הרוצחים / ארנסט המינגוויי (1927)

על הסופר

ארנסט המינגוויי נולד באוק פארק אילינוי, פרבר ליד שיקגו, ב- 21 ביולי 1899. אביו, ד"ר קלראנס המינגוויי, היה אדם חסון וגדל-ממדים שאהב לצוד ולדוג בטבע והנחיל לבנו את רוח החלוציות ואת תאוות הנדודים. אמו גרייס היתה אישה דתית ורגישה, זמרת מקהלה. היא לימדה את בנה מוזיקה ונגינה. ארנסט נולד שני מתוך שישה והושפע מאוד מארבע אחיותיו עמן גדל.  הוא ברח מהבית פעמיים וחזר לאחר זמן קצר. היה תלמיד טוב בתיכון ואף פרסם את סיפורו הקצר הראשון במגזין התיכון (1916). בנוסף, שיחק פוטבול ונהג ולהתאגרף בתחרויות בתיכון. מיד לאחר סיום התיכון הצטרף ארנסט לעיתון "קנזס סיטי סטאר" ככתב זוטר. הוא ניסה להתקבל פעמיים לצבא אולם נדחה בשל ראייה לקויה. בשנת 1918 התנדב לצבא האיטלקי כנהג אמבולנס מטעם הצלב האדום. המלחמה ניטשה במלוא עוזה באירופה וארנסט המינגווי הגיע לחזית האיטלקית במהרה כשהוא חווה על בשרו את אכזריות המלחמה. ב- 8 ביולי 1918 שניסה לגרור פצוע לבטחה, נקלע בעצמו למטח מכונת יריות ונפצע קשה, מאתיים רסיסים נתקעו ברגליו ובגופו. כתוצאה מכך אושפז בבית חולים של הצלב האדום במילאנו. האיטלקים העניקו לו מדליית כסף על גבורתו בחזית. כששכב פצוע התאהב באחות מטפלת בשם אגנס האנה וון קורוווסקי, אהבה נכזבת שעוד תשמש בסיס לרומן "דרישת שלום לנשק" המספר על אהבה בין חייל פצוע לאחות המטפלת בו. 

המינגווי חזר לארה"ב בשנת 1919 כשגופו עדיין בשלבי החלמה מהפציעה והשתכן בשיקגו כשהוא עובד בשביל ה"טורונטו סטאר" ושם באביב 1920 פגש באשתו הראשונה – אליזבת האדלי ריצ´ארדסון, פסנתרנית המבוגרת ממנו בשמונה שנים והשניים התחתנו ב- 1921. לאחר החתונה יצא הזוג הצעיר לכיוון אירופה והתיישב בפריס. לאחר מכן טיילו לספרד שם הושפע הסופר מקרבות השוורים ותרבות המטאדור אשר עליה כתב מאוחר יותר בספרו "למי צלצלו הפעמונים".

פאולינה ילדה לו שני בנים, פטריק וגרגורי, אולם באותו זמן התאבד אביו בירייה והמינגווי שכתב "לעולם לא אשכח כמה נגעלתי בפעם הראשונה שהבנתי עד כמה פחדן הוא היה"  חש בלתי מאושר ובלתי מסופק. בחיפושו אחר הרפתקות פנו הזוג ליבשת אפריקה שם ערכו מסעות צייד וטיולים אקזוטים, החוויות שם הובילו אותו לכתיבת "שלגי הקלימנג´רו" ו"חייו הקצרים והמאושרים של פראנסיס מקובר". בעקבותם הגיעה ההצלחה: ספרים וזכויות לסרטים.

כשמלחמת האזרחים בספרד פרצה ב- 1936 הגיע לשם המינגווי וסיקר את המלחמה בכתיבה שנטתה כנגד צבאו של פרנקו, הוא ביקר במדריד ארבע פעמים עד נפילת העיר ב- 1939. הסופר הנציח את מאורעות התקופה בספרו "למי צלצלו הפעמונים". באותו זמן הספיק גם להתגרש מאשתו השנייה. לפני שעזב את ספרד הספיק לפגוש במרתה גלהורן, עיתונאית וסופרת צעירה. בני הזוג התחתנו ב- 1940 נדדו עד סין וכשחזרו נסעו לקובה והתיישבו שם. המינגוויי אהב את האי שדמה ברוחו לספרד האהובה ונדמה היה שמצא בו את השלווה הנכספת. בעקבות חילוקי דעות כמעט בכל נושא התגרשו מרתה וארנסט. לאחר מכן אמר עליה הסופר "מרתה היתה הטעות הגדולה ביותר שלי".

בזמן המלחמה נידב את ספינתו לטובת ארה"ב ואף שירת בצוללת ריגול בקריביים, חוויה אותה תיאר בספר "איים בזרם". הוא אף קיבל מדליית ברונזה על השתתפות בפלישה לנורמנדי.  את אשתו הרביעית פגש המינגווי בלונדון המופצצת של 1944. קראו לה מארי וולש וגם היא היתה עיתונאית אמריקנית. השניים התחתנו ב- 1946. בשנים לאחר מכן בריאותו של הסופר החלה להתרופף, השתייה פגעה קשה בכבדו וראייתו נחלשה. ב- 1953 יצא עם אשתו למסע שני באפריקה, מסע בו פעמיים ניצל ממוות בעקבות תאונות מטוס. ב- 1960, עבר המינגויי לאיידהו, ארה"ב, ודווקא שם בביתו השלו, הוא לקה בדיכאונות עמוקים וניסה כמה פעמים לשלוח יד בנפשו.     ב- 2 ביולי 1961 התעורר המינגווי בבוקר, הכניס כדור לרובה הציד וירה בעצמו. יש אומרים שלא התכוון להתאבד ושהיתה זו תאונה בעת שניקה את הרובה, אולם מותו מזכיר במידה את התאבדות אביו שלושים שנה קודם לכן.

המינגווי נחשב לסופר החי את גיבוריו ובמידה רבה משתקף בהם, הקשיחות, ההרפתקנות, יצר ההרס העצמי וגם התהילה – כולם שם.  

10 עובדות על ארנסט המינגוויי

1) כתינוק, אמו של המינגוויי נהגה להלביש אותו כילדה והכריחה אותו לשחק בבובות עם אחותו הגדולה. נראה כי אמו רצתה שתיוולד לה בת והתאכזבה עמוקות כשנודע לה שנולד לה בן.

2) בגיל 27 המינגווי נתן לעצמו את הכינוי "פאפא".

3) במלחמת העולם הראשונה היה המינגווי נהג אמבולנס בצלב האדום, הוא נפצע מפצצת מרגמה באיטליה ולמרות הפציעה הצליח לפנות תחת אש כבדה שני חברים למקום מבטחים. על מעשה זה העניקה לו ממשלת איטליה מדליית כסף.

4) המינגווי היה שתיין: נהג לשתות 3-2 בקבוקי ליקר ביום וגם יין עם הארוחות.

5) ב- 1921 נשלח ככתב זר של "טורונטו סטאר" לפריז והתרועע שם עם אישים ספרותיים בולטים כמו הסופרת ופטרונית האמנות גרטרוד סטיין, המשורר עזרא פאונד, הסופר האירי ג´יימס ג´ויס והסופר האמריקני סקוט פיצ´ג´רלד. המינגווי וג´ויס היו חברים לשתיה בפריז. ג´ויס היה צנום וקטן ואילו המינגוויי רחב וגבוה; כשהם היום יוצאים לשתות, ג´ויס היה משתכר, מתחיל בקטטה עם בחור גדול ממנו בבר ואז מסתתר מאחורי המיינגוויי וצורח "תטפל בו, המינגווי, תטפל בו!"

6) את מלחמת העולם השנייה סיקר המינגווי כעיתונאי, ובמסגרת זאת, טס בכמה משימות של חיל האוויר המלכותי והשתתף בפלישה לנורמנדי ובשחרור פריז.

7) המינגווי ניסה להתאבד כמה פעמים בחייו. לפי חברו א.אי. הוטצ´נר, פעם אחת הוא ניסה להתאבד על ידי כניסה לתוך מסלול המראה של מטוס פרופלור. פעם אחרת הוא ניסה לקפוץ ממטוס באמצע טיסה. הניסיונות האלה לא הצליחו אבל בגיל 62, אחרי שניסה טיפול בהלם חשמלי שלא הפיג את הדיכאונות שלו, הוא מת אחרי שירה בראשו ברובה ציד. את הרובה, אגב, הוא קנה מ"אברקומבי & פיצ´" שבאותה תקופה הייתה חנות לציוד מחנאות וכלי נשק.

8) אחדים מבני משפחתו של המינגווי התאבדו גם הם ביניהם: אביו אד, אחיו ואחותו, לסטר ואורסולה ונכדתו מרג´וס.

9) במשך חייו המיינגוויי גר באוואק פארק, קנזס סיטי, איטליה, טורונטו, שיקאגו, פריז, קי ווסט, קובה ואיידהו. בנוסף הוא טייל לעיתים קרובות באוסטריה, ספרד, אפריקה ומערב אמריקה.

10) באחד המפגשים הקבועים שלהם במלון אלגונקיין בניו יורק, בשנות ה-30, פנה ארנסט המינגוויי אל הנוכחים – וויליאם פוקנר, סקוט פיצג´רלד, דורותי פארקר ואנשי ספרות אחרים – ואמר: "אני מוכן להתערב אתכם שאני מסוגל לכתוב רומן שלם בשש מילים בלבד. שכל אחד מכם ישים לפניו שטר של עשרה דולר. אני אכתוב את המילים על גבי הנייר הזה ואקפל אותו. לאחר שתשמעו את מה שכתבתי, אם מישהו מכם לא יסכים איתי, אשלם לכל אחד מכם עשרה דולר. אם לא תהיה שום התנגדות אני לוקח את הקופה". פוקנר פתח את הנייר המקופל וקרא:

"Baby shoes for sale. Never used"

האנקדוטה הזו, ועוד רבות אחרות, מהווה חלק מהמיתוס שנקרא המינגוויי. היא מעולם לא אומתה או הוכחשה אבל ממחישה היטב את סגנון הכתיבה הייחודי של הסופר הגדול הזה, ששינה לחלוטין את פניה של הפרוזה האנגלית בכלל ושל הספרות האמריקאית בפרט.

אותו חסכון במילים ודיוק הפוגע באמת עד כדי כאב, כפי שהוא מודגם בסיפור הנ"ל, מאפיין את מכלול יצירתו של המינגוויי, אבל מגיע לשיאו בסיפורים הקצרים. נראה כי זה הז´אנר הטבעי עבורו. סיפוריו נכתבו בתקופות שונות, במקומות שונים, וקשורים באירועים שונים מחייו – כך שהיריעה העלילתית רחבה והסגנון מגוון.

"הרוצחים" – תקציר עלילה

הסיפור "הרוצחים", מספר על צמד רוצחים שכירים שמגיעים לעיירה אמריקאית קטנה כדי לחסל מישהו. יעד החיסול שלהם מקבל את מותו המתקרב בהכנעה מוחלטת, מבלי שייחשפו בפני הקוראים סיבות הכניעה לגורלו.

שני הרוצחים, אַל ומקס, נכנסים בשעת בין ערביים ל"מזנון של הנרי" ומזמינים מג´ורג´ ארוחה. הם זועמים על כך שפריטים שונים המופיעים בתפריט אינם מוכנים להגשה כי הם מיועדים לארוחת ערב. ישובים על הבר, הם מבקשים גם משהו לשתות, ומביעים את כעסם על כך שאין בנמצא אלכוהול. הם לועגים לג´ורג´ ומכנים אותו בציניות "גאון". סגנון דיבורם בוטה ותוקפני, דבר שמעורר את ג´ורג´ להתגרות בהם מעט. בזמן האכילה הם פונים לאדם נוסף, ניק אדמס, ודורשים ממנו לעבור ממקומו לצד השני של הבר. לאחר מכן הם דורשים מג´ורג´ שיקרא לטבח "הכושי" לצאת מהמטבח ולהגיע לבר. ג´ורג´ קורא לסאם הטבח וזה מגיע אל השניים. בהגיעו הם שולחים אותו בחזרה למטבח ביחד עם ניק. אַל מלווה אותם למטבח, נכנס איתם וסוגר את הדלת. ג´ורג´ שואל את מקס מה הולך לקרות במקום, ותשובתו של מקס: "אנחנו הולכים להרוג שוודי. אתה מכיר שוודי גדול שקוראים לו אוֹלֶה אנדרסון?" לשאלה למה הם רוצים להרוג את אנדרסון, משיב מקס: "אנחנו הורגים אותו בשביל חבר. בשביל לעשות טובה לחבר." השניים חושבים שאנדרסון מגיע בכל ערב בשעה שש לאכול במקום, והם מתכננים לירות בו כשייכנס. באותו זמן במטבח, אל קושר את ניק ואת סאם זה לזה גב אל גב, ותוחב לפיהם מגבת. אל ומקס מזהירים את ג´ורג´ שאם מישהו ייכנס למקום, עליו לשלח אותו בתואנה שהטבח לא נמצא, ואם אותו אדם יתעקש, על ג´ורג´ להיכנס למטבח ולהכין לו כריך בעצמו. ג´ורג´ פועל כנדרש ממנו כאשר בשעה שש ורבע נכנס נהג חשמלית ומבקש לאכול במקום. הוא אומר לו שסאם הלך, ובתגובה עונה לו הנהג שהוא יאכל כבר במקום אחר. ב- 6:55 אמר ג´ורג´: "הוא לא יגיע." הוא נכנס למטבח כדי להכין כריכים לשני אנשים נוספים שנכנסו וביקשו לקחת איתם את האוכל. במטבח הוא רואה את אל יושב על שרפרף ליד החלון, אוחז רובה קצוץ-קנה ומשגיח על ניק וסאם הכבולים. ג´ורג´ יוצא מהמטבח וחוזר על דבריו, שאנדרסון לא יגיע היום. אל מחליט להמתין עוד חמש דקות, לפני שיעזבו. בחלוף החמש דקות, יוצאים השניים לרחוב. ג´ורג´ מתיר את ניק וסאם הכבולים ומתפתחת שיחה קצרה בין השלושה. סאם אומר פעמיים: "אני לא צריך את זה", ומוסיף: "זה לא מוצא חן בעיני". ניק מנסה לברר: "מה זה היה?" וג´ורג´ מסביר לו שמדובר ברוצחים שכירים המתכננים להרוג את אנדרסון, ואומר לניק שכדאי שייגש להזהיר אותו. סאם הטבח מציע לניק לא להתערב, כדי לא להסתבך. ניק מחליט ללכת להזהיר את אנדרסון, למרות שאינו יודע היכן הוא נמצא. ג´ורג´ אומר לו שאנדרסון מתגורר באכסניה של הירש. ניק הולך לשם ופוגש את אנדרסון בחדרו, שרוע על מיטתו בלבוש מלא. הוא מספר לו על מה שאירע אצל הנרי´ס, על כך ששני זרים מתכננים להרוג אותו. אנדרסון מביט בקיר ולא מגיב. לאחר מכן הוא מודה לניק שבא להזהירו, אך אומר לו: "אני לא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה." ניק מציע להודיע למשטרה, אולם אנדרסון שולל את ההצעה ואומר ש"זה לא יעזור." ניק מברר אם יוכל לעשות משהו אחר, וגם את  ניסיון העזרה הזה אנדרסון דוחה. הוא אומר לניק שאין בכוחו להרים את עצמו ולעזוב את העיר: "גמרתי עם כל ההתרוצצויות האלה." הוא מספר לניק שהוא הסתבך וכרגע כבר לא ניתן לסדר את זה. השניים נפרדים, וביציאתו פוגש ניק את גברת בל, עובדת האכסניה, שמספרת שאנדרסון, מתאגרף לשעבר, הוא "בנאדם נורא נחמד", ושגם היא ניסתה לשכנעו לקום ממיטתו ולצאת, אך הוא נותר בחדרו. ניק חוזר למזנון ומספר לג´ורג´ ולסאם על פגישתו עם אנדרסון, ועל כך שהוא יודע שעומדים לחסל אותו, והוא בוחר לא לעשות כלום. ג´ורג´ סבור שאנדרסון "בגד במישהו. על זה הם הורגים אותם", ורומז בדבריו שמדובר בענייני העולם התחתון. ניק מודיע: "אני הולך לעזוב את העיר הזאת", וג´ורג´ מגיב ש"זה רעיון לא רע." ניק מסביר: "אני לא יכול לסבול לחשוב עליו מחכה בחדר, ויודע שהוא הולך לחטוף את זה. זה יותר מדי נורא." הסיפור מסתיים בדבריו של ג´ורג´: "אז יותר טוב שלא תחשוב על זה."

הנושא המרכזי של הסיפור

שאלת המעורבות והאחריות של האדם במקרים של איום ו/או פגיעה בזולת.

שלוש דמויות (ג´ורג´, ניק וסאם הטבח) נוכחות באירוע בו נכנסים שני רוצחים למסעדה ומודיעים מפורשות על כוונתם לרצוח אדם (השוודי אולה אנדרסון). מדובר במציאות המוכרת של העולם התחתון – מציאות של פתרון מחלוקות בדרך אלימה. הרוצחים, כמו גם הקורבן, מזדהים עם הנורמה הרואה במעשה רצח מעשה לגיטימי בנסיבות מסוימות.

לעומתם, ג´ורג´ בעל המזנון, מסתייג אמנם מגישה זו, אך מעדיף לא להתערב בעצמו. הוא מציע לניק לפעול לשם מניעת הרצח ולהודיע לאנדרסון על כוונת הרוצחים לחסלו. סאם פועל מתוך פחד משתק, והוא מציע לניק לא להתערב בעניין כדי לא לסבך את עצמו. ניק פועל באומץ ובוחר להזהיר את אנדרסון מפני הרוצחים.

בכך למעשה מתגלה הסיפור כיצירה שבמרכזה לא מעשה רצח, אלא שאלה בדבר האחריות, ואולי החובה, למנוע רצח. המינגווי נמנע מלהכריע מפורשות בשאלה. הוא לא מציע דרך "נכונה" (ראויה ומוסרית) לפתרון הסוגיה, אלא מתאר את המציאות כפי שהיא, ואף בהחסרת פרטי מידע חשובים, כמו למשל: מה הסיבה שגרמה לכוונה לרצוח את אנדרסון? מה יעשו הרוצחים לאחר שלא מצאו אותו? האם אולה אנדרסון יירצח? האם ניק יעזוב את העיר או יפעל אחרת כשיירגע?

השאלה המוסרית העומדת בבסיס הסיפור קשורה למציאות החיים שלנו, בכך שלא פעם נדרש האדם לקבל החלטה, לעתים בשעת לחץ וסכנה, האם לפעול ולהתערב כדי למנוע פשע, בסיטואציה שעלולה לסכן את חייו. לשאלה זו ישנן השלכות חברתיות – האם פני החברה לערבות הדדית או לאגואיזם של "איש לנפשו".

רקע משפטי

אי-מניעת פשע היא עבירה פלילית מסוג "עוון", המופיעה בחוק העונשין בישראל. בסעיף 262 לחוק העונשין נאמר: "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו – מאסר שנתיים". סעיף זה הוא תרגום של סעיף 33 לפקודת החוק הפלילי, ‎1936.

העמדה לדין על אי-מניעת פשע במדינת ישראל נדירה ביותר.

בשנת 1986 הורשע בעבירה זו אהרון גילה, קצין המינהל האזרחי בנפת רמאללה, שידע על כוונתם של חברי המחתרת היהודית להניח מטעני חבלה במכוניתו של ראש עיריית אל-בירה, אך לא דיווח על כך. מהמטענים נפצע קשה חבלן משטרה שנשלח לפרקם. בשנת 2001 הורשעה בעבירה זו מרגלית הר-שפי, שנדונה לתשעה חודשי מאסר בפועל על שלא דיווחה על כוונותיו של יגאל עמיר לרצוח את יצחק רבין, חרף טענתה שלא האמינה שהוא מתכוון לעשות זאת.

בשנת 2011 הורשעו אור לוי, פואד מוסא, פאדי ג´אבר ומוחמד עדס אשר עמדו מהצד ולא מנעו מחברם להכות את אריק קרפ למוות, באירוע אלים שהתרחש בחוף תל-ברוך בתל-אביב. השופט מרדכי פלד קבע כי הם היו חייבים להתערב. לדבריו: "רוע קיצוני התקיים לנגד עיניהם והם לא נקטו בפעולה סבירה למניעת המעשים."

הדמויות בסיפור

רוב הדמויות בסיפור (ג´ורג´, סאם, אנדרסון והרוצחים אל ומקס) הן שטוחות, כלומר נותרות כפי שהן לאורך כל הסיפור, ולא עוברות שינוי או מתפתחות.

היחידה שניכר עליה שעברה שינוי כלשהו, היא דמותו של ניק, ולכן היא נחשבת לדמות עגולה. ניק הוא היחיד שתמימותו בתחילת הסיפור משתנה בסיומו לאחר שהוא מתפכח, ומבין עד כמה קשה המציאות בה הוא חי. החוויה שעבר במסעדה ובעקבותיה הפגישה שלו עם אנדרסון, כה מטלטלות, עד שהוא מכריז על כוונתו לעזוב את העיר. במובן זה אפשר לראות את ניק כדמות הראשית בסיפור. הוא פעל באופן אקטיבי כאשר חיפש את אנדרסון כדי להזהירו מפני הרוצחים, ובכך נקט בפעולה מוסרית, בשונה משאר הדמויות שפעלו בצורה שלילית או פסיבית. הבחנה זו בין הדמויות מחדדת את שאלת האחריות לפשע שעומד להתחולל. האם יש לראות בדמויותיהם של ג´ורג´ וסאם שותפות לפשע? האם הימנעותו של אנדרסון מלהתגונן הופכת אותו גם אחראי לרציחתו הצפויה? גם באשר לניק אפשר לשאול האם עשה כל שביכולתו על-מנת למנוע את הרצח. אפשר לראות בכוונתו לעזוב את העיר ביטוי לכישלון מוסרי. למרות שהיה יכול לפנות למשטרה על אף סירובו של אנדרסון, הוא בוחר להשלים עם המציאות האלימה, ובמקום להילחם בה, לנטוש. אפשר בהחלט להבין את בחירתו זו, שהרי טבעי שאדם יעדיף להתרחק ממקום של סכנה ולהינתק מחברה אלימה, מאשר לנסות לתקן את המציאות בכוחותיו הדלים.

הסגנון האמנותי של הסיפור

הסיפור "הרוצחים" כתוב בסגנון מינימליסטי, כעין דיווח. הדמויות בו ממעטות בדיבור והתיאורים כמו נלקחו מנקודת מבט של מצלמה הפועלת במסעדה ומתעדת את המתרחש בה, ללא ליווי של פרשנות. צורת הדיאלוגים בסיפור מושאלת מהקולנוע, והיא נאמנה לעיקרון לפיו לא חשוב מסר הדברים, אלא הנימה שמטרתה להטיל אימה. צמד הרוצחים נוהג באדישות כאילו מדובר בשליחות תמימה. הם "בסך-הכול" מתכוונים לעשות טובה לחבר ולרצוח את אולה אנדרסון. האופן בו הם חושפים את תכניתם ללא כל חשש, תורם אף הוא לאווירת הגנגסטרים שמאפיינת את הסיפור. התעוזה של המינגוויי מתבטאת בהימנעותו מפואנטה (שיא מובהק) ובחתימתו את הסיפור בלא פתרון (כלומר ללא התרה לסיבוך שתואר בו). סוף הסיפור מגיע בהפתעה ומותיר את הקורא נבוך, ללא תשובות וללא תחושת קתרזיס שהיא סיפוק כתוצאה מ"סוף טוב" שיש בו כדי לגרום לפורקן מתח ולהפחתת לחץ, זאת לצד השבת הסדר על כנו, כלומר ניצחון הטוב על הרע.

סיכום

הסיפור "הרוצחים" אינו סיפור בלשי שגרתי. בדרך-כלל סיפור בלשי מורכב ממעשה פשע, פעולה בניסיון לחשוף את הפושע, סיום בפתרון התעלומה וניצחון מערכת החוק. בסיפור זה המבנה שונה – הודעה בדבר רצח שעתיד להתרחש, ניסיון קלוש למנוע את הרצח וסיום ללא פתרון. בחירתו המודעת של המינגוויי ברוצחים החושפים את דבר מזימתם בפומבי נועדה להסיט את מוקד הסיפור מהפן הבלשי אל הפן הערכי-מוסרי. עניין זה מודגש במיוחד לאור העובדה שבסופו של דבר לא התבצע רצח בסיפור, והדיון נותר ממוקד בהיבט האישי והחברתי של החובה למנוע פשע. כך מסתיים הסיפור, כהשאלה התאורטית: מי היה אחראי במידה ואנדרסון היה נרצח, נותרת פתוחה.

   המספר בסיפור "הרוצחים" מבצע תפקיד חיוני היוצר איזון בין הרצח שאמור להתבצע לבין הפסיביות של הדמויות – דבר שמעלה תהייה מוסרית על החברה שלנו שבוחרת להיות אדישה למעשי עוול. ניק, שעוד נוקט פעולה ומנסה להזהיר את אנדרסון, הוא זה שמחליט לעזוב את העיר. קול המצפון האחרון שנשאר עוזב, הפסיביות נשארת ואובדת כל תקווה לפעולה ולשינוי. יתכן ויש בסיפור ביקורת על החברה הליבראלית והקפיטליסטית שרואה ב"חוזה" ערך עליון, ומכאן מאחר ויש חוזה לרצח, החברה נמנעת מלהתערב. המינגוויי שוזר מסר אירוני לפיו חוזה לרצח יש לכבד כמו כל חוזה מוסרי או לא מוסרי אחר. עולה כאן כתב האשמה כנגד השותקים / העומדים מן הצד, וזאת מבלי שהמספר מוסר זאת באופן ישיר, אלא הקורא מבין זאת מהטקסט. הטלת האשמה נובעת מתוך התקוממות הקורא על האדישות והקבלה של הפשע. סיפור זה הוא קול מחאה שמציב את הקורא כשותף לאותה אדישות, ואמור להביא אותו להתנגד לה.

   יחד עם זאת, בסיפור אין ביקורת חד-משמעית כלפי מי מהדמויות – עובדה שמותירה אותו כסיפור ריאליסטי (ולא דידקטי שנועד לחנך), שבדיוק כמו בחיים האמיתיים לא מציע תשובה נכונה אחת לשאלה: מה על האדם לעשות במקרה והוא עד למעשה פשע? הדמויות השונות בסיפור מציעות תשובות שונות לשאלה, ולא נראה שהמינגוויי מעדיף תשובה אחת על פני רעותה. הוא נמנע לחלוטין משיפוטיות. שאלת האחריות לגורל האישי, כמו גם לגורל הזולת, תלויה במשתנים כמו: תפקיד, חוק, צו מצפוני-מוסרי, טבע האדם ואופיו. הסיפור מותיר את הקורא להתלבט בשאלה: מהי הדרך הראויה לנהוג בדילמה שכזאת?