תקציר
פרק ראשון
א. הולדן קולפילד מספר על ´פנסי´, על כך שהעיפו אותו, ועל משחק הרוגבי אותו הוא אינו רואה.
ב. נפגש עם ספנסר – המורה להיסטוריה.
פרק שני
א. השיחה עם ספנסר.
ב. אזכור הברווזים באגם הקפוא בסנטרל פארק.
פרק שלישי
א. הנאום של אוסנבורגר (האדם שעל שמו האגף בו הולדן התגורר בפנסי).
ב. מספר על הספרים אותם הוא קרא.
ג. שיחה עם אקלי.
פרק רביעי
א. שיחה עם סטרדלטר באמבטיה.
ב. סטרדלטר מספר שהוא יוצא עם ג´יין גאלאגר.
פרק חמישי
א. יציאה עם מאל ברוסארד ואקלי.
ב. סיפורו של אלי (אחיו המת של הולדן קולפילד – צעיר ממנו בשנתיים).
ג. כתיבת החיבור, עבור סטרדלטר, על כפפת הבייסבול של אלי.
פרק ששי
א. שיחה עם סטרדלטר, לאחר שחזר מיציאה עם ג´יין גלאגאר – כועס על החיבור.
ב. מכות עם סטרדלטר.
פרק שביעי
א. שיחה עם אקלי. הולך לישון בחדרו של אקלי – אך לא נרדם.
ב. מחליט להסתלק מפנסי ולחזור לניו-יורק.
ג. מוכר את מכונת הכתיבה, בודק את מצב הכסף, צורח – ויוצא.
פרק שמיני
א. נסיעה ברכבת – שיחה עם אימו של ארנסט מורו (מלאת שקרים…).
פרק תשיעי
א. יורד בתחנת פנסילבניה – רוצה להתקשר לג´יין – לוקח מונית למלון אדמונט ברחוב 90.
ב. במלון – רואה בחלון את הסוטים – רוצה להתקשר לג´יין…
ג. שיחת טלפון עם פית´ קאונדיש (החשפנית, חברה של אדי ברדסל).
פרק עשירי
א. מספר על פיבי, אחותו הקטנה.
ב. יורד לאולם הכניסה (לאבנדר רום) ושומע מוסיקה.
ג. שיחה וריקוד עם שלוש הבנות, שלא מתעניינות בו.
פרק אחד-עשר
א. מספר על ג´יין גאלאגר.
ב. לוקח מונית ונוסע ל"ארני" בגריניץ-וילג´.
פרק שנים-עשר
א. שיחה עם הורביץ, נהג המונית, על הברווזים באגם הקפוא בסנטרל-פארק.
ב. מגיע ל"ארני": מאזין לשיחה המזויפת של הסטודנטים, פוגש את ליליאן סימונס, חברה של אחיו די. בי.
פרק שלושה-עשר
א. הולך ברגל חזרה למלון ומספר על פחדנותו.
ב. מזמין זונה מנער המעלית.
ג. הפגישה עם הזונה, סאני.
פרק ארבעה-עשר
א. מונולוג על דת ואמונה – השיחה עם ארתור צ´יילדס.
ב. עימות עם סאני ומוריס, נער המעלית, על חמישה דולר.
ג. חוטף מכות – והולך לישון…
פרק חמישה-עשר
א. מתעורר בעשר וקובע פגישה עם סאלי הייז, מתחת לשעון בבילטמור, בשתיים.
ב. נוסע במונית להפקיד את התיקים בתחנת גרנד-סנטרל.
ג. נפגש עם שתי הנזירות.
פרק ששה-עשר
א. הולך לכיוון ברודווי, לקנות לפיבי את התקליט "שירלי בינס הקטנה".
ב. פוגש בדרך זוג הורים וילד שהולך על שפת המדרכה ושר "אם אדם תופס אדם קרב בשדה השיפון".
ג. קונה את התקליט, מתקשר לג´יין – ומנתק מייד.
ד. רוכש כרטיסים להצגה של הלאנטים, הולך לפארק ופוגש חברה של פיבי.
ה. הולך לכיוון מוזיאון הטבע – תיאור של המוזיאון.
ו. מגיע למוזיאון, אך מתחרט ולא נכנס. לוקח מונית ל"בילטמור".
פרק שבעה-עשר
א. מגיע מוקדם – דיון בנושא השעמום.
ב. דו שיח ומזמוזים במונית – נוסעים להצגה.
ג. סאלי מדברת בהפסקות עם ידיד- "ממזר מזויף".
ד. הולכים להחליק ואח"כ משוחחים בבית קפה. הולדן מפתח פנטזיה – לברוח עם סאלי.
ה. סאלי נעלבת בסופו של דבר. הולדן יוצא לבד.
פרק שמונה-עשר
א. נכנס לתא טלפון – עוד פרטים על ג´יין – מתקשר אליה, אך אין תשובה.
ב. קובע פגישה בעשר עם קארל לוס ב"ויקר באר" (האינטלקטואל).
ג. הולך לקולנוע ב"רדיו-סיטי": דיון ארוך על הסרט למרות שהוא מחורבן…
ד. עוד פרטים על די.בי.
פרק תשעה-עשר
א. מגיע מוקדם ל"ויקר באר" ב"מלון סיטון".
ב. פרטים על לוס (יודע מי הומו…).
ג. שיחה עם לוס – בעיקר על חיי המין שלו. לוס עוזב והולדן נשאר.
פרק עשרים
א. משתכר לחלוטין – מצלצל לסאלי אחרי אחת בלילה.
ב. דו שיח בשירותים עם הפסנתרן של ולנסיה הזמרת (ששרה בבאר).
ג. יוצא מהבר והולך לפארק. שובר את התקליט של פיבי ואוסף את השברים. מתיישב על ספסל מול האגם. דיון על המוות והקבר של אלי.
ד. מחליט ללכת הביתה לדבר עם פיבי.
פרק עשרים ואחת
א. מגיע הביתה – תאור החדר של די.בי., היכן שפיבי ישנה – מעיר את פיבי.
ב. דו-שיח עם פיבי: היא יודעת שזרקו אותו מפנסי.
פרק עשרים ושנים
א. המשך השיחה עם פיבי. היא ממשיכה לומר לו את האמת – הולדן כועס.
ב. החלום שקשור בשיר "אם אדם פוגש אדם קרב בשדה השיפון".
ג. מתקשר לאדון אנטוליני, המורה לאנגלית מאלקטון הילס.
פרק עשרים ושלושה
א. רוקד עם פיבי.
ב. ההורים מגיעים. הולדן מתחבא.
ג. מלווה כסף מפיבי ויוצא להיפגש עם אדון אנטוליני.
פרק עשרים וארבעה
א. שיחה ארוכה עם אדון אנטוליני.
ב. בורח אחרי שהוא מגלה שאדון אנטוליני מלטף אותו בראש.
פרק עשרים וחמישה
א. נוסע בתחתית מתחנת לקסינגטון לגראנד סנטראל והולך לישון בתחנה.
ב. מתעורר בתשע ויוצא לטייל. נזכר בקניית נעליים עם פיבי.
ג. מפתח דיאלוג דמיוני עם אלי, מחליט לברוח ולהתחפש לחירש-אילם.
ד. משאיר פתק לפיבי בביה"ס והולך למוזיאון הטבע.
ה. פגישה עם פיבי על מדרגות המוזיאון בשעה אחת. פיבי רוצה לברוח איתו, הולדן מסרב.
ו. הולכים לגן החיות, פיבי כועסת, אך הולדן מבטיח לא לברוח. מתחיל גשם – והולדן נהיה מאושר.
פרק עשרים וששה
א. דברי סיכום – כנראה מתוך בית-חולים פסיכיאטרי.
- נקודות מרכזיות
2.1. סוג היצירה והקבלתה למציאות
2.1.1. זרם התודעה
כיצד אנחנו חושבים?!
- מונח שטבע ויליאם ג´יימס בשנת 1890, ומתאר את הזרימה האינסופית, המבולבלת והמורכבת המאפיינת את הפעילות הנפשית של האדם.
- ספרות המשתמשת בטכניקה של "זרם תודעה" מנסה באופן עקבי לעקוב אחר טבעה של המחשבה האנושית. גם "התפסן בשדה השיפון" הוא כזה: ניסיון להעביר חוויות נפשיות וחיצוניות באמצעות "מונולוג פנימי", ללא שום התערבות חיצונית.
- ספרות מנסה, במשך מאות שנים, לבטא את המציאות המתרחשת סביבה. גם זרם התודעה הוא ניסיון כזה, ניסיון מתוחכם מקודמיו: זרם התודעה מעניק אשליה כאילו אנו נמצאים בתוך תודעתו של המספר.
- הולדן ב"התפסן בשדה השיפון" אינו מספר מהימן. אנו חופשיים שלא להאמין לעדויותיו, ולבחון אותו על כל צעד ושעל (עמ´ 60).
2.1.2. הקבלה למציאות
- רבים טוענים היום שטכניקת "זרם התודעה" מבטאת טוב יותר את חוויותיו של האדם המודרני. הולדן הינו טיפוס עירוני, אינטיליגנטי, אימפולסיבי, מבולבל ועל סף התמוטטות עצבים; יצירת טקסט מתוך ראשו של הולדן משקפת טוב יותר, אולי, את הלכי הנפש שלו. קל לקורא יותר להזדהות עם טכניקה כזו.
- הבעיה המרכזית: פטפטנות ושעמום.
- ההתרחשויות עצמן בספר הנן ריאליסטיות במובהק: ניו-יורק, שמות של בתי מלון ובארים, תכונות אנושיות מוכרות וכו´.
- אופן מחשבתו של הולדן מזכיר את מחשבתם של נערים מתבגרים רבים, אז והיום.
2.2. נקודות שיא ואירועים מרכזיים
2.2.1. מכות עם סטרדלטר (פרק 6)
עמ´: 44-46
- סימן ראשון למשבר אמיתי (מכות בלי סיבה).
- הלקאה עצמית: "דפקת או לא?"
2.2.2. הפגישה עם סאני הזונה (פרק 13)
עמ´: 91-92
- דווקא הזונה מעוררת אצל הולדן ויכוח פנימי בנושא "סקס: כן או לא?". אסור לשכוח – בבחורה שהוא אוהב יותר מכל (ג´יין גאלאגר) הוא כלל אינו נוגע.
- מדובר בתפיסה רומנטית נוסח גיל ההתבגרות.
- הזונה מהווה ניסיון ראשון לפרוץ מחסומים מיניים – ניסיון שנכשל.
עמ´: 93-97
- תחושות שעולות בקורא בעקבות הדו-שיח: פחד, אי-נעימות, מבוכה, הדחקה, חוסר בגרות מסוים.
- הקשר בין שקרים ובין סקס מתעצם בקטע הזה ("שמי ג´ים סטיל…בן עשרים ושתיים…מחלה בקלאויקורד…")
2.2.3. פנטזיית הבריחה – השיחה עם סאלי הייז (פרק 17)
עמ´: 129-131
- תנודה נפשית עצומה בין "את הסיבה היחידה שאני בכלל בניו-יורק עכשיו" (עמ´ 128) ובין "שנינו כבר שנאנו אז אחד את השני שנאת מוות" (עמ´ 130).
- השאלה המרכזית: האם הולדן אכן מתכוון לדבריו? תשובה אפשרית: כמו כולנו – הוא מתכוון רק ברגע בו הוא אומר את הדברים. (ואסור לשכוח – להולדן היה האומץ לברוח מפנסי!).
2.3. עמדתו של הולדן כלפי המציאות והמניעים להתנהגותו
· עמדתו של קולפילד משתקפת ביחסו לכל הדמויות בספר: רובן "מזויפות", "צבועות", "שקרניות", "חשקניות", וכו´ (עמ´ 6, 16, 19, 84, 99, 101, 115, 124). מאחורי המילה "מזויף", מסתתרת ביקורתו של הולדן כנגד החברה.
- הולדן מפנה את ביקורתו כנגד התופעה של חוסר רגישות (עמ´ 12, 35, 38, 86, 181) וחוסר הנכונות להקשיב לזולת (עמ´ 46, 71,72,142, 170). ניסיונותיו של הולדן לנהל שיחות של ממש עם הזולת ולמצוא בני-שיח שיקשיבו לדבריו, נתקלים לאורך הספר בקירות אטומים.
- עמדה "מוסרנית" כזו יוצרת בקרב הקורא שתי תחושות:
א. לגלוג על הולדן: איך אפשר להיות כל-כך ממורמר!
ב. הסכמה עם הולדן, עמוק בפנים: כולנו הרי מכירים את הצביעות האנושית…
- יחסו של הולדן לחוקים מורכב. הוא מאפיין את החיים כמשחק לפי חוקים. הוא קורא תגר על החוקים של "מחנה החזקים" ונציגיו. הוא לא מקבל את חוקי המשמעת (עמ´ 43, 70, 138) ומגיע למסקנה שמה שבעצם הוא אוהב זה לחרוג מהמוסכם. מכאן נראה שהולדן מכיר במגבלות החוק, אך בו-זמנית הוא נתון בניסיונות לבדוק עד כמה ניתן למתוח את גבולות החוק – זאת על רקע אי-הסכמתו לתרבות הזיוף המאפיינת לדעתו את העולם.
- ניתן להניח כי תחושות מנוגדות כאלה קיימים גם אצל הולדן עצמו, מה שיוצר עמדה מורכבת למדי כלפי המציאות (בעיקר לאור יחסו המורכב לשלושת אחיו).
- הולדן מתייחס במידה זו או אחרת של אהדה לשלושת אחיו:
די. בי: האח הגדול והנערץ, שלמרות כשרונו האדיר יצא להיות "זונה בהוליווד".
פיבי: למרות גילה הצעיר היא זו שמנהלת את השיחה הבוגרת ביותר עם הולדן.
אלי: ללא ספק, הנערץ מכולם, למרות היותו צעיר מהולדן (עמ´ 39-40).
- הולדן מוצא את השלמות רק בדמותו של האח המת, ובכל אחד מאלה החיים הוא מוצא פגמים. מי שאינו שייך לסביבתו הקרובה, נדחק החוצה כ"מזויף".
- התנהגותו יוצאת הדופן של הולדן נובעת מתוך קרע נפשי: מצד אחד – הוא אינו מוכן להתפשר על האמת שלו, ומזהה את רוב סביבתו, בצדק, כצבועים; מצד שני – הוא אינו מוכן לנהל את חייו שלו על-פי אמות המידה אותם הוא קובע: הוא רודף אחרי אהבה, אך אינו מתקשר לג´יין; הוא מת לזיין, אך נרתע מן הזונה; הוא רוצה לברוח, אך נשאר תקוע בניו-יורק.
- קרע כזה, בין שתי זהויות פנימיות, עלול להוביל להתמוטטות עצבים, וזה אכן מה שקורה בסוף הסיפור (הולדן מאושפז).
2.4. חשיבות המקום והתקופה
האם סיפור כזה יכול להתרחש גם היום?
- גם בעניין זה יש לומר דבר והיפוכו: מחד – סיפור כזה יכול להתרחש רק בניו-יורק בשנות החמישים; מאידך – סיפור כזה יכול לקרות לכל אחד…
- הסגנון – שייך לתקופה; הבלבול הנפשי – אוניברסלי, על-זמני.
- יש לציין, שמהלכים נפשיים כפי שמתוארים כאן הנם עירוניים במובהק; זהו אינו בשום פנים סיפור טבע כפרי. זהו סיפור עירוני, אגרסיבי, מהיר וחזק.
2.5. שם היצירה
· שמה של היצירה מוזכר פעמיים (עמ´ 113 ועמ´ 170).
- בפעם הראשונה: הילד שר את השיר תוך כדי הליכה על הקצה; גם בפנטזיה שלו הולך הולדן על הקצה. לראשונה שומע הולדן שיר מפי ילד המטייל עם הוריו. הילד שר בטעות: "אם אדם תופס אדם קרב בשדה השיפון" במקום: "אם אדם פוגש אדם קרב בשדה השיפון". את הנוסח המדויק של השיר מוסרת להולדן, אחותו פיבי. הטעות: "תופס" במקום "פוגש" מהווה בסיס למגדל דמיונות שלם. הולדן מבטא רצון עז להישאר בעולם הילדות לנצח ובאופן אליגורי (סמלי) להיות זה שימנע משאר הילדים ליפול אל עולם המבוגרים הקודר והמסואב. שם הספר רומז לכוונתו של הולדן להיות התפסן שיציל את הילדים מפני אסון עולם המבוגרים.
- הפנטזיה הינה תמצית של תפיסת עולמו: להרגיש "נעלה" ו"מיוחס" ("אף אחד מבוגר, זאת אומרת – חוץ ממני"), להציל את העולם, אך כל זאת – תוך כדי הליכה אינסופית על הקצה – בחינה מתמדת של גבולות.
2.6. מוטיב הנפילה
· מוטיב הנפילה קשור למשמעות שם היצירה. הספר מדגיש את רעיון הנפילה המטאפורית מעולם הילדים לעולם המבוגרים. הולדן מבקש לשאת בתפקיד התפסן שאחראי על מניעת הנפילה. הנפילה היא שילוב של נפילה פיסית ונפילה רוחנית / רגשית. הולדן מרבה למעוד וליפול פיזית במהלך מסעו ברחובות ניו-יורק והוא עסוק מאוד בנפילה הנפשית ממנה הוא סובל עקב ניסיונותיו להתמודד עם עולם המבוגרים הקודר והמזויף. תחושת הנפילה כה חזקה בהווייתו, עד שהוא מבקש להיות זה שיעשה את כל שניתן על-מנת למנוע את נפילתם של הילדים הקטנים אל המקום אליו הוא כבר נפל – והתרסק.
- מחשבותיו של הולדן מוקדשות לעתים למוות, להתאבדות, לקפיצה מן החלון, לנפילה למעמקים – הוא מדמיין לעצמו את מצבתו.
- דוגמאות לנפילות ביצירה:
א) "איך שלא יהיה, תכף אחרי שחזרה לי הנשימה עברתי בריצה את כביש 204. הוא היה מכוסה קרח וחלק נורא ואני נפלתי כמעט" (עמ´ 8).
ב) "איך שלא יהיה, עוד לפני שהבנתי מה קורה כבר הייתי על הרצפה המחורבנת…" (עמ´ 45).
ג) "ואז הוא באמת תקע לי אחת, ועוד לפני שהבנתי מה קורה, הייתי עוד פעם על הרצפה המחורבנת" (עמ´ 46).
ד) "איזה טיפש זרק קליפות של בוטנים על כל המדרגות. ואני כמעט שברתי לי את הראש העלוב שלי" (עמ´ 53).
ה) "לא התעלפתי, אבל, מפני שאני זוכר שהסתכלתי מהרצפה וראיתי את שניהם יוצאים בדלת וסוגרים אותה" (עמ´ 102).
ו) "מה שבאמת התחשק לי, אבל, זה להתאבד. התחשק לי לקפוץ מהחלון. בטח הייתי עושה את זה, אם הייתי בטוח שמישהו יכסה אותי ברגע שאני אנחת. לא רציתי שאיזה חבורה של סקרנים טיפשים יסתכלו עלי כשאני אהיה כולי מכוסה דם" (עמ´ 103).
ז) "ירדתי במדרגות האחוריות. כמעט שברתי לי את הראש על איזה עשרה מיליון פחי-אשפה, אבל יצאתי" (עמ´ 178).
ח) הנפילה הסופית: "אחרי שיצאתי מהמקום איפה שנמצאות המומיות, הייתי צריך לבית-שימוש… אבל קרה עוד משהו. כשיצאתי מהשירותים, בדיוק לפני שהגעתי לדלת, אני ככה התעלפתי. היה לי, אבל, מזל. זאת אומרת, הייתי יכול להיהרג כשנפלתי על הרצפה, אבל אני רק ככה צנחתי על הצד. זה, אבל, היה מוזר. הרגשתי יותר טוב אחרי שהתעלפתי" (עמ´ 200).
נראה כי אין מוצא ו"הנפילה" מגן-העדן האבוד של הילדות הכרחית, אך "למטה" מצפה להולדן לאו דווקא המוות הפיסי או המוות הנפשי. הדבר תלוי בו בלבד, וכשם שיוכל לשמור על תוכו הייחודי – אם יסתגל למוסכמות החברתיות מבלי לוותר על פנימיותו האותנטית, הוא אף יוכל ליהנות מחברתם של ילדים (אולי בעתיד – ילדיו שלו) ולהיות החוליה המקשרת בין שני העולמות: האחד של הילדים והאחר של המבוגרים.
2.7. הערכים החשובים בעיני הולדן
· הערך העליון הוא שמירה על כבוד הזולת. הולדן רוכש כבוד לשונים ממנו (הנזירות – עמ´ 109); לדמויות שבשולי החברה (סאני הזונה – עמ´ 91, 97); לעניים וחלשים (עמ´ 40 – 41); חשובה לו החיבה ביחסים בין-אישיים (עמ´ 145).
- ערך היושר. הולדן מרבה להשתמש במילה "באמת". הוא רגיש מאוד לשאלת הכנות ביחסים בין-אישיים. הוא מבקש להילחם בצביעות ובזיוף החברתי באמצעות יושר וכנות (עמ´ 110).
- ערך השוויון החברתי. הולדן שואף לצדק חברתי. הוא שונא את מנהל בית-הספר המפלה על רקע של מעמד חברתי-כלכלי (עמ´ 16, 107 – 108).
- ערך היופי והטוהר. הולדן מנסה ליצור עולם יפה וטהור מבחינה אסתטית. הוא מקפיד לשמור על הניקיון, מתפעל מיופיים של אנשים מסוימים וחובב בעיקר יופי השמור לעולמם של ילדים. (עמ´ 38, 55 – 56, 122, 157).
- "התפסן בשדה השיפון" – כסיפור חניכה
סיפור חניכה – יצירה שבמרכזה עומדת ההתבגרות הגופנית והנפשית של הגיבור.
הולדן, כגיבורים צעירים אחרים, מגיע בסופה של היצירה אל ה"הארה" החדשה – זו הנובעת מתהליך ההתבגרות ומהבחירה העצמאית מתוך אופציות שונות והגורמת לגיבוש הזהות ולהשלמה עם העולם הסובב.
הולדן הבוגר יותר (בן 17) מספר את קורות אותם שלושה ימים דרך עיניו של הולדן הצעיר כביכול (בן 16). הולדן הצעיר זקוק נואשות לבני משפחתו. בלעדיהם הוא כמעט משתגע. הביקורים אצל המורים להיסטוריה ולאנגלית הם בבירור חיפושים אחרי דמות האב. הולדן לא מסוגל לתקשר עם הוריו, שכן אביו נתפש בעיניו כאיון להישלח לפנימייה צבאית ואמו היא אם שכולה עצבנית הסובלת מכאבי ראש תכופים ודאגות משלה, שאין להטריד אותה בבעיות נוספות. להולדן לא נותר אלא לשקוע בבדידותו, ממנה אין הוא מסוגל לראות את המציאות באופן בוגר. הוא רגיש לכל קול, לכל ריח, לכל תנועה ולכל דבר, המדגיש את קיומם הפיסי של האנשים בקרבתו. הוא מתנגד נחרצות לכל ביטוי של שקר וצביעות, אך הוא עצמו נוטה להעמיד פנים ללא הפסק (ממציא לעצמו שמות בדויים כמו רודולף שמידט או ג´ים סטיל), משקר ללא בושה ומתנהג בתיאטרליות מופגנת (למרות סלידתו מתיאטרון). בכך נחשפת האגוצנטריות הילדותית של הולדן – ממנה יצא רק לקראת תום הספר.
עם התבגרותו, מתחיל לחוש הולדן בצורך ברור ומודע בקשר אנושי. הולדן האימפולסיבי והקיצוני עובר מקיצוניות לקיצוניות: משנאה לבני-האדם כולם (להוציא חריגים בודדים), הוא עובר פתאום לאהבה אנושית, עד כדי כך שהוא מרשה לעצמו להתגעגע גם לטיפוסים שבצעירותו עוררה בו דחייה קשה.
בהתנהלותו הילדותית, בולט הולדן כמי שחסר שליטה על לשונו, המתעניין בשאלות ילדותיות תמימות (לאן הולכים הברווזים כאשר האגם קפוא?), מבזבז כספים ללא חשבון, נסוג מכל קושי ונמנע מהתמודדות (נטישת בתי-ספר זה אחר זה), תגובותיו בלתי-צפויות, הוא מסוגל לעבור מצחוק פתאומי לדיכאון כבד ומתנהג כילד שאיבד את דרכו בתוך קהל המונים מאיים. הוא ריקני, בדומה לדמויות הרבות עליהן הוא מותח ביקורת. אין לו שאיפות ותוכניות לעתיד, לבד מהזיות דמיוניות. הוא מתקשה להתמודד עם עובדת היותו בתול – דבר המערער את דימויו העצמי. למעשה, הולדן פוחד מאנשים, מבתי-ספר, ממין ומהחיים עצמם. הוא שקוע במחשבות על מוות. הוא חסר סיפוק ונראה כי חייו הם חסרי תכלית בעיניו. יש בו דחפים להרס עצמי (השתייה, העישון, התפרצויות הזעם). הוא כאילו מעניש את עצמו על כך שהוא חי, מאכזב את בני-משפחתו, לא מוצלח ומוכשר כמותם (במיוחד על רקע רגשות האשם על כך שהאח הטוב אלי מת והוא חי).
בסופו של דבר, כמו הבן האובד, שב הולדן לביתו ומקבל על עצמו את האחריות והמחויבות. ביטוי לכך ניתן באופן בולט בטיפול הפסיכולוגי האמור להשיב אותו אל הנורמליות ולהדריך אותו אל הנחיתה הרכה בעולם המבוגרים. הולדן משלים עם המציאות המחייבת אותו להכיר בעובדת התבגרותו וסיומו של מסע החניכה, מציב אותו לפתחה של תקופה חדשה בחייו – אליה ייכנס כאשר נפשו מתוקנת.
בהקשר לכך, ניתן לפרש את הסתגלותו של הולדן לנורמליות של הבגרות כסוג של כניעה שבסופה תבוסה. אין לו ברירה אלא לקבל על עצמו את חוקי העולם שכה סלד ממנו וביקש להימנע מליפול אליו. מכאן, לא יהיה עוד הולדן ילד חופשי, תמים ופרוע – מכאן הוא הופך לבוגר הדומה לחיית פרא שעברה אילוף אשר התאים אותה לסביבה האנושית בה היא חיה, אך גזל ממנה את החירות הנפלאה ביותר – החירות להשתגע.
- סיכום המסקנות בפרשנות היצירה
ה"אודיסיאה" (= דרך רוויה הרפתקאות, תלאות וייסורים שסופה מוצלח או מאמץ ממושך ומפרך, שהצלחה בסיומו) של הולדן קולפילד נמשכת שלושה ימים בדיוק: משבת בשעה שלוש אחר-הצהריים ועד מעט אחרי השעה אחת בצהריים ביום שני. במהלך שלושה ימים אלו מיטלטל הולדן מצרה לצרה, עד שהוא מגיע לבסוף אל חוף מבטחים בחיק משפחתו. הולדן מספר את אירועי אותם שלושה ימים לאחר כשנה.
v הולדן נזרק מבית-הספר "פנסי" (שם שמשמעותו: אופנתי, מהודר) מספר ימים לפני חג המולד. הוא עוזב את המוסד החינוכי האליטיסטי, המקפיד להנשיר רבים מתלמידיו על-מנת לשמור על שמו הטוב. עבור הולדן, אין זו חוויה חדשה. הוא נזרק כבר מכמה בתי-ספר קודם לכן. הביקורת המובלעת בעניין זה מופנית כנגד המוסדות החינוכיים המקדמים הישגים והצלחה בלימודים, אך זאת על חשבון חינוך לערכים כגון: יושר, סובלנות, אחווה וחברות. הולדן לא מגלה עניין באף אחד ממקצועות הלימוד, למעט לימודי האנגלית (ספרות וחיבור). הצלחתו בתחומים אלו לא מחפה על כישלונותיו במקצועות האחרים, שבגללם אין הוא מוגדר כתלמיד. מכאן הביקורת על בית-הספר הדוחק החוצה את מי שלא עומד בקריטריונים הנוקשים הנדרשים ממנו.
v הבדידות. הולדן הוא נער מיוחד. העובדה שנפלט מבית-הספר, חשש לספר על כך להוריו ובחר להסתובב שלושה ימים ברחובות ניו-יורק, מלמדת על מצב הבדידות בו הוא נתון. הוא מתקשה, ואולי לא מעוניין, להסתגל לאותה מציאות מזויפת ושקרית האופפת אותו מכל עבר, ובשל כך הוא נותר בבדידותו המעיקה. הוא מנסה לפתח שיחות עם אנשים שונים, אך רוב ניסיונותיו עולים בתוהו. התוצאה היא בבדידות ללא-מוצא. מכאן משתמעת ביקורת כנגד החברה המנוכרת, המבקשת לטשטש את ייחודו של הפרט ולבלוע אותו לתוכה. המסרב – נדון לבדידות! הבדידות של הולדן מאפיינת במידה רבה את בדידותם של בני-נוער היכולים להזדהות עם הביקורתיות הקיומית (נגטיביזם- ראיית הצד השלילי שבמציאות) שמבעד לעדשותיה – החיים נראים קודרים מאוד – "שום דבר שקורה לא מוצא חן בעיניך […] מיליון דברים לא מוצאים חן בעיניך. פשוט לא מוצאים חן" (עמ´ 167).
v אהבת הילדים לעומת הסלידה מהמבוגרים. הולדן נמשך אל עולם הילדים. הוא מתפעל מתמימותם ומיופיים של ילדים ומסתייג קשות מהצביעות, הזיוף והחספוס המאפיינים את עולם המבוגרים. מכאן שאיפתו הדמיונית להיות "התפסן בשדה השיפון" – כלומר המבוגר היחידי בעולם הילדים, זה אשר ימנע את נפילתם של הילדים מגן-העדן האבוד אל מציאות החיים השקרית והכואבת.
v הפתרון של היצירה: השלמה עם אובדן הילדות ופיתוח האישיות הבוגרת. בהתבוננות חיובית ניתן לראות את היצירה כסיפור אופטימי על התבגרות מוצלחת. המשברים עומדים על סף פתרון והעתיד נראה אופטימי. בהתבוננות שלילית, ניתן לראות את היצירה כביטוי מצער לדחיקתו בעל-כורחו של האדם הצעיר אל מציאות שוללת חירות, המחייבת היטמעות והסתגלות בעולם המבטל את ייחודיות הפרט לטובת השתלבותו החברתית.
- "התפסן בשדה השיפון" כספר פולחן
הסיבות להפיכתו של "התפסן בשדה השיפון" לספר פולחן: - ג´רום דויד סלינג´ר, יליד ניו-יורק (1919) בחר להסתגר בביתו הכפרי שבעיירה קורניש שבניו-המפשייר ומסרב כבר למעלה מחמישים שנה להיפגש או לדבר עם בן-אנוש. ההתבצרות בבית המבודד יצרה פולחן של עניין וסקרנות באדם שיצר את אחת מיצירות הספרות המשפיעות ביותר בכל הזמנים, אך מסרב בתוקף להיות דמות ציבורית.
- הספר נכתב לפני למעלה מחמישים שנה. כשיצא לאור נאסר ללימוד עקב השפה הבלתי-הולמת בה הוא כתוב. מאז ועד היום ממשיכה שפת הספר להיות רלוונטית ומייצגת דור אחר דור של קוראים באמריקה ובעולם כולו. סגנון הכתיבה נותר רלוונטי ובמידה מסוימת מהפכני לאורך כל השנים שעברו מאז הספר ראה אור לראשונה בשנת 1951.
- הולדן קולפילד הוא מייצגו של האדם המורד בתרמית "החלום האמריקאי". החלום האמריקאי מציג את האדם המתאמץ, העובד קשה והמצליח. ההצלחה נמדדת בהון. הצלחה פירושה כסף. כדי להיות מאושר צריך להיות עשיר. מכיוון שרק מעטים מצליחים להגשים את החלום ולהתעשר – רק מעטים חווים אושר אמיתי. הולדן הוא נציגם של הרוב הכושל. הוא המבקר החברתי החריף של "החלום האמריקאי" ותרבותו המזויפת והמנוונת. המוני צעירים אמריקאים (אך לא רק) מנסים לגעת ב"חלום" אך לא מצליחים. הם מוצאים בהולדן ביטוי לעולמם, הוא משמש קול למחאתם החנוקה. הם קוראים את הספר, מזדהים עמוקות עם הגיבור ומעבירים מפה לאוזן את גדולת הספר. כך הופך "התפסן בשדה השיפון" לספר פולחן.
- סיבה מרכזית להערצת המוני צעירים את הספר נעוצה באמינות המוקרנת מכל מילה בו. הקורא מאמין בחוויות העוברות על הולדן, בתגובותיו ובהגיגיו. מתוך האמינות נוצרת ההזדהות. האמינות גוברת בזכות שפת הרחוב הטבעית והכנה האופיינית לבני-נוער אז והיום. הולדן הוא "אחד משלנו" ולשונו לא דורשת מאמצי תיווך בין-דוריים. בזכות כך, קל להתחבר להוויה ההולדנית ולדבוק בה לאורך קריאת הספר ויותר מכך לאחר סיומו.
- מורה מחליף בלונג איילנד ירה בתלמיד והתאבד. השכנים אמרו שהיה בחור כל-כך נחמד, תמיד מחזיק בתיק עותק של "התפסן בשדה השיפון". ג´ון הינקלי שניסה להתנקש בנשיא רייגן, ארתור ברמר שירה במושל ג´ורג´ וולאס ורוברט בארדו שרצח את כוכבנית הטלוויזיה רבקה שייפר – כולם היו מעריצים מוצהרים של הספר. המפורסם מכולם הוא מארק צ´פמן, צעיר בן 25, שרצח את ג´ון לנון ובבית המשפט הסביר שהספר הוא כתב ההגנה שלו. "מהולדן קולפילד להולדן קולפילד" היתה ההצהרה שלו. צ´פמן טען שהולדן מבטא במדויק את עולמו שלו – עולם של כישלון ובדידות. כמובן שפרשנותו של הרוצח, שקטל את מושא הערצתו, שגויה ומעוותת לחלוטין. הולדן מתנגד חריף לאלימות. הוא נושא אמנם את דגל המאבק, אך בשום אופן אין מדובר במאבק כוחני. הוא מדמיין את עצמו כתפסן העוצר ילדים מליפול מהצוק שבקצה שדה השיפון. הולדן מציל אנשים – לא משמיד אותם. העובדה שפרשנות מופרכת של רוצח מופרע הכתימה את היצירה בשמץ של ניחוח אפל, מעורר אימה – תרמה אף היא להפיכתה לספר פולחן.
מקורות
- בנימינוב, ישראל. "בשבילי הסיפורת". אורט ישראל, 1994.
- דינגוט, נילי. "גיבור ואנטי-גיבור ברומן המודרני" – יחידות 8 – 9. האוניברסיטה הפתוחה, 1978.
- משגב, אורי. "לתפוס את התפסן". העיר, 27.12.01.
- פריד, ירון. "פולחן התפסן". העיר, 25.8.95.
- ריבל, רוני. "הולדן קולדפילד כהשתקפות לתופעות של גיל ההתבגרות". אינטרנט – e-mago.
- מלצר, אלון. "ג´.ד. סלינג´ר: התפסן בשה השיפון". אור-עם, 1992.
