הסייף / ש"י עגנון

הסייף

הסייף / ש"י עגנון

על הסופר שמואל יוסף עגנון (1887 – 1970)

 

נולד כשמואל יוסף צ´אצ´קעס בבוצ´אץ´ שבגליציה (כיום אוקראינה) ב- 8 באוגוסט 1887. אביו, שלום מרדכי הלוי, היה בעל הסמכה לרבנות, אך עסק במסחר בפרוות. הוא לא למד בבית ספר, ואת השכלתו קיבל מהוריו. כשהיה בן 8 החל לכתוב בעברית וביידיש, והרבה לקרוא את יצירות סופרי דור ההשכלה. בגיל 15 פרסם את יצירתו הראשונה – פואמה ביידיש על המקובל יוסף דלה ריינה, ובגיל 16, פרסם את שירו הראשון בעברית. בשנים שלאחר מכן המשיך לפרסם שירים וסיפורים בעברית וביידיש בכתבי עת שיצאו לאור בגליציה. בשנים 1907-1906 שימש כעוזר-עורך לאליעזר רוקח בעריכת כתב העת השבועי ביידיש "דער יודישע וועקער" (התרגום לגרמנית בכותרת המשנה או בתרגום לעברית הוא "המעורר היהודי") שיצא לאור בסטניסלבוב ובבוצ´אץ´. עגנון אף פרסם כמה מיצירות נעוריו, שירה ופרוזה, מעל דפי כתב העת. בשנת 1907 עלה לארץ-ישראל. כאן נטש לזמן מה את אורח החיים הדתי, אך חזר לדת ודבק בה עד סוף ימיו. יצירתו הראשונה שפורסמה בארץ הייתה "עגונות", אותה פרסם בביטאון "העומר" בשנת 1908. על יצירה זו חתם בשם העט "עגנון" (הנובע משם היצירה), שהפך לשמו הספרותי, ומשנת 1924 – לשם משפחתו הרשמי. בשנת 1910 תורגם סיפורו "עגונות" לגרמנית, ומאז תורגמו יצירותיו לשפות רבות. בשנת 1913 עבר לגרמניה, שם נשא לאשה את אסתר מרקס (בשנת 1920). בגרמניה פגש את איש העסקים שלמה זלמן שוקן, שהפך להיות המו"ל שלו ושיחררו מדאגות פיננסיות. מכאן ואילך יצאו לאור כל ספריו בהוצאת "שוקן".
ב-1924 פרצה שריפה בביתו של עגנון, וכל כתבי-היד שלו עלו באש. טראומה זו מופיעה מדי פעם בסיפוריו. בהמשך אותה שנה חזר ארצה לירושלים לצמיתות, והתגורר בשכונת תלפיות. בפרעות תרפ"ט (1929) ניזוק ביתו של עגנון ושוב נהרסה ספרייתו והושחתו חפציו. בעזרת תרומות נבנה ביתו החדש, בו התגורר עד מותו. עגנון התלונן על הרעש העולה מהרחוב, ובתגובה לכך הפכה עיריית ירושלים את הרחוב לחד-סטרי, והציבה שלט בו נכתב: "נא לשמור על השקט, סופר במלאכתו!"
עגנון זכה פעמיים בפרס ביאליק (בשנים 1934 ו-1950), ופעמיים בפרס ישראל (בשנים 1954 ו-1958). בשנת 1966 זכה בפרס נובל לספרות. לזכייה זו נלוותה אכזבה כאשר התברר שהיא משותפת לו ולמשוררת היהודייה נלי זק"ש.
ב-7 ביולי 1969 לקה עגנון בשבץ מוחי שהותיר אותו משותק ופגע מאוד בכושר הדיבור שלו. ב-17 בפברואר 1970 נפטר והובא למנוחות בהלוויה ממלכתית בבית הקברות בהר הזיתים.

הסיפור "הסייף" נכתב בראשית שנות החמישים והתפרסם ב- 1978.
 

תקציר הסיפור

 

הסיפור "הסייף" נפתח עם הופעתה של דמות נשית המכונה בשם רחל העדינה. היא מתוארת כמי שבאה ממקום רחוק ולא ידוע. היא גבוהה וזקופה ויופייה בולט מאוד. המספר טוען שהוא הכיר אותה מיד. זוהי בתו של רבי יהודה הלוי (מגדולי המשוררים בספרד בימי הביניים). טענתו מוזרה לאור העובדה שראה אותה פעם אחת ויחידה, בזמן ברית המילה שלו, שם שימש אביה המשורר כסנדק, אשר הנעים בשירה שמנעה מהתינוק לבכות. רחל פונה אל המספר ואומרת לו שאין היא יודעת מתי אביה מת, ותוהה אולי הוא יידע. המספר עונה לה שאינו יודע, ושכאבו על מות אביה נותר עז כאילו מת באותו היום ממש, ובשעה שהוא קורא בשיריו הוא מדמה אותו שעדיין חי.
כעבור מספר ימים הולך המספר להתפלל בכותל המערבי. בדרך הוא פוגש אדם ערבי, בעל חנות לכלים ישנים, המשדל אותו לבוא עמו ולקנות דבר-מה בחנותו. המספר הולך איתו, אך לא מוצא עניין בשום חפץ העומד למכירה. מאחר והמוכר הערבי דוחק במספר לקנות משהו, בוחר זה בסייף שהיה תלוי על הקיר, סייף שהזכיר לו את אותן חרבות בהם היו משתמשים הגויים לשם הרג יהודים. המוכר מבקש לתת למספר את הסייף בחינם, אך זה מסרב לקבלו במתנה ומשלם עבורו את מחירו המלא. מאחר ואין היתר להיכנס לכותל עם נשק, הוא שב לביתו ומניח את הסייף בארון הספרים.
בלילה שומע המספר קול רעש המעיר אותו משנתו. הוא יוצא ממיטתו לבדוק מהו מקור ההפרעה, אך לא מוצא אותו. הוא חוזר למיטתו ומשם מבחין שארון הספרים שלו פתוח – דבר שלא קורה אף פעם, כיוון שהוא מקפיד תמיד לסגרו. מופתע מהדבר הוא שומע שוב קול רעש, ומזהה הפעם שמקורו בארון הספרים. הוא ניגש לארון ולהפתעתו רואה את הסייף מושלך על הרצפה, ומתנועע כשרץ שחתכוהו. תגובתו לאירוע המוזר מפתיעה. הוא לא מפחד כלל ממראה השרץ הנאנק ומתפתל מולו. הוא מוציא את ספרו של יהודה הלוי ויושב לקרוא משירי הקודש שלו. במהלך הקריאה הוא שומע קול אנחה בחדר ומבקש להתעלם ממנו, אך כשקול זה הולך וגובר, הוא קם ומבחין שהקול עולה מרצפת ארון הספרים. הוא פונה אל הקול ושואל "מי כאן?" ונענה על-ידי הסייף המתוודה בפניו שהוא זה שהרג את האיש שהוא אביה של רחל, הלוא הוא רבי יהודה הלוי, המכונה על-ידי המספר "משיח שירת ישראל." המספר תוהה על פשר המעשה הרע הזה, והסייף טוען להגנתו שאיש רע לקח אותו בידו וביצע באמצעותו את מעשה הרצח.
המספר מתכנס בעצמו ומהרהר בשירה, בחיים ובמוות. הוא פונה אל הסייף ושואל אותו "ומה תקנתך?", וזה משיב לו שכלל לא בטוח שיש לו תקנה. המספר מבקש מהסייף שייעץ לו מה לעשות בו, אך גם לפנייה זו משיב הסייף שאין בידו עצה לתת. המספר מחליט להניח לסייף לישון בביתו, בתקווה למצוא לו פתרון השכם בבוקר.
המספר חוזר לשירי יהודה הלוי, ושוב מופרע על-ידי הסייף שהשמיע קול צווחה. בהתקרבו אליו הביט בו בכעס וברחמנות, והפעם ביקש לסלקו מהבית. הסייף מפציר בו שלא לעשות זאת, כי כלל לא בטוח שסילוקו ימנע את חזרתו לבית. המספר תוהה כיצד יצליח הסייף לחזור לביתו, והלה עונה שכפי שבא באותו יום, יבוא גם מחר. המספר נחוש להיפטר מהסייף, אך שוב הסייף עוצר בו ומעלה את האפשרות שמי שיקבל לידו אותו, ישוב לבית הזה ויאיים על היושב בו. המספר מבקש לדחות את האיום הזה, ואומר שקללה תוטל על מי שישתמש בסייף כדי לאיים עליו, ושבכלל הוא איש שלום, ואין סיבה לאף אחד לפגוע בו. הסייף שולל את טיעונו זה באומרו שגם רבי יהודה הלוי היה איש שלום המשמח את אלוהים ואת מאזיניו בשיריו, ואף על פי כן הוא נרצח בידי הסייף על לא עוול בכפו. השניים נותרים אובדי-עצות. המספר מתרה בסייף להציע פתרון מה לעשות בו, אך הסייף אוטם את אוזניו ולא מגיב.
בשלב זה המספר חש עצבות והוא על סף ייאוש בעמידתו ליד הסייף המפריע את מנוחתו ושוכב לו בנחת על רצפת הבית. הוא מתעקש שוב בניסיון למצוא תקנה לסייף ודורש את עזרתו במציאתה, ואז תוהה שאולי הסייף הוא שליחו של ישעיהו הנביא שבנבואתו לאחרית הימים אמר: "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה." שוב הסייף לא יודע אם זו תקנתו, דבר שמעלה מחדש את כעסו של המספר המשתדל להיטיב עם הסייף הטורד את מנוחתו. הוא מותיר את הסייף בביתו ויוצא החוצה לגינתו. הוא נהנה מיפי הגן ומניחוחם הנעים של צמחיו ופרחיו. הוא סבור שאם מישהו היה מבחין בו כעת, היה משוכנע שלפניו אדם שלו ומאושר, בעוד שבלבו פנימה הוא נסער מאוד. הוא משוטט בגנו ובתוך כך עוקר עשבים שוטים ומתחח את האדמה שבין הערוגות. גם כשהגן נראה מושלם, ממשיך המספר בעבודתו, עד שהוא מוצא עצמו חופר בור כמידת הסייף מתוך כוונה לקבור אותו ולשים סוף לפרשה. הוא נוטל מטלית בידו ואוחז בסייף, מביא אותו לגן, משליך אותו לבור ומכסה אותו בעפר.

מאז אותו יום חדל הסייף מלהפריע את מנוחתו של המספר, העובד ביום וישן בלילה. למרות שהמפגע סולק מחייו, מצטער המספר על גינתו שנחרבה לאחר קבורת הסייף. מאז אותו לילה לא גדל בגינה שום צמח או פרח, רק עשבים שוטים, קשים ומסריחים. אפילו הציפורים נטשו את המקום, ואת מקומם תפסו זבובים ויתושים המושכים אחריהם זוחלים וחרקים למיניהם, והללו הופכים את המקום לשדה קרב לחתולי בר וחיות אחרות המבקשות לצוד אותם. המספר יוצא לגינתו ולבו כואב על האבדן המר. הוא ממשיך לעבוד בגן, ובניסיון לשקם אותו הוא זונח את קריאת הספרים. עיקר זמנו ומרצו מוקדש לניסיון להתגבר על חורבן הגן. בסיום הסיפור אומר המספר שהוא משתעשע ברעיון שהגן ישתקם, יעלה ויצמח ויניב פרי מבורך. הוא אף מדמיין את עצמו מביא לרחל, בתו של יהודה הלוי, מפירות הגן, בשונה מאלו המביאים פרחים.
 
 

נושא הסיפור ומשמעותו

 
 
"הסייף" הוא סיפור אלגורי-פנטסטי, המתקיים בשני מישורים: אישי ולאומי. במישור האישי, זהו סיפור של אדם (המספר, גיבור היצירה) המתמודד עם התרחשות פנטסטית של מפגש עם סייף "אנושי" המגיע לביתו ומחולל מהפכה בחייו. מפגש זה מעמת את המספר עם עצמו, כאשר הסייף עשוי לייצג את עולמו הפנימי היצרי. במישור הלאומי, זהו סיפור מאבקם של היהודים והערבים על אדמת ארץ ישראל. גיבור הסיפור מספר על הדרך לכותל המערבי: "פגע בי איש ערבי מוכר כלים ישנים וזימן אותי לבוא עמו אל חנותו אשר בקיר החומה." משמעות המילה "פגע" כאן היא "פגש", אך לא ניתן להתעלם מהבחירה של עגנון במילה דו-משמעית זו, הרומזת לפגיעה הצפויה למספר מאותו ערבי, או מייצגו בסיפור, שהוא הסייף. בהליכתו של המספר עם הערבי לחנותו יש משום היענות לפיתוי מסוכן. הערבי מציע למספר סייף "בלא דמים". גם בחירה מילולית זו היא דו-משמעית. דמים הם מטבעות כסף, אך גם לשון ריבוי של "דם". לכאורה מציע המוכר הערבי את הסייף ללא תמורה כספית וללא שפיכות דמים, אלא שבפועל מתברר שאותו סייף שהוצע בחינם, שפך את דמו של יהודה הלוי ושימש זה מכבר לרצח. הסייף הוא כלי נשק קר וקטלני, על כן יש בהופעתו בשלב זה בסיפור משום רמז מטרים לרע שהוא יחולל, או כבר חולל בעבר. אותו סייף מתואר בהמשך "כמו פתן חרש יאטום אוזנו", כלומר כנחש המסמל פיתוי והתנערות מכל מחויבות מוסרית. המפגש בין היהודי, הערבי והסייף (הנחש) טומן בחובו את סיפור המאבק על הארץ, ויש בו שחזור למאבק העמים עוד מימי הביניים. בהמשך מתואר הסייף "מפרכס על הארץ כשרץ שחתכוהו" – זהו דימוי קשה המציג אותו כאנוש סובל המתפתל מכאבים לאחר שחתכו אותו, ולצד זה כשרץ, כלומר כיצור טמא ודוחה שיש לסלק. אפשר לראות בדימוי דו-משמעי זה ביטוי נוסף לסייף כמייצג אלימות שפוגעת הן בקורבן והן בתוקפן. הסייף הוא אותו פן נפשי מכוער, אלים, בזוי שמוביל את האדם לפגוע בזולתו, ובתוך כך גם בעצמו. המספר מעדיף להתעלם מנוכחות הרוע שבתוכו עצמו, לכן הוא מניח לסייף המתפתל כשרץ טמא ומתרכז בספר שיריו של יהודה הלוי, כלומר בעולם הרוח בו מצויה הנפש העליונה. דומה כי המספר מבקש להדחיק את סימני הפורענות שמביא עמו הסייף, כאילו מדובר בחלום בלהות. הוא עוזב את הסייף על הרצפה ומנסה לחזור לישון. רק כשרעש הסייף חוזר ומעירו, הוא מבין שעליו להתעמת עם אותם כוחות אפלים שהוא מסמל. השיח ביניהם מצביע על אחריות האדם לביצוע הרוע. הסייף טוען להגנתו שהוא רק המוציא לפועל של מעשי בעליו. יש בכך כדי להדגיש כי מאחורי כל מעשה של רוע ניצב אדם שבוחר לבצעו. כך נשמעים הדברים מהסייף שהוא גורם פסיבי המנסח אמת המחייבת את האדם לקחת אחריות על מעשיו. האדם בוחר לייצר את הסייף, והוא המחליט אם להשתמש בו רק לשם הגנה או גם לשם התקפה ופגיעה בזולת.

אחסון הסייף בתוך ארון הספרים הוא מעשה סמלי המציב את היצריות האלימה בתוך הרוחניות המוסרית. זוהי התנגשות המתחוללת בנפש האדם עצמו ובין אדם לחברו. זו אולי הסיבה שהמספר מנסה לזנוח את המישור האפל המיוצג על-ידי הסייף ולהתרכז בשירי יהודה הלוי המגלמים את התעלות הרוח. עגנון מבהיר שלא ניתן להפריד בין שני המישורים הללו הכרוכים זה בזה, ומחייבים את האדם לעמוד באומץ מול ניסיונות הקלקול של חייו ולבצע את הבחירות המוצדקות מבחינה מוסרית. הסייף בתוך ארון הספרים מגלם את האלימות המופנמת שבנפש האדם – אלימות שעלולה להתפרץ בכל רגע ולהחריב את תכניו האנושיים של ארון הספרים. כזאת היא נפש האדם, כמו הסייף, גם קורבן לעוול הנעשה לכאורה בלא שליטתו, וגם יצור זדוני מחרחר מדון ומפיץ רוע. האדם מבקש לקבור את אותו פן אפל באישיותו, דבר המתבטא בסיפור בהחלטתו של המספר לקבור את הסייף וכך להיפטר מנזקיו. סיום הסיפור מותיר ספק אם דבר זה אפשרי, שכן הסייף אמנם נקבר, אך נזקיו ממשיכים. אדמת גנו של המספר נחרבה, במה שנראה כמו ביטוי סמלי לרעיון שלא ניתן להיפטר מהרוע בקלות כזאת. לא ניתן להדחיקו מתחת לאדמה. יש להתעמת עם הרוע ולהרוס אותו מן היסוד. מעשה קבורת הסייף הוא בגדר ניסיון להעלים את הרע כשלעצמו, אבל הרוע אף פעם איננו כשלעצמו, הוא נובע מגורמים שונים אותם יש למגר. המודעות צריכה להיות לאותם חלקים מאיימים בנפש האדם העלולים להביאו לנהוג ברוע, ואין להסתפק ב"קבורתם", כי בכוחם להרע גם מתחת לפני האדמה, כלומר להזיק ליסודות עליהם ניצב העולם, המיוצג כאן באמצעות גינתו של גיבור הסיפור, שאמנם ניסה להרחיק מעליו את טומאת הסייף (הוא נוטל אותו בתוך מטלית שבידו), אך לא הצליח לדכא את השפעתו השלילית הרוחשת גם מתחת לאדמה. בסופו של הסיפור נוצר הרושם שהמספר ויתר על עולמו הרוחני (שירי יהודה הלוי) ומקדיש את מרצו לעבודת אדמה ארצית, אבל גם בזאת אין משום פתרון. נראה כי גם בבחירה זו אין תקנה – הוא מתרחק מעולם הרוח ושוקע בעבודה חסרת תוחלת באדמת השממה. אף על פי כן ניתן לראות גם היבט אופטימי בסיום הסיפור. אמנם האדמה נחרבה, אבל שפיכות הדמים אולי נעצרה. יתכן שזוהי תחילתו של חזון אחרית הימים בו ישרור שלום בעולם. ראשית יש להכחיד את כלי המלחמה, ולאחר שאלו יהפכו לכלי עבודה, ניתן יהיה לשקם את האדמה ספוגת דם המלחמות. הסיפור מותיר אמנם רושם שהסכסוך היהודי-ערבי עומד בעינו, אלא שהמודעות לו היא תנאי הכרחי לסיומו ביום מן הימים. אפשר לראות בקבורת הסייף משום בריחה מהמציאות עקובת הדם המאפיינת את יחסי שני העמים, ומנגד אפשר לראות בה צעד ראשון בדרך לפיוס. מעשה קבורת העבר הכרחי לשם בניית העתיד. כל עוד תישמר איבת העבר לא תיתכן תקומה בעתיד.

במובן זה, "הסייף" הוא סיפור פוליטי רלוונטי לימינו בהציגו את המציאות כנתונה לפרשנויות שונות: האחת, לא יהיה שלום לעולם כיוון שהסייף ימשיך לשלוט בבני שני העמים גם בהיותו קבור לכאורה מתחת לאדמה, ואל לנו ללכת שולל אחרי פיתוי כזה או אחר של סיכוי להידברות ופיוס. זוהי נאיביות שעלולה להוביל לאבדון. בכך משתמעת ביקורת כנגד הבוחרים להתכחש לסכנת הערבים המבקשים להורגנו, ומעדיפים לקבור את חרבם באשליה שמספיק להיות שוחרי שלום כדי לסלק את הרוע מן העולם; השנייה, רואה את המציאות כניתנת לתיקון. זוהי הבנה שאין לחכות לבוא המשיח, אלא יש לפעול כאן ועכשיו כדי להביא את הגאולה, כלומר את הפיוס והשלום. התיקון הפרטי יוביל לתיקון העולם. קבורת הסייף (ולא שימוש בו לשם נקמה) ועבודת האדמה של המספר היא מעשה תיקון פרטי שהוא הכרחי לתיקון חברתי-עולמי. חלומו של המספר כי עבודתו תישא פרי, תרתי משמע, ופרי זה שיהיה טוב למאכל, כלומר לקיום בטוח ובריא, יהיה יקר יותר מפרחי גינה, המסמלים יופי אסתטי בלבד. סילוק הסייף הכרחי למניעת הרס העולם. תקנתו של אותו סייף שרצח את יהודה הלוי, תהיה שממנו תצמח טובה גדולה. הוא יכונן חיים של שלום ואהבה.  
 
"הסייף" כסיפור על מורשת השירה, זאת בזכות הופעת דמות המשורר יהודה הלוי, מגדולי משוררי ספרד בימי הביניים. דמותה של בת המשורר רחל המופיעה בתחילת הסיפור ומוזכרת בסיומו, מעניקה ליצירה מסגרת המעניקה לשירה מעמד של אמנות גבוהה ומשובחת, המייצגת פן רוחני עמוק בחיי האדם בכלל ובחיי המספר בפרט. עגנון מכנה את רבי יהודה הלוי "משיח", ורואה בפועלו מעשה של גאולה. לפי האגדה, המשיח נולד בתשעה באב, ובסיפור נאמר על רחל ש"עיניה האירו בתוגת אורן ככוכבי שחק בלילי תשעת הימים." לפי האגדה, יהודה הלוי נהרג בחודש אב. יהודה הלוי ביטא ברבים משיריו את כיסופיו להגיע לארץ ישראל, וראה בעלייה את תכלית חייו. במסגרת התיקון שמציע הסיפור, אפשר שעגנון מכוון לכך שלשם כינון שלום, מוטב לו לאדם שיעזוב את עולמו הרוחני, המיוצג בארון הספרים ובשירי יהודה הלוי, וישקיע את כוחותיו בקבורת השנאה ויצר הנקמנות ובטיפוח אדמה שתניב פירות של שלום ואחווה אנושית. החלום של המספר לשמח את רחל העדינה, בתו של המשורר, מסמל את הבחירה בחיים על פני הבחירה במורשת, ובמובן זה "הסייף" הוא סיפור החותר תחת אחד מהערכים המשמעותיים של העם היהודי. בהקשר זה אפשר להיזכר בביטוי "סייפא וספרא", שמקורו בארמית ופירושו בעברית: "סייף וספר". הכוונה לאדם שהוא גם לוחם (איש חרב) וגם משכיל (איש ספר). ביהדות "הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים. אמר להם: אם תעשו מה שכתוב בספר הזה, אתם ניצולים מן הסייף הזה. ואם לא תעשו מה שכתוב בספר הזה, אתם נהרגים בסייף הזה" (דברים רבה פרשת ראה, פרשה ד). בתחילת הסיפור מנסה הגיבור להקדיש את חייו לספר, אך הסייף מסיח את דעתו ומאלץ אותו לנטוש את עולם הרוח ולהתמקד בעולם החומר, בעבודת האדמה. התוצאה היא שעם קבורת הסייף, נקברה גם השירה.
 

הדמויות בסיפור

 

גיבור הסיפור (המספר) – יהודי ירושלמי, איש ספר ואוהב שירה. אדם המשלב בחייו עבודה ארצית של טיפוח אדמת גנו עם עבודה רוחנית של קריאה בספרות הקודש. אדם זה מתגלה כבר בפתיחת הסיפור כייצוג סמלי של רעיון. הכרזתו שהוא זוכר את רחל מיום ברית המילה שלו איננה אפשרית, והיא רומזת למפגש פנטסטי שלא יתכן כי התרחש במציאות. נוסף על כך, אין אפשרות שגיבור הסיפור החי בימינו יפגוש דמות שחייתה בתקופת ימי הביניים. המפגש של הגיבור עם הסייף האנושי מבהירה סופית שמדובר בסיפור אלגורי. מכאן שדמותו של המספר נושאת תפקיד סמלי שמטרתו לעצב את הרעיונות המרכזיים בסיפור. אפשר שהוא מייצג את האדם בכלל ואת היהודי בפרט, ואפשר שהוא מסמל את העם היהודי כולו. אופיו של האיש ודרך התמודדותו עם הסייף עשויים ללמד דבר-מה על מערכות היחסים בין יהודים לערבים לאורך ההיסטוריה ועד היום.
הסייף – באמצעות האנשה מעצב עגנון דמות המסמלת רוע שרירותי מחד גיסא, ורוע כנגד יהודים, מאידך גיסא. תפקידו לעורר מודעות לאלימות שבעולם ובנפש האדם. הוא מופיע גם כקורבן הסובל מעוול שנעשה לו וגם כיצור זדוני מתגרה, מציק ומאיים. הסייף מייצג כוח אלים שממשיך לרחוש גם מתחת לאדמה, וספק אם ניתן להכחידו.
יהודה הלוי – אחד מגדולי המשוררים היהודים שחיו ופעלו בספרד בימי הביניים. דמותו מסמלת עד היום את הכמיהה של יהודי הגולה להיגאל ולעלות לארץ ישראל. שירתו נודעה בזכות עמידתו העיקשת על זכות היהודים להגיע לציון, ובמיוחד על העובדה שהוא לא רק כתב על גלות וגאולה, אלא ויתר בפועל על חיי הרווחה בספרד תוך סיכון חייו כדי לזכות לחיות את שארית חייו בירושלים. ב-1140 יצא למסע כשבכוונתו להגיע לציון דרך מצרים. בהגיעו למצרים השתהה בה מספר חודשים בחברת ידידיו ובה כנראה גם סיים את חייו בטרם הגיע ליעדו הסופי. לדורות הבאים היה קשה להשלים עם כך שהמשורר לא זכה למלא את ייעודו ולכן נוצרה אגדה: כשהגיע המשורר לשערי ציון זחל על ברכיו לכיוון הכותל ודקלם את שירו המפורסם "ציון הלא תשאלי". הדקלום עורר את קנאתו וחמתו של פרש מוסלמי שהיה בקהל, והוא רצח את המשורר בדריסתו עם סוסו.

רחל העדינה – בתו של המשורר יהודה הלוי. לא ידוע דבר על משפחתו של יהודה הלוי, כך שדמותה של רחל נושאת אף היא תפקיד סמלי בסיפור. רחל אמנו מזוהה בפרשנות היהודית עם השכינה – אותה הוויה אלוהית-נשית המעניקה את השפע הרוחני מהאל לאנושות. בסיפור נאמר על רחל שבאה "ממרחקי ארץ, ממקומות לא ידענו שחרם." זהו רמז להיותה של רחל מייצגת השכינה, ויתרה מכך, כסמל להשראה רוחנית ומסתורית, ככתוב: "גבוהית וזקופה היתה וחשוקת חן כבנות השיר […] ועיניה האירו בתוגת אורן ככוכבי שחק בלילי תשעת הימים" (כנראה הכוונה לתשעה באב).   
 

דרכי עיצוב הרעיונות המרכזיים

 

רמזים מקראיים
1)    חזון אחרית הימים (ישעיהו ב´, א´-ד´) – "והיה באחרית הימים, […] ושפט בין הגויים, והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה." הסייף מזכיר למספר את הנאמר בחזון אחרית הימים. כתות החרבות לאתים והחניתות למזמרות מגולם באופן סמלי בסיפור עם בחירתו של הגיבור לקבור את הסייף ולהחליף את האלימות שהוא מייצג בעבודת אדמה. אמנם הוא לא הופך את הסייף עצמו לכלי עבודה כמתואר בחזון אחרית הימים, אלא רק מנטרל את נזקו המיידי ככלי מלחמה. במובן זה הגשמת חזון השלום הקדום נדחית כיוון שהאלימות הגלומה בסייף רק מודחקת ולא ממוגרת מן העולם. הדיאלוג בין המספר לסייף מחדד את השאלה האם הגיע זמן חזון אחרית הימים להתגשם: "סבור אתה אם עושים ממך את נשלמה מנת הפורענות. אמר הסייף, מה חשיבות אם אני סבור כך והרי אותה נבואה נאמרה לעתיד לבוא לסוף כל הדורות ועד לאותם הימים לא ישתנה בעולם כלום."
2)    "כמו פתן חרש יאטום אזנו" (תהלים נ"ח, ה´) – הסייף מתואר כנחש חירש ואטום, דימוי שלקוח מהמקרא בהתייחס לתכונותיו של הרשע. בסיום הפרק מתואר הצדיק כמי שיזכה בפרי, בדומה לתקוותו של גיבור הסיפור המייחל כי עבודתו בגינה תישא פרי.
3)    הניסיון להכחיד את הרע באמצעות קבורת הסייף היא בבחינת "ובערת הרע מקרבך" (דברים י"ג, ו´), אך ספק אם זהו פתרון אפשרי. קבורת הסייף עשויה לייצג ניסיון של הדחקה או הכחשה של היסוד המאיים הטבוע בנפש האדם, או אולי ניסיון לשלוט ביסוד זה ברוח "לפתח חטאת רובץ ואתה תמשול בו" (בראשית ד´, ז´) – פוטנציאל האלימות קיים מעל ומתחת לפני האדמה, ובהקבלה – בעולם החיצוני-הממשי ובעולם הנפש הפנימי. המספר מבקש לשלוט בו ומאמין שבקבורת הסייף הוא ירחיק את הרוע מן העולם. כוונה זו מצליחה באופן חלקי, כי היא מרחיקה לזמן מה את האלימות, אך מייצרת בעיה חדשה – עקרות האדמה – העלולה להביא שוב לאלימות בניסיון למצוא אדמה אחרת, פורייה.  
4)    "ספרא וסייפא ירדו כרוכים מן השמיים" (מסכת תנחומא במדבר ז´). בסיפור הסייף נפרדים הספר מהחרב. הסייף נזרק מארון הספרים, בחינת לא יתכן השילוב בין חיים רוחניים של מוסר לחיים ארציים של מלחמה, ככתוב: "אי סייפא לא ספרא, ואי ספרא לא סייפא (מסכת עבודה זרה, י"ז, ב) , כלומר אם יש סייף, אין ספר; ואם יש ספר, אין סייף.

זו הדילמה בפניה עומד גיבור הסיפור. תחילה הוא ניסה להתעלם מהסייף ולהיאחז בספר, אך משראה כי אין בכוחו להתרכז בספר, בחר לסלק את הסייף. בסופו של הסיפור הוא נותר ללא ספר וללא סייף, כלומר מחוץ לחיי הרוח וללא יכולת להתגונן פיזית באמצעות כלי נשק.
 

סיכום

 

הסיפור "הסייף" הוא סיפור פנטסטי באמצעותו מבקש עגנון לדון בשאלה האם יש תקנה לרוע המאפיין את העולם. הסייף מייצג רוע, לעתים מכוון מתוך שנאה ולעתים אקראי ללא תודעה והתכוונות. זהו רוע השוכן במציאות הקיומית כמו גם בנפש האדם. גיבור הסיפור נאלץ להתמודד עם רוע זה ומנסה לברר אם יש לו תקנה, כלומר תיקון לבעיית האלימות. תיקון יכול להיות באמצעות כפרה על מעשים פסולים ופיצוי על עוול שנעשה, או שינוי תודעתי-פנימי שימנע גילויים של תוקפנות הגלומה בנפש. לסייף עצמו אין פתרון לסוגיית האלימות שהוא עצמו מייצג, לכן האחריות למיגורה עוברת לאדם. גיבור הסיפור מנסה להדיח את הרע מהקיום, אך הדרך בה בחר, קבורת הסייף, היא הכחשה של דברי הסייף עצמו שאמר כי אם לא ייקח המספר אותו בידיו, ייקחוהו אחרים וישתמשו בו כנגדו. מכאן ניתן להסיק שמי שמתכחש לרע, עלול להפוך להיות קורבנו.
בחירתו של עגנון לקשר את הסייף ליחסי יהודים-ערבים ולאגדת הירצחו של המשורר רבי יהודה הלוי בידי פרש ערבי, מעניקה לסיפור רובד פוליטי אקטואלי. אפשר להניח שאין די בפתרון קבורת הסייף, שהוא בבחינת הדחקת הבעיה, אלא נדרשת פעולה משמעותית יותר למיגור הרוע בכלל, ולפתרון הסכסוך בין העמים בפרט. הסייף שנקבר באדמה ממשיך לפעול כסמל אלים בהחריבו את אדמת הגינה.
במאורעות תרפ"ט, כשגברה הסכנה נדרש עגנון לפנות את ביתו, והוא ציית לכך תוך שהוא לוקח אתו אחדים מכתבי היד שלו. למחרת גילה שפורעים פרצו לביתו, ופגעו ברכוש ובכתבי היד שנותרו. הדירה הפכה לבלתי ראויה למגורים. בעקבות טראומה זו כתב: "מימי הפרעות נשתנה יחסי לערבים. עכשיו יחסי כך. אין אני שונאם ואין אני אוהבם, מה אני מבקש, לא לראות את פניהם." ביטוי נוסף לעמדתו נתן עגנון בשני משלים שכותרתם "מדרש זוטא", שפורסמו בכתב העת "מאזנים" ב-14 בנובמבר 1930: "פרשת וגר זאב עם כבש" ו"פרשת כבשים בני שנה תמימים", שבהם ייצג הזאב את ערביי ארץ ישראל, והכבשים – את יהודי הארץ. המשלים נתפסו כמתקפה של עגנון על גישתם הפייסנית של ידידיו, אנשי "ברית שלום".  

נראה כי בסיפור "הסייף" ביקש עגנון ליישב את הדילמה בין השתקעות בעולם ספרותי-רוחני-דתי-מיסטי המיוצג בשירת יהודה הלוי, לבין התמודדות מציאותית עם הרוע האנושי. בסופו של דבר הבחירה במציאות גובה וויתור על העולם הרוחני.
 
מקורות
 

נצר, רות. השלם ושברו, כרמל, ירושלים, 2009.

נספחים
 

גאולה /  יהודה הלוי
א
יוֹם לַיַּבָּשָׁה נֶהֶפְכוּ מְצוּלִים
שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים
 
יוֹם בְּצַר נִכְבַּדְתָּ וְאֵלַי נֶחְמַדְתָּ
וְלָךְ עֹז יִסַּדְתָּ מִפִּי עוֹלֲלִים
 
הִטְבַּעְתָּ בְתַרְמִית רַגְלֵי בַת עֲנָמִית
וַּפַעֲמֵי שׁוּלַמִּית יָפוּ בַנְּעָלִים
 
וְכָל רֹאַי יְשִׁירוּן בְּעֵת הוֹדִי יְשׁוּרוּן
אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים
 
דְּגָלַי כֵּן תָּרִים עַל הַנִּשְׁאָרִים
וּתְלַקֵּט פְּזוּרִים כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים
 
הַבָּאִים עִמְּךָ בִּבְרִית חֹתָמְךָ
וּמִבֶּטֶן לְשִׁמְךָ הֵם נִמֹּלִים
 
הֶרְאוּ אֹתֹתָם לְכָל רֹאֶה אוֹתָם
וְעַל כַּנְפֵי כְסוּתָם יַעֲשׂוּ גְדִלִים
 
לְמִי זֹאת נִרְשֶׁמֶת הַכֶּר נָא דְּבַר אֱמֶת
לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים
 
וְשׁוּב שֵׁנִית לְקַדְּשָׁהּ וְאַל תּוֹסֶף לְגָרְשָׁהּ
וְהַעֲלֵה אוֹר שִׁמְשָׁהּ וְנָסוּ הַצְּלָלִים
 
יְדִידִים רוֹמֲמוּךָ בְּשִׁירָה קִדְּמוּךָ
מִי כָמֹכָה אֲדֹנָי בָּאֵלִים.
 

צִיּוֹן, הֲלֹא תִּשְׁאֲלִי / יהודה הלוי (פתיחת השיר)

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, / דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?
מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם / רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,
וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל- / חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!
לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם / שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.

תוספת לחזון השלום / יהודה עמיחי

לֹא לְהַפְסִיק אַחַר כִּתּוּת הַחֲרָבוֹת
לְאִתִּים, לֹא לְהַפְסִיק! לְהַמְשִׁיךְ לְכַתֵּת
וְלַעֲשׂוֹת מֵהֶם כְּלֵי נְגִינָה.

מִי שֶׁיִרְצֶה לַעֲשׂוֹת שׁוּב מִלְחָמָה
יִצְטָרֵךְ לַחֲזֹר דֶּרֶךְ כְּלֵי הָעֲבוֹדָה.

 
 
יום ליבשה הוא פיוט של רבי יהודה הלוי, אשר חי ופעל בתקופת תור הזהב בספרד. הוא שיר מסוג "גאֻלה", כלומר שיר שנועד להיות חלק מהתפילה, בברכת "גאולה", הברכה שנאמרת לאחר קריאת שמע. השיר יועד לשביעי של פסח, ובחלק מהנוסחות צורף לו המשפט "בגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם", שהוא בעצם חלק מנוסח התפילה האשכנזי בימים בהם אומרים פיוט. מעבר לתפילת שחרית של שביעי של פסח, נהגו לשיר אותו גם בסעודת ברית מילה.

הפיוט נכתב בסגנון אקרוסטיכון כאשר השורות פותחות באותיות שמו של המשורר.
נושאי הפיוט הם השבח והתהילה לאל על ישועת עם ישראל ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף. השיר מאזכר פסוקים ופרשיות משלל ספרי התנ"ך.

ציון הלא תשאלי הוא שיר אהבה וכיסופים לארץ ישראל. כאוהב מסור ונאמן מתמודד המשורר  עם עליות ומורדות הנובעות ממערבולת של תחושות כבדות – נִבְגָדוּת, קושי להתמודד עם אובדן נעוריה של אהובתו ועם אובדן-כביכול של איכויותיה המיוחדות.
השיר פותח בפנייה לנמענת, ציון, דמות נקבית, שקרובים לה בכך קצוות עולם (ים, מזרח, צפון, תימן). סמוך לפתיחה, בטור השלישי, מתגלית דמותו של המשורר, המגדיר עצמו כ"אסיר תאווה". המלה "שלום" מהווה מלה-מנחה בשלושת טורי השיר הראשונים ומשמשת את המקונן ואת נמנעו כאחד.
מטורי הפתיחה נוכל ללמוד לא רק על מצב המשורר, אלא גם על עמו הגולה, המיוסר, המדולדל ("יתר עדרייך" טור 1) והמפוזר. על אף הריחוק הפיזי מארץ הקודש מצוי המשורר היטב באתריה, במקומות הקדושים: בית-אל, פניאל, מחניים, חברון, גלעד ועוד (טורים 5, 13, 14 ו-15).
רמזים מובהקים לירושלים יימצאו בטורים 9, 18, 32, אך הנמענת אינה ירושלים העיר, אלא ארץ-ישראל רבתי. יעיד טור 23, המצרף אל ירושלים את שומרון, יריבתה ההיסטורית (ראה יחזקאל כ"ג, 4).
ארץ-ישראל נתייחדה, על-פי פיוט זה, בקשר בלתי אמצעי עם אלוקים ("שם השכינה שְׁכֵנָה לך" טור 6, ו"היוצרך פתח למול שערי שחק שערייך", שם). היא היפה בארצות (טור 24). אווירה מחייה ("חיי נשמות אוויר ארצך") והיא קדושה בגין מקומותיה הקדושים.

השיר נפתח בפניה ישירה אל ציון בתלונה על כך שאינה מתעניינת בגורלו של עם ישראל אשר רחק ממנה בשל יציאתו לגלות. הדובר ממורמר על חוסר הסימטריה בין האוהבים. בעוד האוהבים חשים כאסירי אהבתם, אהבה ממנה לא יוכלו להשתחרר, הארץ – שהיא מושא אהבתם – כלל אינה מגלה עניין בם. השאלה הרטורית – שאלה שאינה זוכה למענה – משקפת את העדר הסימטריה ואת תחושת התהום שנפערת בנפש המשורר.
בפתיחת השיר נשמעים שני קולות – קולו של הקולקטיב היהודי וקולו של המשורר. הקולקטיב הם היהודים שיצאו לגלות לארבע רוחות השמים ["יֶתֶר עֲדָרַיִךְ…מִיָם וּמִזְרָח וּמִצָפוֹן וְתֵימָן"] אולם נותרו שבויים באהבתם לארץ ["אֲסִירַיִךְ…דוֹרְשֵי שְלוֹמֵךְ"]. קולו של המשורר מופיע כקולו של "אֲסִיר תַאֲוָה" שנכסף לארץ ישראל ["נוֹתֵן דְמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָם עַל הֲרָרַיִךְ."[.
קיים הבדל גדול בעוצמת רגשותיהם של שני קולות אלה. יחסו של הקולקטיב לארץ מתמצה במילים "דוֹרְשֵי שְלוֹמֵך", זאת בשעה שרגשות הדובר גואים בו והוא מיטלטל בין רגשות תאווה, בכי והזדהות עם הארץ על סבלה ותקוותיה. כמובן שעוצמת רגשות כזו מדגישה ביתר שאת את העדר הסימטריה בין האוהב לזוגתו ואת הניכור שהיא משדרת כלפיו.