שְׁחִי לָאֵל / שלמה אבן-גבירול

שְׁחִי לָאֵל, יְחִידָה הַחֲכָמָה, / וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה,

לְעוֹלָמֵךְ פְּנִי לֵילֵךְ וְיוֹמֵךְ, / וְלָמָּה תִרְדְפִי הֶבֶל וְלָמָּה?

מְשׁוּלָה אַתְּ בְּחַיּוּתֵךְ לְאֵל חַי, / אֲשֶׁר נֶעְלָם כְּמוֹ אַתְּ נֶעֱלָמָה.

הֲלֹא אִם יוֹצְרֵךְ טָהוֹר וְנָקִי – / דְּעִי כִּי כֵן טְהוֹרָה אַתְּ וְתַמָּה.

חֲסִין יִשָּׂא שְׁחָקִים עַל זְרֹעוֹ – / כְּמוֹ תִשְׂאִי גְּוִיָּה נֶאֱלָמָה.

זְמִירוֹת קַדְּמִי, נַפְשִׁי, לְצוּרֵךְ / אֲשֶׁר לֹא שָׂם דְּמוּתֵךְ בָּאֲדָמָה.

קְרָבַי, בָּרֲכוּ תָמִיד לְצוּרְכֶם / אֲשֶׁר לִשְׁמוֹ תְהַלֵּל כֹּל נְשָׁמָה!

סוג השיר ונושאו המרכזי

השיר "שחי לאל" מאת שלמה אבן-גבירול הוא שיר קודש מסוג ´רשות לנשמת´, שנועד להשתלב בתפילות יום הכיפורים. בשיר זה פונה המשורר אל נשמתו ומבקש ממנה להקדיש את חייה לעבודת האל, לברך ולהלל אותו על שהעניק לה חיי נצח.

תוכן השיר ומשמעותו

בית 1 – השתחווי לאל נפש חכמה, ומהרי לעבוד אותו בפחד וביראת כבוד.

בית 2 – הקדישי את כל זמנך לעולם הרוחני העליון שבו מקורך, ומדוע תבזבזי את חייך על העולם הזה – העולם החומרי שכל כולו הבל וריק.

בית 3 – דומה את בקיומך הנצחי לאל החי, אשר כמו שהוא נסתר, כך גם את.

בית 4 – מובן שאם האל שיצר אותך הוא טהור ונקי, הרי שגם את טהורה ותמימה.

בית 5 – האל החזק ("חסין") נושא את השמיים (העולם) על זרועותיו, כמו שאת (הנשמה) נושאת את הגוף הדומם. אפשר שהכוונה להקבלה בין האל שסובל את העולם כדרך שהנשמה נושאת את הגוף (עפ"י ויקרא רבה, ד´, ח´).

בית 6 – שירי זמירות שבח והלל לאל שיצר אותך ולא נתן למוות שליטה עלייך, כלומר העניק לך חיי נצח (בשונה מהגוף שכלה וסופו להיטמן באדמה).

בית 7 – נשמתי, ברכי תמיד את האל שיצר אותך, אשר אותו נשמת כל חי תהלל.  

קישוטים (אמצעים אמנותיים ורטוריים)

תפארת הפתיחה – השיר נפתח בפנייה דרמטית של המשורר לנשמתו, בקריאה להזדרז ולצאת לעבוד אותו. החריזה בין הדלת ("החכמה") לסוגר ("באימה") מדגישה את הקשר בין תבונת הנשמה לבין יכולתה לבחור לעבוד את האל מתוך פחד ויראת כבוד. בזכות היותה חכמה, מבינה הנשמה את חשיבות עבודת האל באימה.

האנשה – הנשמה משולה לאנוש חי שיכול לרוץ, לעבוד, לרדוף, לזמר – כל זאת כחלק מהפולחן הדתי המתבקש ממי שצריכה להיות אסירת-תודה על קיומה הנצחי בעולם.

דימוי – "משולה את בחיותך לאל חי, / אשר נעלם כמו את נעלמה" – הנשמה דומה לאל בכך שכמוהו, גם היא נסתרת מעין. דימוי זה מעניק לנשמה איכות אלוהית.

מטאפורה – "חסין ישא שחקים על זרועו" – לשון ציורית המתארת את האל החזק, אשר בכוחו נושא בזרועותיו את העולם כולו.

הקבלה – לנשמת האדם ולאלוהים יש מן המשותף: שניהם בלתי-נראים; שניהם טהורים ותמים; שניהם חזקים עד כדי כך שלמרות שהם ישויות מופשטות הן נושאות אובייקטים ממשיים – האל נושא את העולם והנשמה נושאת את הגוף; לשניהם חיי נצח. הקבלות אלו נועדו לדרבן את האדם לכוון את כל מעייניו לעבודת אלוהים.

ניגודים – "ורוצי לעבוד אותו באימה" / "ולמה תרדפי הבל ולמה" – ניגוד בין המהות הראויה של חיים רוחניים המושתתים על עבודת אלוהים, לעומת רדיפה אחר הבלי העולם הזה, שהוא העולם החומרי.

שיבוץ – ההקבלה המתוארת בשיר בין הנשמה לאלוהים נזכרת בתלמוד, ברכות י´, ע"א: "מה הקב"ה רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית, מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים, מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה."

"קרבי ברכו" – בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת יְהוָה וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ" (תהלים קג, א).

"תהלל כל נשמה" – "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלֲלוּ יָהּ" (תהלים קנ, ו).

אקרוסטיכון – "שלמה חזק". המשורר חותם את שמו בשיר בתוספת המילה "חזק". קישוט שנועד להמחיש את מחויבותו החזקה של המשורר לתוכן דבריו. הוא חזק באמונתו, וכמקובל בשירת הקודש הוא מביע זאת באמצעות שזירת אותיות שמו בראשי הבתים שלאורך השיר.

תפארת החתימה – השיר מסתיים בהכרזה בה קורא המשורר לנשמתו להקדיש את חייה לברכת האל, ולהצטרף בכך לכל הנשמות המהללות אותו זה מכבר. הופעת אחד מכינויי האל ("צורכם") בשילוב עם אזכור ה"נשמה" מצביע על היות שיר זה מסוג ´רשות לנשמת´. 

סיכום

השיר "שחי לאל" הוא שיר קודש מסוג ´רשות לנשמת´ בו מבקש המשורר או כביכול נוטל רשות מן האל או הקהל להתפלל. בפיוט זה דורש תחילה המשורר מנשמתו להשתחוות לאל ודוחק בה לפנות לעולם הרוח, לעבוד את האל, ולהימנע מהבלי העולם הזה מתוך תחושה של אימה מפני יום הדין של מעלה. בסיום השיר הוא הוא פונה אל נשמתו ברכות ומבקשה להלל ולשבח את האל אשר העניק לה חיי טוהר נצחיים. ניתן לראות מהלך בו יחס הנשמה לאל משתנה מאימה מפניו להתקרבות אליו – זאת בזכות שלושה בתי האמצע של השיר (5-3) בהם מתאר המשורר את הדמיון בין הנשמה לבין האל: שניהם ישויות נעלמות, בלתי-נראות; שניהם טהורים; שניהם חזקים בשאתם את השמיים, כלומר את העולם (האל), ואת הגוף (הנשמה). בפנייתו אל נשמתו, ביקש המשורר לעורר במאזיניו את אותה תחושת התעלות רוחנית השמורה לעבודת האלוהים. מהשיר ניתן להסיק שפסגת שאיפותיו של האדם צריכה להיות לחדול מבזבוז חייו על הבלים, והקדשתם לאמונה שלמה באלוהים, אשר תעניק להם משמעות של קדושה.