שפרה / דבורה בארון
על הסופרת
ב- 1903 עזבה את בית הוריה ועברה להתגורר עם אחיה בנימין בקובנה. בין השנים 1906 – 1908, למדה בגימנסיה רוסית לבנות, ושימשה בה מדריכת נוער ציוני. משסיימה את לימודיה וקיבלה תעודת הוראה, נעשתה מורת-בית לילדי משפחות אמידות ומיוחסות בכמה מערי ליטא ועיירותיה.
ב- 1910 עלתה לבדה לישראל והתיישבה בשכונת נווה-צדק בתל-אביב. היא הצטרפה למערכת "הפועל הצעיר" ולאחר כשנה נישאה לעורך העיתון, יוסף אהרונוביץ. ב- 1915, הוגלתה עם בעלה ובתה התינוקת למצרים בידי התורכים, יחד עם אלפי יהודים נוספים. ארבע שנים ישבה באלכסנדריה וכששבה לארץ עסקה עוד כמה שנים בכתיבה ב"הפועל הצעיר" ובכתב העת הספרותי "מעברות".
ב- 1923 בחרה דבורה בארון להסתגר בביתה, ורק למעטים נבחרים הותר לבקרה. הסתגרות זו הוחרפה לאחר מות בעלה ב- 1937. בתקופה זו כתבה את מיטב סיפוריה, אשר זיכו אותה בפרסים ספרותיים שונים. בסיפוריה, התעלמה כמעט לחלוטין מארץ-ישראל שבה ישבה רוב שנותיה, ומיקדה את מבטה במציאות החיים היהודית המסורתית בעיירות ליטא של ימי ילדותה ונעוריה.
סיפוריה של דבורה בארון מעוצבים על-פי השקפת עולם הרואה את הקיום האנושי ככפוף לחוקיות מעגלית-מחזורית: של מחזור היממה, של עונות השנה, פרשיות התורה, מעגל חיי האדם והמשפחה ומחזור החיים בטבע. סיפוריה מבוססים על מערכות מסועפות של אנלוגיות – בעיקר בין ההווה לעבר ובין האדם לטבע.
דבורה בארון נפטרה בתל-אביב בשנת 1956.
תקציר העלילה
שפרה היא אישה צעירה ויפה בעלת שמחת חיים. בצעירותה, נישאה לפנחס הנגר, שחיזר אחריה שלוש שנים, ולבסוף נשא אותה בלי נדוניה, מה שמסגיר את היותה בת למשפחה ענייה. שפרה חיה עם פנחס ונולדו להם שני ילדים. לאחר מספר שנים, חלה פנחס ומת. שפרה נותרה ענייה, חסרת-כל, ומטופלת בבנה – תינוק בן חודשיים. היא החליטה לשוב אל בית אמה, הענייה אף היא, אשר האמינה כי לבתה יש סיכוי להינשא שנית, הפעם לדוד הסנדלר, שבעבר חיזר אחריה, אך נדחה לטובת פנחס.
מותו של פנחס הכה את שפרה בהלם. היא התכסתה בשתיקה וחיה כמו בתוך חלום בלהות. בחוץ שרר חורף קשה, ובמצוקתה הסכימה שפרה לקבל על עצמה כל עבודה שתבטיח את קיום ילדיה.
יום אחד קיבלה שפרה הצעה לעבוד כמיניקת באחוזת עשירים. היא הובלה אל בית האחוזה ושם היא נדרשה להשאיר את התינוק שלה למשמרת אמה. כך מצאה עצמה שפרה מוכנה להניק תינוק זר, בשעה שנאלצה לנטוש את תינוקה שלה. שם, בבית האחוזה, רופא בדק אותה, רחצו אותה, השקו אותה בספל שוקולדה חמה, לא מתוך חום ודאגה לה, אלא בכדי שחלבה יהיה טוב לתינוק. המפגש עם התינוק היה קשה עבור שפרה. הוא התנפל עליה במה שהזכיר לה "צימאון של עלוקות", וכתוצאה מכך יצא מפיה, לראשונה מאז מות בעלה, קול – היה זה קול בכי מר. כך ביטאה את כל כאבה, סבלה ועליבות חייה. גם ניסיונות המשרתת השנייה להרגיע את שפרה לא הועילו, והיא נותרה שוכבת על הספה ובוכה בכי גדול. לרוע מזלה, בדיוק כשבכתה נכנסו בעלי האחוזה לחדר. מבחינתם, היא הפכה פסולה לתפקיד, לכן גירשו אותה בחרפה מהבית. במקומה, הם הביאו מיד מינקת חדשה.
לאחר שסולקה מהאחוזה, לא נמצאה עגלה שתסיע אותה ולכן נאלצה שפרה לשוב הביתה ברגל. בצאתה לדרך מלוות אותה נביחות כלבים. היא נאלצת לעצום את עיניה מפני פתיתי השלג הניתזים אל פניה. בתוך כך היא נזכרת במראות הענקיות באחוזה, כלי הנחושת במטבח וידיה הרזות והדורסות של המינקת החדשה שהובאה במקומה.
בדרכה חזרה הביתה, מחליטה שפרה לעצור ולנוח ליד הגשר הרעוע. היא מתיישבת, מתכרבלת במעיל ונרדמת. בחלומה היא רואה את תכלת עיניו של תינוקה, את האיכרים הבאים להציל את חבריהם התקועים בשלג ואת פנחס בעלה המת, צועד לקראתה, בא לגאול אותה מבין רגבי הקרח.
למחרת, עובר במקום איכר מסמיונובקה, ומוצא את גופת שפרה קפואה בשלג, ועיניה הכחולות בהירות, כאילו לא ידעה צער מעולם.
אפיון דמותה של שפרה
הסיפור מבליט את המהפך הנוראי שהתחולל בחיי שפרה. בפתיחה היא מוצגת באופן זוהר ושמח: "לשפרה היו עיניים בהירות ושתי גומות של חן בצידי לחייה, ועור פניה כל כך צח היה ועדין…", אך מיד, כבר בפסקה השנייה, מתברר ששפרה התאלמנה מבעלה פנחס, ונותרה מטופלת בשני ילדים ובאמא חולה, כאשר הם סובלים מעוני קשה. לאחר שכשלה בעבודתה כמיניקת וסולקה מאחוזת העשירים, לא עמד לה כוחה, ובדרכה הביתה קפאה אל מותה בשלג.
במהלך הסיפור מתגלה שפרה כאישה פסיבית, כנועה, השרויה בהלם מוחלט כתוצאה ממות בעלה ומוכנה לפעול רק כאשר מגיעים ילדיה לפת רעב. אז היא מוכנה לקבל עבודה ככובסת. גם את הצעת העבודה כמיניקת בבית עשירים היא מקבלת בשתיקה. בנסיעתה לאחוזה, היא שוקעת בחלומות, בהם מופיעה חרדתה לגורל בנה התינוק, והיא מתמלאת רגשות אשם על שנטשה אותו. בעלה פנחס מופיע בחלום כשהוא מושיט לה את ידיו. ניתן להסיק מכך עד כמה חלשה שפרה בהיעדר תמיכת בעלה, ועד כמה אין בכוחה להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליה.
ואכן, שפרה מחזיקה מעמד בתפקידה כמיניקת פחות מיום אחד. היא לא עומדת בכאב נטישת בנה כאשר בני הזוג המעסיקים אותה לא מגלים ולו מעט הבנה למצבה, ובמקום זאת קוברים אותה בעיצבונה. הבכי הפורץ מגרונה, מסגיר את חולשתה בעיני מעסיקיה, המפטרים אותה מיידית. מכאן ניתן להבחין במבנה האישיות הרגיש של שפרה, המתמוטטת נפשית לאחר שאין בכוחה להתמודד עם המציאות המנוכרת אליה נקלעה.
גם בעזיבתה את בית האחוזה, מובלטת חולשתה של שפרה. אין היא מסוגלת לעמוד בקשיי הדרך המושלגת, היא מאבדת את הרצון לחיות, ומצוקתה הנפשית מטילה אותה אל אותה הירדמות מתחת לגשר רעוע, ממנה לא תקום.
הרעיונות המרכזיים בסיפור
האיסור שמטילה משפחת העשירים על שפרה להביא את בנה התינוק, מלמד על ניכור ואפליה נפשעת שמאפיינים את החברה. תינוק העשירים חשוב יותר וזכאי למה שנשלל מתינוק העניים. איסור זה ממחיש את הניסיון לעקור משפרה את אנושיותה ולהפכה לכלי הנקה בשירות אדוניה.
תמונה חזקה המבטאת את חוסר העניין של החברה במצוקת הפרט מוצגת כאשר שפרה לא מצליחה לעצור את בכייה ובעלי האחוזה נכנסים אל החדר – "כה גדולה היתה הדממה, בגחון האישה … להוריד את שפרה מעל ספת הכבוד. אויה, היא נשמטה, כהִשמט הבגד הבלה מיושֵן, מבלי להשמיע כל קול בנפילתה." תמונה זו מעידה כי מעמדה של שפרה לא עדיף ממעמדו של חפץ או בגד ישן. בהמשך לכך, המשפחה העשירה מגרשת את שפרה וזונחת אותה (כעת לא נמצאה עגלה שתחזיר אותה בשלום לביתה), לאחר שזו נמצאה לא מתאימה לצרכיה. האדונים החזקים משליכים את העבד החלש אל הכפור הנורא ולמעשה גוזרים בכך את גורלו. כך מוצאת עצמה שפרה כושלת בניסיונה לשוב הביתה. בהזיותיה על סף מותה, היא רואה את בעלה הגואל אותה מייסורי העולם הזה. האיכר שמוצא את גופתה מבחין בשפרה, ש"התכלת שהציצה מסדקי עיניה, היתה בהירה, כאילו לא נעכרה בדמעות מעולם". מילות סיום אלו מחזקות את תחושת העוול שמאפיין את העולם. העובדה ששפרה חייכה ברגעיה האחרונים מלמדת עד כמה מותה היה בבחינת גאולה מחיים רעים של סבל, אומללות וניצול שאיש לא עשה דבר כדי להצילם.
הסיפור מביע מחאה חברתית כנגד העולם המאיים, העוין, הנצלני, הגורם לאדם החלש לחוש השפלה ולעג נוכח מצבו – אם אין בכוחו לשרת, הרי שאין בו צורך וחייו הופכים הפקר.
יתכן שהחוויה של שפרה מבטאת חוויה דומה שעברה דבורה בארון כאשר שימשה מורה פרטית בבתי עשירים וחוותה בעצמה את הניצול המחפיר.
דבורה בארון בוחרת בדמות שקטה ופסיבית, כזאת שאיננה מסוגלת להוליך מאבק פמיניסטי. יש לשער שהבחירה הזאת נובעת מהצורך לזעוק כנגד העוול לו נידונו נשים רבות שהיו קורבנות של השקפות עולם מגדריות שאפיינו את החברה במאה ה- 19. הביקורת המובלעת של הסופרת לא נחסכת גם מדמויות נשים שאיבדו את רגישותן כלפי נשים אחרות, בעקבות הלך-הרוח המעמדי הכללי בחברה. כך מוצגת המתווכת כ"סרסורית" (מילה בעלת קונוטציה שלילית, המתקשרת לזנות ול´סרסורית לדבר עבירה´, כלומר שותפה לפשע), הפועלת מתוך אינטרס כלכלי אגואיסטי, וכך גם מוצגת האדונית העשירה שאין בליבה טיפת רחמים כלפי אישה אחרת, החווה בדומה לה את מימוש האמהות – הקשר הראשוני והעז עם תינוק שנולד.
שתיקתה הרועמת של שפרה רומזת להשתקת המין הנשי בכלל. נראה כי בשעה בה רומסים את האישה, אין לה ברירה אלא לשתוק. זהו מסר המתחדד בסיפור כאשר את השתיקה המשקפת כניעה, שובר קול הבכי, המסמן תבוסה. האישה נדרשת להבליע את רגשותיה ולא לתת להן ביטוי חיצוני. הבכי, שהוא מסימני הרגישות האנושית, משמש כאן כסמל המאיים על "איכות הסחורה", כלומר על טיב תפקודה של שפרה כמינקת. המשרתת שמנסה לדחוק בשפרה להתאפק מבכייה, שותפה אף-היא למנגנון ההשתקה המכוון באופן ברור גם אליה, מבלי שהיא מבינה שהאיסור לבכות אינו מיועד רק לשפרה, אלא לכל הנשים באשר הן.
החלפתה המיידית של שפרה במינקת חדשה, מחזקת אף היא את התחושה שהנשים משמשות כאן כנותנות שירות והן עוברות כמטבע ביד הסוחר. מסופר על אותה מינקת חדשה, שיומיים קודם לכן איבדה את ילדה הבכור מסיבה בלתי ידועה. אזכור זה מבליט עד כמה האישה מתפקדת כאן על תקן של מכשיר חליבה. לרגשות הכאב ולצורך האבל של אותה אישה, כלל לא ניתן מקום בסיפור. היא עוברת את תהליך ההכשרה המהיר, שבסופו תוכל להניק את בן העשירים, ומשם חייה הפרטיים יפסיקו להיות רלוונטיים.
יתכן שבעיצוב הדמויות הנשיות בסיפור, מבקשת דבורה בארון להפנות את אצבע הביקורת לא רק כנגד הגברים, הנתפשים לרוב כשולטים בחברה, אלא גם כנגד הנשים המקבלות עמדה כוחנית ומשפילה בטבעיות, מבלי להבין שרק אחוות נשים ועמידה איתנה על זכויותיהן, תוכל להוביל שינוי של ממש במעמדן.
3. הפרת הערכים ההלכתיים – דבורה בארון מראה בסיפור שערכי העזרה ההדדית והתמיכה, שהם מרכזיים מאוד בהלכה היהודית, אינם קיימת במציאות. איש לא עוזר לשפרה כשבעלה נפטר. אנשים לא תורמים לה דבר במחסורה. כשהיא חוזרת לבית אמה, איש לא מתעניין בה ובשלומה. הסרסורית שמוצאת לה עבודה, בוודאי, עושה זאת, תמורת תשלום ולא מתוך רצון לעזור לשפרה. גם שכנה העשיר מתנכר לה, אולי בכוונה, מתוך נקמה על כך שסירבה לו בעבר.
דרכי עיצוב בסיפור
הסיפור "שפרה" עתיר באמצעים אומנותיים המעצבים את הרעיונות המרכזיים העולים בו.
כותרת הסיפור
השם שפרה הוא שם מקראי: "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות, אשר שם האחת שפרה ושם השנייה פועה" (שמות, א´, 15). כאמור, שפרה היתה מיילדת עברייה. לפי פירוש רש"י לפסוק זה, המיילדות העבריות היו ידועות עוד לפני שהיו להן השמות "שפרה" ו"פועה". שמות אלה הם שמות מקצועיים, אשר ביטלו את האישיות הפרטית של המיילדות. שפרה נקראה כך משום ששיפרה את הוולד, ופועה נקראה כך משום שהיתה פועה – מדברת והוגה לילד.
מכותרת הסיפור אפשר להבין את העיקרון לפיו השם "שפרה" מעמיד במרכז את מקצועה של האישה ומבטל את אישיותה. עיקרון זה בולט גם בסיפור – שפרה היא מיניקת. אישיותה, צרכיה, רגשותיה נדחקים הצידה. הסביבה מתייחסת אליה כאל מכשיר חליבה. המשפחה המעסיקה אותה מתנכרת לכאב ולמצוקה של שפרה ורואה באלו סמי מוות העלולים להרעיל את התינוק. כאשר שפרה לא עומדת בדרישות התפקיד שלה, היא מפוטרת ומוחלפת מיד במינקת חדשה.
ניגודים
ניגודים אלו מסמלים את הפערים החברתיים בכלל ואת אלו בין עולמה של שפרה לעולמה של גבירתה – עולמות שלא ניתן לגשר ביניהם.
ניגוד נוסף הוא בין השתיקה לבין הצעקה. שפרה מאופיינת בשתיקתה העומדת בניגוד לרעש הסביבה. השקט מעיד על עדינות, פסיביות, חוסר-אונים וצער העוטפים את שפרה. נביחות הכלבים, צריחות העורבים, צלצול פעמוני הכנסייה, זעקת העז הגוועת ברעב, פרסות הסוסים הדוהרים מאפיינים את המולת הרחוב ואת תוקפנות ודורסנות הסביבה. הניגוד בין השקט לרעש נשבר כאשר שפרה פורצת בבכי המבטא את הסערה המתחוללת בנפשה. זהו הקול המרעיש שמסגיר את גודל מצוקתה. כל עוד יכלה להתמודד עם קשיי החיים, בחרה לשתוק. אך כאשר לא נותר בה הכוח לסבול, היא משחררת את צעקת המחאה שלה בדמות אותו בכי שגם יגזור את גורלה. מניגוד זה ניתן להסיק שכל עוד בוחרת האישה המושפלת לשתוק נוכח ניצולה המחפיר, היא זוכה לחיות, אולם ברגע בו תניח לעצמה "להרעיש" בכאבה המתפרץ, ייגזר גורלה למוות.
מוטיבים וסמלים
החלום – החלום הוא ייצוג לתת-מודע של האדם, ויש בו כדי לבטא את הלכי הנפש המודחקים. שפרה נוטה לשקוע רבות בחלומות – דבר המלמד על אחיזתה המוגבלת במציאות ועל הקושי שלה להתמודד עם חייה הקשים. בחלומותיה היא בורחת מהמציאות הקודרת, אל מחוזות של חום וקירבה מצד בעלה המנוח, אמה התומכת ועיני התכלת של בנה התינוק. היא חולמת על כל אלו בשעת נסיעתה אל בית העשירים ובשעת הליכתה חזרה אל ביתה. העייפות והקור אמנם מכניעים אותה, אך בחסות החלומות הנעימים, הופך אפילו המוות לחוויה מרגיעה ומשחררת. באמצעות החלומות מומחש הפער בין מודל החיים הרגילים והרצויים לבין מציאות החיים בפועל – על העוול והאכזריות שבהם.
כבר בתחילת הסיפור מתואר עונייה של שפרה. בהיעדר תכריכים לקבורת בעלה, היא נאלצת להשתמש בסדין ששימש גם כמפת שולחן בימי חג. בנוסף לכך, מצוין שלשפרה אין מעיל חורף, ולכן נאלצה ללבוש את מעילו של בעלה המת. זהו רמז מטרים למוות הצפוי לה בלבשה את בגדי המת. היא לובשת בגדים קרועים בקור העז – סימן נוסף למצוקתה הכלכלית. היזכרותה בימי מחלתה כאשר הופשטה מבגדיה ועמדה עירומה אל מול האחות הלבושה בבית-החולים, מעידה על השפלתה של שפרה בידי האדונית המעסיקה אותה באחוזתה. כך היא מרגישה כחפץ העומד לבדיקה לפני שמחליטים אם לעשות בו שימוש. הלבשת שפרה בכותונת הפלנל החמה מרמזת על עושרם של מעסיקיה, העומד בניגוד לעליבותה המתבטאת בבגדיה הקרועים ובעירומה המשפיל. כאשר בני הבית מפנים את שפרה הבוכייה והיא נשמטת מידיהם, היא מדומה לבגד מיושן הנופל על הרצפה ולא משמיע קול בנפילתו. נעליה חסרות העקב, מסמלות את מעמדה הנחות. סמל זה בולט על רקע נוכחותו של הסנדלר האמיד שבעבר חיזר אחרי שפרה וכעת מעוניין בתופרת הרוקמת עבורו צווארוני בד. מחלונו של אותו סנדלר נשקפת נעל גבוהת-עקב – רמז סמוי להחמצה של שפרה בבחירתה המוטעית בבעלה פנחס הנגר ולא בדוד הסנדלר.
הפערים החברתיים באים לידי ביטוי גם בתיאור מעיל עור השועלים של הגבירה העשירה לעומת סינר הנגרים המלוכלך של פנחס, בעלה המת של שפרה. ניגוד זה מעצים את הרעיון שהאנושיות איננה תלויה במעמד כלכלי – שמחת החיים של פנחס לא חדלה גם לאחר מותו, כאשר הוא מופיע בחזיונותיה של שפרה לבוש בסינר הנגרים שלו, ולעומתה בולטת חמיצותה של האדונית, שכל סממני העושר העוטפים אותה מכל עבר, לא יכולים לרומם את רוחה הרגוזה.
העיניים – העיניים מופיעות בסיפור מספר פעמים ומשמשות כראי לנפשה של שפרה החושף את מצבה הקשה. לשפרה עיניים בהירות המתאימות לחזותה היפה כפי שמתוארת בתחילת הסיפור. לאחר מות בעלה פנחס, נעכרת תכלת עיניה ומאבדת מיופייה עקב הדמעות הרבות שהזילה. עכירות (= התקדרות, לכלוך, כהות, חוסר צלילות) עיניה בעקבות הצער על מות בעלה, מסמלת את הידרדרותה הנפשית של שפרה. בשעה שהיא מהרהרת בבעלה המת, עיניה מתוארות במילים: "הועמה תכלת עיניה" ובהמשך, בהגיעה אל בית העשירים, מתוארת שפרה המושפלת, בעת התמוטטותה כמי ש"הדמעות הכהו את עיניה".
העיניים התכולות מאפיינות גם את בנה של שפרה: "ותכלת עיניו של הילד הציצה אליה מעורפלת", "נשקפה אליה שוב, כמו בשעת הנסיעה, תכלת עיניו של התינוק בן החודשיים" – צבע העיניים הכחול המשותף לשפרה ולבנה מסמל את הקשר הטבעי ביניהם כאם ובנה. שפרה רואה את עיני תינוקה הכחולות פעמיים – בעת הנסיעה לאחוזה ובחלומה האחרון. שני הרגעים הללו מכריעים לגבי גורל התינוק. מוטיב העיניים עשוי להביע את תחושת האשמה של שפרה. כשהיא נוסעת לאחוזה היא מרגישה אשמה, משום שלא נלחמה על זכותה לקחת את בנה וגם בגלל שאפילו לא חיתלה אותו לפני צאתה. ברגעים האחרונים שלפני מותה, שבה ועולה דמותו של התינוק כחול-העיניים בתודעתה של שפרה שכאילו נפרדת ממנו, ואולי מודעת לעובדה שבבחירתה לעזוב אותו, גזרה למעשה את גורלו.
גם לנער הרועה, המתנדב ללוות את שפרה המגורשת אל שער האחוזה יש עיניים בהירות. עיניו דומות לעיניה – דמיון המסמל קשר של הזדהות והבנה שלו כלפיה, זאת בניגוד למשפחת העשירים, שלא דאגה להסיעה בחזרה לביתה לאחר שהחליטה לוותר על שירותיה כמינקת. אולי בהיותו של הנער בנה של החולבת ובהתייחסות המשפחה אל שפרה כ"פרה חולבת", נוצרת קירבה טבעית בין השניים ומבחינת שפרה, זהו גילוי מרגש כל-כך, עד שהיא כמעט פורצת בבכי.
בדרכה הביתה, נאלצת שפרה לעצום את עיניה בשל פתיתי השלג הניתזים אל פניה. אז מהבהבים מולה המראות הלא-נעימים הזכורים לה מבית האחוזה. בישיבתה לנוח, היא עוצמת שוב את עיניה, ואז עולים בזיכרונה מראות בנה ובעלה המחלץ אותה מערמות השלג – מראות המעלים בה חיוך.
בתמונת הסיום של הסיפור שב ועולה מוטיב העיניים. האיכר שמוצא את שפרה הקפואה בשלג מבחין בחיוך הנסוך על פניה. המשפט החותם את הסיפור: "התכלת שהציצה מסדקי עיניה, היתה בהירה, כאילו לא נעכרה בדמעות מעולם" – מותיר תחושה כפולה: מצד אחד, תחושה מעיקה – משום שברור ששפרה היתה במצוקה כה גדולה, עד שאפילו המוות נתפש כגואל. המוות המיותר של שפרה נראה אף יותר טרגי על רקע עיניה הבהירות שלא נותר בהן סימן לדמעות ולכאב. זוהי תמונה הממחישה בעוצמה את העוול שנגרם לה בדחיקתה אל הגורל המר. מצד אחר, תחושת הקלה וקורת-רוח – למרות החיים הקשים והגורל האכזר, הצליחה שפרה לשמור על חזותה החיננית. יכולתה לשמור על יופייה החיצוני גם בתנאים נפשיים בלתי-אפשריים עשויה לעורר תחושת נחמה קלה.
הרעש – צלצול פעמוני הכנסייה, נביחות הכלבים וצריחות העורבים. פעמוני הכנסייה מסמלים את התרבות הנוצרית. קולות הכלבים והעורבים הם סמל לעולם הגויים המאיים. שילוב הסמלים הללו מבשר רעות, ולרוב מצביע על מוות קרוב.
שלושת הסמלים משמשים גם כרמזים מטרימים המבשרים רעות. צריחות העורבים מופיעות בסמוך למות בעלה של שפרה, זאת במקביל לחיוורון שהתפשט על הקירות. קול פעמוני הכנסייה קוטע את השקט הנובע משתיקת שפרה לאחר שפנחס מת. יבבת הפעמונים וצריחת העורבים הם קולות צורמים המדגישים את בדידות שפרה וזרותה בעולם עוין, והם מקבילים לבכי ולצעקה שיתפרצו בהמשך מגרונה. נוסף על אלו, מופיעים קולות נביחות הכלבים הממתינים בפתח בית העשירים. גם הנביחות הם סימן רע לעומד להתרחש. הן נשמעות ברגעים מכריעים בסיפור: כאשר הרעב מאיים על העיירה של שפרה, כאשר היא מגיעה לאחוזה ובשעה שהיא עוזבת. הכלבים מזוהים אף הם עם עולם הגויים. בנביחותיהם הם מטילים אימה ומחזקים את תחושת הניכור. הם משמשים סמל אירוני למעמדה של שפרה, שנחות אפילו ממעמדם של הכלבים. היא נזרקת מהבית כמו כלב, ובצאתה היא מלווה בנביחותיהם.
שלושת הסמלים: קולות פעמוני הכנסייה, צריחות העורבים ונביחות הכלבים, תורמים לעיצוב הרעיונות המרכזיים בסיפור ומדגישים את הפקרת האדם בידי החברה הרואה בו חפץ, כלי שרת, שבהיעדר תועלת מצדו או בשעת מצוקה, הוא מושלך אל מותו.
סמל הגשר הרעוע – בדרכה חזרה לביתה, עוצרת שפרה לנוח תחת גשר רעוע. הבחירה של דבורה בארון בגשר רעוע היא סמלית. הגשר מסמל את המעבר מחיים למוות. היא מתיישבת, מתכרבלת באדרתה ונרדמת, כמו בשעת הנסיעה. בחלומה היא רואה את האיכרים הבאים להציל את חבריהם ואת פנחס בעלה, שבא לגאול אותה מחייה האומללים. בפעם הראשונה שפרה מחייכת מתוך שימחה אמיתית, שהרי המוות הוא בבחינת גאולה עבורה.
סמל השלג – תיאורי השלג המלווים את שפרה מסמלים את הקור העוטף אותה בשעת משבר. בלווייתו של בעלה פנחס, היא רצה פעורת פה, מבלי למעוד על חלקלקות הקרח ועל פני השלוליות הקפואות. כאשר היא מתעוררת בבית אמה בבוקר המחרת, היא מבחינה בשלג הראשון המכסה את קבר בעלה. קור השלג משתלב עם קולות הנכאים של פעמוני הכנסייה, צריחות העורבים הצורמות, יללות הכלבים הבוכים וזעקת העז הגוועת ברעב. גם נסיעתה לבית האדונים העשירים מלווה בתיאורי שלג הממלאים את המרחב. הקור העז מסמל את הקיפאון הנפשי בו נתונה שפרה בצאתה לעבודתה המחייבת אותה לנטוש את בנה התינוק. היא מכווצת בעגלה המובילה אותה על פני השלג, נתונה שותקת בתוך מעילה, עוצמת את עיניה ואכולה רגשות אשם על כך שאפילו לא חיתלה את בנה לפני שיצאה לדרך. לאחר שנכשלה בתפקידה וסולקה מבית האחוזה, יוצאת שפרה שוב אל השלג, הפעם בצעידה רגלית. סערת השלג דוחקת אותה אל פינת המסתור תחת הגשר הרעוע, ושם תוך כדי מנוחתה, היא קופאת למוות. ירידת השלג בסיפור, כמעט ללא הרף, מסמלת את אווירת הנכאים של שפרה האומללה ואת הקור והניכור המאפיינים את החברה המרושעת, אשר באדישותה, למעשה קוברת את שפרה.
דימויים
דימוי שפרה לציפור – "נראתה היא גופה בעיניה קלה ועזובה, כציפור בודדה בצדי הדרכים": שפרה מדמה את עצמה לציפור, משום שציפורים קטנות הופכות ליצורים חסרי הישע ביותר בחורף הרוסי. זאת משום שאינן יכולות למצוא אוכל מתחת לשלג, והן תלויות בחסדי בני-האדם, המפזרים להן פירורי לחם. בקור העז, ציפורים רבות קופאות למוות.
דימוי התינוק לעלוקה – "הגישו לחזה בהשגחת הרופא בריה קטנה, אשר התנפלה עליה בפה רירי, בחום זר ובצמאון חדש, לא ידוע לה – צמאון עלוקות": שפרה כה פגועה וכואבת עד שהופעת התינוק היונק ממנה נראית בעיניה כהתנפלות של עלוקה צמאה. זהו דימוי המסמל את מצב הקורבנות של שפרה, אשר חשה כי גופה מנוצל להרוויית צימאונה של עלוקה.
דימוי שפרה לבגד – "היא נשמטה כשמוט הבגד הבלה והמיושן, מבלי להשמיע קול בנפילתה": כאן שפרה מדומה לבגד בלה ומיושן. הדימוי הזה משקף את יחס הסביבה אליה. בעלי האחוזה עומדים לזרוק אותה, כפי זורקים בגד ישן. נאמר עליה שהיא "נשמטת" – שוב פעולה פאסיבית, ונופלת "מבלי להשמיע קול", כפי שהיא שותקת לאורך כל הסיפור.
סיכום
כך הופכת "שפרה" ליצירת מחאה נוקבת כנגד העוול החברתי. זוהי זעקתם של הנדכאים המנוצלים, המבקשים לעורר את הציבור מהאפאטיות בה הוא שרוי. העובדה המרה שניתן לעשות באדם העני, חסר הישע, מעשה של דה-הומניזציה (התעלמות מאנושיותו ואף ביטולה) מבלי שמישהו יקום ויתקומם, היא מבעיתה ממש. מצמררת עוד יותר התובנה שעולה מהסיפור, שאפילו נשים נשאבות לאותה מכונה דורסנית של ניצול והשפלה, ומאבדות את הרגישות הבסיסית הנדרשת למניעת קיפוח המין הנשי והשתקתו.
מקורות
הרציג, שלמה. "הזיית ההצלה: קריאה צמודה בסיפורה של דבורה בארון "שפרה". חדר מורים ארצי לספרות – www.sifrut.aviv.org.il.
חי, אורנה ושרן, עפרה. עיון ביצירה "שפרה" לדבורה בארון. חדר מורים ארצי לספרות –www.sifrut.aviv.org.il .
מונדשיין, אורנה. דיון ב"שפרה" לדבורה בארון – www.geocities.com.
עץ זהב, נעמי. הסיפור "שפרה" לדבורה בארון – www.alon.hashron.k12.il.
פגיס, עדה (עורכת). "דבורה בארון – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתה". עם עובד וקרן תל-אביב לספרות ולאמנות, 1975.
שקד, גרשון. "דבורה בארון", הסיפורת העברית 1880 – 1970. כרך א´: בגולה. הקיבוץ המאוחד וכתר, 1978.