כתמר את בקומתך / שלמה אבן גבירול

אבן גבירול

כתמר את בקומתך / שלמה אבן גבירול

מבוא – שירת האהבה בימי הביניים / טובה רוזן

 
(מתוך: שירת החול העברית בימי הביניים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997)
שירת האהבה תפסה מקום מרכזי ביצירת יהודי ספרד בימי הביניים. במרכזם של שירים אלו עומדים האהוב או האהובה, אשר לעתים מכונים צבי או צביה. הצהרות האהבה מנוסחות לרוב באמצעות פנייה ישירה. השירים הוקדשו לתיאור סיטואציה, שמשתתפות בה דמויות טיפוסיות: חושק מיוסר שופך את לבו לפני אהובתו היפה והאכזרית. ברוב השירים, האהבה לא ממומשת בגלל סירובה וריחוקה של האהובה, והאהוב מציג עצמו כקורבנה. שירים אלו עוסקים יותר ביגון האהבה מאשר בתענוגותיה. הדובר הוא תמיד הגבר, עבד האהבה, חולה האהבה או חלל האהבה, המפציר באישה להיעתר לחיזוריו, ואילו היא, עדינה ובו-בזמן גם ציידת חסרת לב – לעולם מרוחקת ושותקת. לקראת סיום השיר, מתגלה הגבר בשיא חולשתו. השידול שלו הופך לאיום – העבד מאיים על גבירתו כי אם ימות בשל סירובה הקטלני, יחולו עליה דיני האדון המכה את עבדו למוות.
                                                                  "כתמר את בקומתך" הוא שיר חול מסוג אהבה.
 

תוכן השיר

 

בית 1 – "כתמר את בקומתך / וכשמש ביפיתך"

הדובר מדמה את אהובתו הגבוהה לעץ תמר ואת יופייה לשמש זורחת.

בית 2 – "חשבתיך בעלת צדק / אביגיל בצדקתך"
הדובר אומר שחשב שאהובתו צדיקה, כמו אביגיל (המקראית).

בית 3 – "מצאתיך כי הרגתני / כאיזבל ברשעתך"
הדובר מצהיר כי למעשה אהובתו הרגה אותו והתגלתה כרשעית כמו איזבל (המקראית).

בית 4 – "כלילת הוד, יפת מראה / אני חולה באהבתך"
הדובר פונה אל אהובתו, מכנה אותה כבעלת יופי מושלם ומצהיר על היותו חולה אהבה.

בית 5 – "והעלי משאול נפשי / ואל אמות לעומתך!"

הדובר מסיים את השיר בתחינה מאהובתו שתצילהו מהמוות.

משמעות השיר

 

בית 1 – המשורר מתפעל מיפי אהובתו. הוא משווה אותה לעץ תמר הבולט בגובהו ובפריו, ומרגיש שביופייה היא מסנוורת כמו השמש.
הבית הראשון מקושט בתפארת הפתיחה: "קומתך – יפיתך" המדגישה את מראה האהובה הנחשקת. הנמענת האהובה מתוארת באמצעות שני דימויים: לתמר ולשמש. בנוסף, יש בו שיבוץ משיר השירים (ז´, 5): "זאת קומתך דמתה לתמר".

בית 2 – הדובר חשב שאהובתו צדקת כמו אביגיל ועל כן תענה לחיזוריו.
החזרה הכפולה על השורש צ.ד.ק מדגישה את יחסו מלא ההערכה של המשורר לנמענת. בעיניו היא לא רק יפה בחיצוניותה, אלא יפה גם בפנימיותה – באישיותה הצדיקה.
בבית זה בולטת הרמיזה לדמותה המקראית של אביגיל, שעל-פי ספר שמואל א´ נחשבה לאחת מארבע הנשים היפות בתבל וכל התנהגותה היתה בצדקה ובחוכמה. לפני שנישאה לדוד גרה במעון, בהרי יהודה. הייתה אישה טובת שכל ויפת תואר, נשואה לנבל הכרמלי שעליו נאמר "והאיש קשה ורע מעללים". על פי המסופר בספר שמואל א´, אביגיל הלכה לקראת דוד שצעד עם ארבע מאות איש חמושים עימו להחריב את ביתה, והצליחה לעצור אותו במתנות ובדברי חוכמה וביקשה ממנו שלא יכתים את מלכותו המפוארת המיועדת במעשה רצח של בעלה. בעלה שמע מפיה לאחר מכן את מה שקרה, כעס ונתקף שבץ. לאחר שהוא נפטר היא נישאה לדוד. לאביגיל על פי המדרשים כוחות מיסטיים באשר לעוצמת השפעתה על הליבידו (היצר) הזכרי. יש בכך כדי ללמד על תפיסת העולם של המשורר, שמוצא את עצמו קורבנה של האישה, שעשויה להציל את נפשו בחכמתה וביופייה.

בית 3 – המשורר מגלה שאהובתו גורמת לו ייסורים, היא מרשעת כמו איזבל. יש כאן ניגוד סמלי בין אביגיל מסמלת הטוב לבין איזבל מסמלת הרע. איזבל היתה עובדת אלילים שהיתה נשואה לאחאב מלך ישראל (מלכים א´ 22) והיתה ידועה כמרשעת. היא דמות מפתה על פי המיתוס העממי ועל פי המיתוס התנכ"י. הדובר החושק מאשים אותה ברשעות משום היותו השבוי שלה.

בית 4 – הדובר מציג את יופייה המושלם של אהובתו ומודה בדבר היותו חולה אהבה. הוא שבוי בקסמה, נפעם מיופייה המזכיר את תיאור יופיו של יוסף: "יפה תואר ויפה מראה" (בראשית ל"ט, 8). תיאור עצמו כחולה נזכר בשיר השירים ב´ 8: "כי חולה אהבה אני".  

בית 5 – הדובר מתחנן לאהובתו שתשחרר אותו מתשוקתו אליה, שהיא בגדר ייסורי תופת נפשיים (גיהינום), ובכך תצילהו ממוות. הוא רואה עצמו כמי שקולל, ולכן אין לו מנוחה והוא נרדף כל זמן שהיא אינה מתרצה ואינה משיבה על אהבתו. למעשה הוא מזהיר אותה שאם לא תענה לבקשתו, היא תהיה אחראית למותו.
השיר מסתיים בתפארת חתימה המציגה את מצבו הקשה של הדובר במטאפורה: "שאול נפשי" – הוא כה מיוסר עד שנפשו נראית בעינו כמו עולם המוות.

סיכום

הדובר מנסה ליצור קשר עם אהובתו ולהבהיר לה את מצבו. הוא מדגיש את הניגוד בין מה שחשב אותה (אביגיל) לבין מה שמצא אותה (איזבל). הוא מצביע על התאכזרותה לו בכך שאינה נענית לאהבתו, ומותירה אותו למות באומללותו. נראה כי המשורר משתוקק לקבל את אהובתו בכל מצב, גם אם היא צדיקה וגם אם היא מרשעת, כי בלעדיה אין שום ערך לחייו. 

מקורות

שושנה ויג, על השיר "כתמר את בקומתך", אתר E-MAGO.