"לנתיבך הנעלם" / ח.נ. ביאליק

השיר "לנתיבך הנעלם" פורסם לראשונה בשנת 1928 והרקע לכתיבתו נותר מעורפל. אפשר שהוא נכתב בהקשר לפרידת המשורר מאהובתו, הציירת אירה יאן, אותה פגש לראשונה ב- 1903, כאשר נסע לקישינב בעקבות הפרעות שהתחוללו שם. עיקר הקשר בין השניים התקיים בין השנים 1903 – 1907. בתקופה זו נפגשו השניים פעמים אחדות והחליפו ביניהם מכתבים רבים. אירה יאן היתה מבוגרת מביאליק בארבע שנים, נפרדה מבעלה באותה תקופה, אולי מתוך ציפייה לכינונו של קשר יציב ומחייב יותר עם המשורר, אך משנואשה מתקווה זו עלתה לארץ ישראל עם בתה בתחילת 1908 והתיישבה בירושלים. נראה שבשנת 1903 היה ביאליק נתון בראשיתה של ההיקסמות מדמותה המסעירה והמושכת של האמנית רבת ההשראה, המשכילה ורחבת האופקים, השונה כל-כך מרעייתו הצנועה מאניה, ששודכה לו בהיותו בן עשרים. ("חיים נחמן ביאליק – ביוגרפיה", אבנר הולצמן, 2009).

בשיר זה זונחת האהובה החומקנית את המשורר כחפץ עלוב בחדרו הקטן, ונסה לנתיבה הנעלם, אולם הסבל שהיא גורמת לו במנוסתה מוצא לו בסופו של דבר את פורקנו ביצירה. האוהב הנטוש מדומה לענן זועף, קודר וערירי, אך תוך כדי המרדף אחר אהובתו הוא עובר שינוי והופך לענן הממטיר גשמי ברכה ומפרה את האדמה. כלומר, מן הצער וההרס נולד השיר, האהבה שנקטעה במנוסת בהלה וגרמה לדובר לייסורים, הביאה לגשמי ברכה – ליצירה.      

תוכן השיר ומשמעותו

בית א': מנוסת האהובה – השיר נפתח בפנייה ישירה של המשורר לנמענת: "לנתיבך הנעלם כסופה זינקת ותפרצי פתאום בית כלאך", תיאור זה מלמד על היעלמותה הפתאומית של האהובה ("סופה", "פתאום") וכן רומז על כך שבבריחתה הרגישה כמי שהשתחררה מהכלא בו הייתה נתונה בעת שהותה עם המשורר.

בהמשך מתאר הדובר את מנוסתה כרגע מאושר עבורה. היא לוקחת אתה בבריחתה את צחוק שמחתה ("מצהלות צחוקך"), את קולה הנעים ("פעמון זהבך"), ואת רגשותיה הסוערים והחמים ("להבות גילך ומדורת לבבך").

   המשורר מציין כי בבריחתה שכחה האהובה הנמלטת לברך אותו לשלום וכן שכחה מספר פריטים. בפינת חדרה שכחה נעל משי , מה שלא מנע ממנה להמשיך ולברוח, זר של חבצלות שקיבלה מהדובר (מלמד על יחסו אליה), את חלומותיו שכעת לא יתגשמו ואותו. הדובר משאיר את הפרט החשוב ביותר שנשכח לסוף הרשימה, וכך זעקתו וגודל זעקתו מהדהדים גם עם סיום קריאת הבית.

  בבית זה  מצטיירת  דמות האהובה גם כדמות נסערת, משוחררת, עצמאית, בטוחה בעצמה השועטת למרחבים כסוסת פרא או כציפור הנמלטת מכלובה. וגם כדמות רומנטית ומחוזרת המזכירה את סינדרלה שחיפשה את נסיך חלומותיה.

 דמות המשורר  בבית זה מצטיירת כדמות, חלשה, פגועה, חסרת אונים שתקוותיה וחלומותיה התנפצו עם הסתלקותה הפתאומית של האהובה.

בית ב': המרדף אחר האהובה ותוצאותיו

בבית זה המשורר פונה שוב אל אהובתו שנעלמה ומברך אותה באשר היא. הוא רוצה להזדהות איתה ולכן אומר: "עימך אנוכי בסערה, אחותי!" – הכינוי "אחותי" הינו כינוי סמלי לאהובה, או רמז לקירבה ביניהם. המשורר מודע להבדלים הבולטים ביניהם – היא "עזוז סער" – מלאת כוחות וסוערת ואילו הוא "כבד חלומות"- חלש, חסר אונים ומיואש, אך אומר שלמרות זאת הכאב והיגון הרב שנגרמו לו ירדפו אחריה לכל מקום ובכל זמן. כאן אנו רואים את השינוי הדרמטי  שחל במשורר. המשורר שבתחילת השיר היה מכונס בבדידותו, כאוב ופגוע אך נהג בגדלות נפש של מי שמברך את אהובתו הנוטשת למרות הפגיעה בו, מתגלה לפתע כדמות המבקשת לנקום.

הדובר מציג את עצמו כעת גם כ"ענן זועף, קודר, ערירי", הוא גדל ומתעצם למימדי ענן גדול וזועף אשר מטיל אימה וקדרות על כל סביבתו ומעיב על שמחת החיים. ענן זה הנישא על כנפי הסופה ירדוף כצל אחר אהובתו המדומה לסופה. רדיפה זו תטיל עליה פחד ואסון ("צל מגור ושואה"), אך התוצאה של פעולה שלילית זו של הפחדה ונקמה, הופכת להיות חיובית- המטרת גשם ויצירת שיר.

דרכי עיצוב ואמצעים אמנותיים

ניגודים

• השיר בנוי משני בתים הקשורים בקשר של ניגוד: בבית הראשון הדובר מתגלה בחולשתו, בעוד הנמענת החזקה נמלטת ממנו בביטחון. בבית השני, מתגלה הדובר כחזק ונקמן, ואילו הנמענת נחשפת בחולשתה.
• ניגוד מרכזי נוסף הוא בין הדמות השלילית של הדובר כאדם נטוש, בודד, נקמן נוטר טינה, ובין דמותו בסיום כמשורר במלוא מובן המילה, כלומר כמי שהופך את כאבו לחומר שממנו נוצקת היצירה במיטבה.
• גם דמות הנמענת מוצגת באמצעות ניגוד: בתחילה היא סוערת, נחושה, כמו סוס שועט או ציפור במעופה, ומנגד – תמימה, קלת דעת, נרדפת.

דימוי – "לנתיבך הנעלם כסופה זינקת" – הנמענת מתוארת כמי שמזנקת ונמלטת במהירות כמו סופה. זהו ביטוי ציורי להיעלמותה הפתאומית.

האנשה –

• "עד ראש גבעות עולם ועד ירכתי תהומות ירדפך יגון כל לילותיי וימיי" – זוהי תמונה עוצמתית בה היגון של הדובר מונפש, כלומר מוצג כאנושי – כזה המסוגל לרדוף את הנמענת עד קצות תבל. זהו ביטוי ציורי לרגש הנקמה הבוער בדובר, ובנוסף רומז אולי לרגשות האשם שהוא מקווה שהנמענת תחוש בעקבות נטישתו, המטילה עליו עצב כבד.
•  "ובאשר אבואה, צל מגור ושואה" – הדובר מדמה עצמו לצל הרודף את הנמענת. האנשת הצל יוצרת תמונה מאיימת של מעין רוח רפאים המטילה פחד ואימה. רדיפת הצל אחר הנמענת זורעת הרס וחורבן בחייה של הנמענת המקוללת.

מטאפורות

• "ותפרצי פתאום בית-כלאך" – בריחת הנמענת מדומה לבריחת אסיר מבית-הכלא. יש במטאפורה זו כדי לרמוז על מצבה של הנמענת כאשר היתה עם הדובר.
• "ובצאתך – עם צרורך למרחק נשאת את מצהלות צחוקך – את פעמון זהבך, את להבות גילך ומדורות לבבך" – זוהי סדרת מטאפורות הממחישה את גודל הנטישה. הנמענת ברחה ולקחה איתה את שמחת החיים שלה, את קולה הענוג, את לבבה הנרגש והבוער. האובדן של הדובר מתבטא בצערו על לכתה של אהובתו, עם הסתלקותן של ההתרגשות וההתפעמות שנלוותה לאישיותה.
• "ואם את עזוז סער ואני כבד חלומות" – מטאפורה המציגה את חוזקת הנמענת הסוערת לעומת חולשת הדובר הכבד אף בחלומותיו.
• "אנוכי, ענן זעף קודר, ערירי" – הדובר מעיד על עצמו באופן מטאפורי שהוא כמו ענן קודר ובודד, כלומר כועס וממורמר.
• "אפלח לב עולם בברקי ורעמי ואחיהו בגשמי ובשירי" – זוהי מטאפורה המתארת את הפיכתו של הדובר מחלש לחזק. מענן קודר וזועף, הוא הפך לברק ורעם. כעת הוא חש כמי שיכול לחתוך את השמיים בברקיו ורעמיו, להמטיר גשם, ולמעשה לממש עצמו כיוצר, כמשורר.

אירוניה – "אך אחת נשית: ברכת שלומי ושלומך", "באשר את שם – היי ברוכה ממקומך!", "עמך אנוכי בסערה, אחותי" – כל אלו מתגלים כביטויים אירוניים. הדובר לא באמת מברך את הנמענת שנטשה אותו. למעשה הוא מקלל אותה ורודף אותה בלהט נקמתו. רק בסיום מתברר, שבנטישתה גרמה לו הנמענת להשראה, אשר הביאה ליצירת השיר.

ארמז (אלוזיה) – "ובחפזך ותשי בזוית קיטונך גם נעל של משי" – זהו ארמז לאגדת סינדרלה. זהו ארמז אירוני, שכן באגדה הקלאסית אובדן הנעל מאפשר את מימוש האהבה של סינדרלה עם הנסיך, ואילו כאן, למרות שכחת הנעל, מצליחה הנמענת להימלט, ואין כל סימן לכך שתימצא ותשוב להיות עם הדובר.

סיכום

"לנתיבך הנעלם" הוא כעין שיר פרידה, שנכתב כנראה בעקבות אהבה נכזבת. שני חלקי השיר בנויים כתמונה והיפוכה (ניגוד): בחלקו הראשון, מזנקת האהובה אל החופש ומותירה את אוהבה זנוח ואומלל; בחלקו השני, הופכת האהובה לרדופה ואומללה, ואילו הדובר צובר כוחות, חותך את העולם בברקיו ומחייה אותו בשירו. סבל האהבה הנכזבת, שאיים להחלישו ולאמללו, חיזק אותו באופן פרדוכסאלי. קללת האהבה הנכזבת היתה לו לברכה, וזניחתו לבדידותו הייתה לפריון יצירתי. מכאן, אפשר לפרש את "לנתיבך הנעלם" גם כשיר ארס-פואטי. אפשר גם להתייחס אל הנמענת לא בהכרח כאדם, אלא כייצוג של מוזה (השראה) חמקנית.

בשיר זה, זונחת האהובה החומקנית את המשורר כחפץ עלוב בחדרו הצר. אולם, הסבל שהיא גורמת לו במנוסתה מוצא את פורקנו, בסופו של דבר, ביצירה. הוא שהיה ענן זעף, קודר וערירי, הפך לענן הממטיר גשמי ברכה. מן ההרס נולד השיר, ובמילים אחרות, קטיעתה של האהבה החפוזה, הן במובן הממשי (אישה), והן במובן הסמלי (השראה), וכאב הלב שנגרם כתוצאה ממנה – הביאו לבסוף את המשורר-הדובר ליצירת אמת.