יפה נוף / יהודה הלוי

"יפה נוף" הוא שיר ציון המתאר את רצון המשורר לעלות לישראל, למרות חורבנה. הוא נמצא בספרד ומשתוקק להגיע לירושלים, על-מנת להוקיר את כבודה ולשקם את הריסותיה.

תוכן השיר ומשמעותו

בית 1: המשורר פותח בסדרת כינויים המתארים את ירושלים ואת כמיהתו העזה להגיע אליה.

יְפֵה נוֹף – הנוף היפה, פאר העולם. כינוי חיבה להר ציון וירושלים, עפ"י תהלים מח, ג´: "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב." נוף הוא הענפים הגבוהים שבאילן ופה משמש גם כלשון גובה – הר ציון שנראה למרחוק.

מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל – שכל יושבי תבל ששים ושמחים בה. זהו שינוי קל מהפסוק המובא לעיל – לא רק משוש כל הארץ, אלא משוש תבל.

קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב – עיר האלוהים, עירו של המלך, הן מלכו של עולם מלך מלכי המלכים והן מלך בשר ודם, כדוד, על דרך האמור בישעיהו (כט, א´) על ירושלים.

לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי – אלייך אני מתגעגע ונכסף, על דרך הכתוב בתהלים פד, ג´: "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה´."

מִפַּאֲתֵי מַעְרָב – ספרד, שהיא במערבו של העולם ושם ישב המשורר. השימוש במילה פַּאֲתֵי מדגיש ומעצים את תחושת המרחק שלו מירושלים – לא רק שירושלים במזרח והוא במערב, אלא הוא אף מצוי בקצה, בפינה הרחוקה של אותו מערב.

בית 2: ההשתוקקות להגיע לציון בבית הראשון מתחלפת בתחושות חזקות של רחמים. המשורר נזכר בתפארתה של ירושלים בעבר, לעומת עליבותה בהווה.

הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר – רבים רחמי עלייך והם כמו צורבים אותי. נִכְמָר מלשון נצרב, מתחמם עד כדי כאב רב.

כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם – אזכור ימים מקדם, ימי תפארתך. משמעות נוספת של המילה "קדם" היא מזרח. כך מתבהרת כוונת המשורר המבקש להגיע לציון, השוכנת במזרח. כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה – הכוונה לשכינה, שעל פי המדרש, גלתה עִם עַם ישראל.

וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב – המקדש שחרב.

בית 3: המשורר מביע את תקוותו להגיע מספרד לישראל ולהזיל דמעותיו על אדמת חורבות ציון.

וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים – עפ"י הדימוי של הוצאת בני ישראל ממצרים בידי ה´ (שמות יט, ד´): "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִיא אֶתְכֶם אֵלָי."

עַד אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵך וְיִתְעָרָב – כאשר אשק את אדמתך, דמעותיי יתערבו בעפרך. משמעות אחת מייחסת לדמעות ערך רב, מאחר ובאמצעותן יהפוך העפר לקרקע פורייה. מכאן שמדובר בדמעות של שמחה. משמעות אחרת מצביעה על הדמעות שייבלעו בעפר האדמה – סמל לצער חורבן הבית, ולשממה המאפיינת את הארץ.

דְּרַשְׁתִּיךְ – אותך אני מבקש ואלייך אני מייחל (ציון).

בית 4: המשורר מביע את תפילתו ואת בקשתו להגיע לירושלים מתוך מחויבות דתית עליונה, אף שברור לו שנשקפת לו שם סכנת חיים ממשית.

וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ – גם אם מלכך אינו מצוי בתוכך – הן השכינה והן מלכות דוד. זהו רמז להפיכת ירושלים לעיר חטאים – מקום בו כאילו אין אלוהים, או שבאמת אין בו אלוהים, לאחר שנטש את הארץ הנגועה בחטא.

וְאִם בִּמְקוֹם צְרִי גִּלְעֲדֵך – עפ"י חז"ל צרי הוא מין שרף שנוטף מעצי הקטף ושימש לרפואה. עץ קטף מזוהה עם הלִבְנֶה הרפואי וגדל כנראה בארץ הגלעד, ומשמעותו הסמלית כאן היא בהיותו תרופה לכל מחלה. המשורר מעמיד כאן דימוי של חיים מול מוות – גם אם במקום תרופות המחיות את האדם…

נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב – מצויים בעלי חיים ארסיים הגורמים למוות…

המשורר לא נרתע מעלייה לארץ, למרות שידוע לו שלא למקום מרפא יגיע, אלא למקום שורץ נחשים ועקרבים, כלומר למקום חרב עם סכנות, מחלות, רעל ומוות. יש בתיאור זה כדי להצביע על המהפך שעברה ירושלים – מעיר קודש מפוארת למדבר שומם ומסוכן.

בית 5: משאלתו של המשורר היא להגיע לציון, לשקם את הריסותיה, באמונה שגם כל הדלות והרע שבה, יהיו עבורו בבחינת שפע ואושר.

הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם – בכל זאת ואף על פי כן, אני נכסף להגיע אלייך, לנשוק באהבה לאבנייך החרבות, כנאמר בתהלים קב, ט"ו: "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ."

וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב – עפרך יהיה לי טעים יותר מאשר דבש. זוהי הפרזה בעלת משמעות סמלית – בבואו לירושלים, יזכה המשורר בהגשמה רוחנית, עד כדי כך שאפילו טעם העפר יהיה טעים מדבש.

קישוטים (אמצעים אומנותיים)

תפארת הפתיחה – הבית הראשון מבהיר את נושא השיר כולו בלשון עשירה ויפה. הדלת והסוגר חורזים: "רב – מערב" ויוצרים את משמעות הניגוד בין "מלך רב" שהוא האלוהים ובין "מפאתי מערב", כלומר מקומו המרוחק מאוד של המשורר. מכאן בולטת הכמיהה של המשורר להגיע למקום בו מצוי האל, אף שמדובר במרחק גדול ובקושי להגיע לשם.

חרוז מבריח – "רב". כל בתי השיר חורזים. הצליל החוזר "רב" ממחיש את הרצון הרב, לצד הקושי הרב של הדובר להגשים את חלומו ולהגיע לארץ ישראל.

אקרוסטיכון – האותיות הראשונות של כל אחד מחמשת בתי השיר יוצרות את שמו של המשורר: יהודה. יש בכך משום חתימה אישית המחזקת את זיקתו המלאה של יהודה הלוי לרעיון העלייה לארץ – חלום שהוא עצמו ניסה בערוב ימיו להגשים.

שיבוצים ורמיזות –

א) "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב." (תהלים, מח, ג´) – שיבוץ זה מדגיש את יופייה הרב של ירושלים. התוספת של המילה "תבל" בשיר, מדגישה שמדובר ביופי אדיר לא רק ביחס לארץ, אלא ביחס לעולם כולו.

ב) "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה´" (תהלים, פד, ג´) – ביטוי הרומז לתשוקה העזה של המשורר להגיע לציון – מקום משכנו של האל, אף שמדובר במרחק גיאוגרפי רב, נוכח מיקומו ב"פאתי מערב", כלומר בספרד.

ג) "אֲזְכִּיר מַעַלְלֵי ה´ כִּי אֶזְכְּרָה מִקֶּדֶם פִּלְאֶךָ" (תהלים, עז, י"ב); "זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם הָגִיתִי בְּכָל פָּעֳלֶךָ" (תהלים, קמג, ה) – פסוקים אלו מעצימים את דברי המשורר בשיר: "כי אזכרה קדם" בכך שהם מעצימים את גדולת האל ומחויבותו של האדם להאמין בו ולעבוד אותו – זאת מתוך הכרה והוקרה בעברו הקדום והמפואר.

ד) "משחרב בית המקדש – גלתה שכינה מישראל" – כך נכתב במדרש ובאגדה כשהכוונה היא לגלות השכינה, עזיבת האל את הארץ, עם חורבן בית המקדש. המשורר מתייחס בשיר לגלות השכינה: "כבודך אשר גלה ונווך אשר חרב", ולמרות זאת מדגיש את רצונו להגיע אל הארץ ולקומם את הריסותיה ובכך גם את האמונה שאולי תשיב את האל. במדרשים רבים נכתב: "וכל מקום אשר גלו – שכינה איתם" – זהו ביטוי נוסף לכך שסיום הגלות יבוא עם הגאולה. אז יוכלו היהודים והאל לשוב ולהתאחד בירושלים.

ה) "וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִי-כָּבוֹד, לֵאמֹר גָּלָה כָּבוִד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל-הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. וַתֹּאמֶר גָּלָה כָּבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים" (שמואל א, ד, כ"א-כ"ב) – פסוקים אלה מתארים את אשת פנחס הכהן ההרה ללדת, לאחר שארון ה´ נפל בידי הפלישתים. עם לידתו, היא קוראת לבנה אי-כבוד. בכך יש משום רמיזה למצב בו נתונה ציון בהעדר כבוד ה´. המשורר שם לעצמו למטרה להשיב את הכבוד היהודי האבוד, עם עלייתו לירושלים.

ו)  "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִיא אֶתְכֶם אֵלָי." (שמות, יט, ד´) – שיבוץ זה מזכיר כי על כל אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ובהקשר לשיר – לקוות להתרחשות הנס להינשא על כנפי נשרים, לצאת מן הגלות בספרד ולהגיע אל חורבות ציון הקדושה.    

ז) "הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רוֹפֵא אֵין שָׁם?" (ירמיהו, ח´ כ"ב); "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב…" (דברים, ח´ ט"ו). שיבוץ קטעים מהפסוקים האלה בשיר מבהיר שבציון אין מרפא (צורי), אלא סכנות בדמות נחשים ארסיים ועקרבים קטלניים. אף שידוע למשורר שירושלים המפוארת הפכה למדבר, הוא משתוקק להגיע אליה ולהתמודד עם כל הקשיים.

ח) "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ." (תהלים, קב, ט"ו) – שיבוץ זה מכוון לכך שירושלים תיבנה מחדש רק כאשר היהודים הנמצאים בגלות ישתוקקו אליה וישובו כדי לשקמה. תיקון זה יתרחש בתנאי שה´ יחון אותם (ימחל, יוותר על עונש), ויתיר את יציאתם מן הגלות ושיבתם לארץ.

ט) "מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֵךָ מִדְּבַשׁ לְפִי" (תהלים, קיט, ק"ג) – שיבוץ זה מוסיף להתרגשותו של המשורר המוצא את רגביה (אדמתה) של ירושלים החרבה, טעימים יותר מדבש.

ניגודים  – א) "קריה למלך רב", כלומר משכנו של האל, לעומת "כבודך אשר גלה", כלומר הסתלקותו של האל מהמקום. ב) "יפה נוף, משוש תבל" לעומת "נווך אשר חרב" ו"אם מלכך אין בך" ג) "צרי גלעדך" – בריאות, לעומת "נחש שרף וגם עקרב".

היפרבולה (הגזמה) – א) "ארווה בדמעתי עפרך". ב) וטעם רגבייך לפי מדבש יערב".

תפארת החתימה – הבית האחרון בשיר מרשים ורב רושם. יש בו הצהרה נרגשת בדבר מחויבותו של המשורר לשקם את ציון, והכרזתו ההיפרבולית (הגזמה) שטעם האדמה יהיה טעים לו מדבש.

סיכום

השיר "יפה נוף" מבטא את רחשי לבו של המשורר יהודה הלוי, אשר ביקש להגשים את חלומו ולעלות לישראל. הוא מודע לקשיים הכרוכים בכך ולמחיר שייאלץ לשלם, אך למרות זאת, הוא רואה בכך את פסגת שאיפותיו הפיזיות והרוחניות. הוא נתון בסערת רגשות הכוללת געגועים ותשוקה עזה, לצד רחמים וצער כבד. בסופו של דבר, בהיותו כבן 70, יצא יהודה הלוי למסעו, ואף ידוע שהגיע למצרים. לא ברור אם הצליח להיכנס לישראל, אף שלפי אחת הסברות, הוא זכה לכך בטרם נדרס למוות על-ידי פרש רכוב על סוס.