העוורת / יעקב שטיינברג
על הסופר
יעקב שטיינברג נולד באוקראינה בשנת 1887. כשהיה בן 14 עבר לאודסה, שם פורסם שירו הראשון כשהיה בן 15. באותה שנה עבר לווארשה, שם השתתף בעיתונות העברית והיידית. בשנת 1914 עלה לארץ-ישראל וכתב בעיתונים "הפועל הצעיר" וב"מולדת". עזב לברלין וחזר ארצה ב- 1925. כתב ב"דבר" והיה מעורכי "מאזניים". נפטר בתל-אביב בשנת 1947.
תקציר העלילה: מעשה באישה צעירה עיוורת בשם חנה, שנישאה בעל-כורחה לאיש מבוגר בשם רבי ישראל, אחרי שאמה סיפרה לה שקרים אודותיו, באשר לגילו, למצבו המשפחתי ולעיסוקו המקצועי. חנה מנסה להתחקות אחר האמת. היא עוקבת אחר פעולותיו של בעלה, הנוהג בה בגסות ומונע ממנה כל קשר עם העולם שמחוץ לביתם. כאשר נולדת בתם, היא חווה רגעים קצרים של אושר. שמחתה נקטעת בעת שמגיפה קטלנית פוקדת את המקום, ומקפחת את חיי התינוקת. ישראל מגיב באדישות מקוממת על מות הבת, וחנה בכאבה זועקת, שאם יבוא הקברן – לא תתיר לו לקחת את בתה לקבורה. בתשישותה היא נרדמת, וכאשר היא מתעוררת, היא מגלה שגופת בתה נעלמה. היא יוצאת החוצה ובהליכתה היא מועדת על אבנים גדולות הניצבות בדרכה. היא ממששת בידיה ומגלה כי ביתה מצוי בתוך בית-קברות, ושבעלה ישראל הוא הקברן.
סוג הסיפור
הסיפור כתוב במתכונת סיפורי המתח המבוססים על פואנטה – נקודת מפנה בסוף הסיפור המהווה את שיאו, מתירה את הסבך, מפרקת את המתח ומעניקה לסיפור משמעות חדשה. תפקיד הפואנטה כגילוי הכסוי (הנסתר) הוא להעניק פירוש חדש לכל מהלך היצירה. על-פי רוב, בסיפורים מעין אלה, מפזר המחבר רמזים מטרימים המכוונים את העלילה אל הגילוי המפתיע בסיום.
בסיפור "העיוורת", הפואנטה חושפת את האמת על דמותו של הבעל ישראל ועל מצבה של הגיבורה, חנה.
"העיוורת" הוא סיפור חידה. יש בו התרחשויות בלתי-מובנות היוצרות בעיה שדרוש לה פתרון. הסיפור טעון מאוד מבחינה רגשית – נושא הסיפור, ודרכי העיצוב יוצרות אווירה דחוסה של מתח ומסתורין.
עולמה של חנה העיוורת
חנה היא אישה צעירה, עיוורת, המשודכת לאדם שאיננה מכירה. העיוורון של חנה מעמיד אותה במצב של תלות בזולת. אין בכוחה לשלוט ולשנות את גורלה. היא נזנחת על-ידי משפחתה ומורחקת מהעולם שמחוץ לביתה המנותק. במצב זה היא מוצאת עצמה לצד אדם זר (בעלה), נתונה לחסדיו שאינם מופגנים בשום צורה. משום כך היא מוותרת על הניסיון לגלות מפי בעלה את האמת באשר למצבה, וחותרת אליה בעזרת חושיה המחודדים. הסיפור מתרכז לא בתיאור רגשותיה של חנה, אלא בניסיונותיה לגלות את האמת על העולם בו היא חיה. אנשים בעלי מום מנסים לפצות את עצמם על מגבלותיהם בעזרת החושים האחרים. כך מצליחה חנה להתמודד עם עיוורונה. בתגובותיה על המתרחש, בולטים החשדנות, האינטואיציה החזקה שלה ויכולתה "לראות" למרות עיוורונה. יכולת זאת מובלטת בהמשך הסיפור בתיאור תגובותיה לבתה ובהרגשתה של האומנת הזקנה, שחנה אינה עיוורת גמורה. כך היא עוברת תהליך של מעבר מאי-ידיעה לידיעה, זאת על רקע בדידות אנושה ממנה היא סובלת. האירוע הדרמטי של הולדת בתה, ההופך לטרגדיה זמן קצר מאוחר יותר, ממחיש בעוצמה את עמידתה חסרת-האונים מול גורלה המר.
השלבים בתהליך גילוי האמת של חנה
כבר מלכתחילה, חנה אינה מאמינה שהחתן המיועד לה הוא כפי שמתארת אותו אמה: אדם אלמן בן 30, ללא ילדים, סוחר טבק, המתגורר בבית מרווח.
- בלילה שלאחר החופה, היא ממששת את זקנו ומגלה כי הוא איש זקן.
- הנסיעה הארוכה לבית בעלה – יציאה מתחום המושב.
- דפיקת רגליו של הבעל המעידה כי אדם זקן הוא.
- השיעול הכבד של הבעל מעיד כי אינו סוחר טבק.
- הכלים בבית והמנהגים דומים לאלו של הגויים.
- "ביקור" הזר ועזיבת הבעל את הבית באישון לילה.
- הרוח המרמזת כי הבית מצוי בשטח פתוח, ללא בתים מסביב.
- התנהגות הבעל בכלל ובזמן התפשטות המגפה ומחלת הילדה.
חזיונות אלו רומזים לחנה שהיא נתונה במציאות שקרית. דרך התמודדותה עם המציאות הסובבת אותה בולטת בפאסיביות פיזית הנובעת ממצבה הגופני המוגבל, אך מנגד – באקטיביות מחשבתית. היא מקדישה מאמצים רבים לפתרון תעלומת חייה. ניסיונה היחיד להתקומם פיזית נגד הגורל הוא בסירובה למסור את הגופה של בתה לקברן. התקוממות זאת נידונה מראש לכישלון. תמונת הסיום של הסיפור מהווה את גילוי האמת המרה – חנה נשואה לקברן קשיש ומתגוררת בבית-קברות. היא מכירה בכך שנגזר עליה גורל אכזר של חיים ללא מוצא בצל המוות.
אף-על-פי-כן, אפשר לראות בגילוי האמת בסיום משום ניצחון. למרות שנראה כי חנה לא תוכל לשנות את צורת חייה, העובדה שעברה מאי-ידיעה לידיעה, יש בה כדי להצביע על חוזק ותבונה, שאולי יועילו לה בעתיד.
נקודת התצפית בסיפור
נקודת הראות של הסיפור צמודה לזו של חנה העיוורת. כך יוצר שטיינברג את אווירת המתח והמסתורין – הוא גוזר "עיוורון" גם על הקורא. הדגשת העיוורון נעשית באמצעות כינויה של חנה פעמים רבות: "העיוורת". תיאור העולם דרך עיניה של עיוורת איננו שגרתי והצמדת נקודת הראות של המספר לחנה מגבילה אותו למה שהיא מסוגלת לשמוע, לחוש, לבצע, לדעת ולהבין.
מודגשים צעדים ודפיקות – גירויים הממלאים את עולמה של העיוורת. הקולות תורמים לעיצוב האווירה הכללית בסיפור – מתח ומסתורין.
דמותו של הבעל – ישראל הקברן
דמות מרוחקת, מאופיינת בעיקר בעזרת המראה החיצוני, דפיקות המטה, הצעדים המדודים והכבדים ונהימת הפה. באישיותו הפגומה משמש ישראל כעין "מראה הפוכה" לדמותה של חנה. הוא תורם לעיצוב דמותה על דרך הניגוד.
עיקר תיאורו של ישראל מוקדש לחיצוניותו, כפי שחנה חושפת אותו בגישושיה: "יהודי צנום, גבה-קומה והולך שחוח…"עולמו הפנימי של ישראל כלל לא מתואר, אולי בגלל שהוא ממעט בדיבור.
לישראל יש שני בנים. הם כבדי-פה אולי בהשפעת אביהם השותק ואולי עקב חריגות כלשהי, לא ידועה מהסיפור. הוא ניכר באדישותו כלפי אשתו וילדיו וביחסו המתנכר לסביבה. הוא לוקה בעיוורון נפשי. דמותו הופכת להיות מזוהה עם מקצועו – קברן. הדבר מובלט בסיום הגרוטסקי, כאשר אינו מגיב על מחלת בתו ומותה כמו אב, אלא כקברן חסר רגשות, הממלא את תפקידו בקור-רוח בלתי אנושי, וחוטף אותה ממיטתה כדי לקברה מיד עם מותה.
כך הופכת דמותו השלילית של ישראל למקדמת העלילה המרכזית. באמצעותו מובלט סבלם של בני משפחתו, ונבנית אווירת המסתורין שסופה בפענוח חידת חייה של חנה. דמותו המזוהה עם מקצועו, מחדדת את אישיותו ה"הורגת", זו אשר מעצבת את מוטיב המוות שבבסיס הסיפור.
הפער הקיצוני בין דמותו של ישראל לדמותה של חנה, מבהיר כי "עיוורון" הוא מושג בעל משמעות כפולה: ממשית וסמלית. ישראל הוא אדם רואה הנתון בעיוורון נפשי, ואילו חנה היא אישה עיוורת, המצטיינת בראייה פנימית המציגה את האמת.
אירוע לידת הבת
בתוך העולם הקודר המתואר בסיפור בולטת לידת הבת כמאורע משמח, הטומן בחובו סיכוי לשינוי במצבה של הגיבורה – "חזות פנים חדשה היתה לחנה בקומה ממשכב לידתה […] ורק דברי-זמר היתה מזמרת על עריסת העולל". אפילו מזג-האוויר משתנה בסמוך ללידה – מתחיל לרדת שלג (סמל לניקיון וטהרה) והכל בחוץ נעשה שקט ושלו. האושר עם הלידה מתבטא בכך שהעיוורת מתחילה לשיר, אולם עקב כך היא חדלה כמעט לדבר, ובכך משתלבת בעולם הדממה של הבעל וילדיו.
הלידה כתמונה של אושר מסמלת את אחדות המשפחה האנושית, אך בסיפור זה, הלידה היא אירוע המשהה את התנועה לעבר המוות, מעצים את הוודאות האירונית שהלידה והחיים אינם אלא שהייה קלה בטרם קץ ושהמוות אורב לאדם בתוך חווית האושר המדומה, ושרק מתוך הקוטביות שבין לידה ומוות, מתגלה הבדיה.
האווירה בסיפור ודרכי עיצובה
בסיפור שלטת אווירת מתח וחרדה, הנוצרת באמצעות הפער בין התרחשויות לבין ההנמקה המפורשת הניתנת להן. הקורא מצוי במתח והוא מנסה לתת הסבר הולם להתרחשויות.
- משפט הפתיחה של הסיפור: "לחנה העיוורת הגידו לפני חתונתה, כי זה שעתיד להיות בעלה הוא איש אלמן ועסק הטבק הוא מסחרו" יוצר חוסר אמון ראשוני. מיד אחר-כך, חוזרת ונשבעת האם 3 פעמים ("ככה אראה בנחמה") – מה שמתברר זמן קצר מאוד לאחר מכן, כניסיונות להסתיר שקרים שונים מבתה בנוגע לבעל המיועד, ילדיו וביתו. ביטויים כגון: "הבית המרווח" ו- "החצר הגדולה", לצד ההמלצה: "מוטב שתשבי בבית" – מעוררים את החשד שדברי האם מסתירים יותר מאשר מגלים…
- הרגשת המסתורין נבנית בהדרגה עם חשיפת פרטי אמת על-ידי חנה. כאן מתווספת אווירת המועקה על כך שאין לה לחנה עם מי לחלוק את הגילויים המפתיעים באשר לחייה. היא בודדה וזנוחה.
- תמיהות הקורא מתגברות משום שהוא מקבל את פרטי התרחשות דרך תודעתה של חנה העיוורת בתוספת תגובותיה, חששותיה ותמיהותיה שלה.
- לאווירה החידתית תורמת דמותו המשונה של הבעל ישראל. תשובותיו נראות בלתי-אמינות (מחלת הדודה) והתנהגותו מוזרה ביותר (הוא כלל לא מופתע מדפיקות בדלת באמצע הלילה ואף יוצא באדישות לזמן מה).
- העובדה ששתי הדמויות שאמורות להיות הקרובות ביותר לחנה, אמה ובעלה, מסתירות ממנה את האמת ואף מובילות אותה לחיות בשקר גדול, מוסיפה לאווירת המתח מחד גיסא ולאווירת המועקה, מאידך גיסא.
מוטיבים בסיפור
- מוטיב המוות – המוטיב המרכזי המגולם באישיותם של הדמויות השונות, אשר נראה כי הן נדחקות החוצה מחייהן, אל מותן הפיזי או הנפשי.
- מוטיב האמת והשקר – העלילה נעה בין השניים בניסיון לחשוף את השקר ולגלות את האמת. כאשר הדבר מסתייע, מהווה הדבר את שיאו של הסיפור.
- מוטיב הבדידות – המוטיב המשקף את מצבה של חנה לאורך הסיפור כולו.
- מוטיב הדממה – מוטיב מרכזי התורם לאווירת אי-הוודאות בסיפור. תחילה מנומק השקט בכך שהבית נמצא בקצה היישוב. עד מהרה מתברר שלשקט סיבות נוספות:
- "העיוורת הקשיבה בדממה לדברי אמה המרובים…" – חנה תלויה באמה והיא נאלצת להקשיב בדממה לדבריה, מאחר שאין בכוחה להשפיע על חייה.
- הבעל ישראל הממעיט לדבר יוצר דממה. זוהי דממה מעיקה, שכן היא מגבירה את הסודיות האופפת את עיסוקו, לצד הדגשת בדידותה של חנה.
- דממת הילדים כבדי הפה. "שוקטים ונוחים הם כשתי יונים" – אומרת עליהם אמה של חנה לאחר שהכחישה תחילה את קיומם. בהמשך הם מתגלים כשותקים מסיבות לא ברורות, המוסיפות לאווירת המוות בסיפור.
- דממה מנדירותם של קולות אדם בכלל. (סביבת בית-הקברות).
- הדממה המשתררת כאשר התינוקת מפסיקה לנשום.
- "שריקה איומה פורצת מגרון העיוורת: היא מכירה, כי רגליה עומדות בבית-קברות". מוטיב הדממה נועד לבנות את אווירת המוות. הדממה נשברה בגילוי המרעיש אודות האמת האיומה.
סיכום
"העיוורת" הוא סיפור מתח עם פואנטה. הבעיה המרכזית של הסיפור (הסיבוך) היא בניגוד שבין הנסתר לבין הנגלה. נקודת השיא בסיום הסיפור מהווה את הפתרון (התרה), אף שאיננו בבחינת פתרון כלל וכלל. זהו פתרון לחידה, אך לא פתרון לבעיה. האמת מתגלה, אך אין בכך כדי לשנות את גורלה של חנה – חיים בצל המוות.
- הבחירה בגיבורה עיוורת נעשה כדי להעצים את התחושות היסודיות בסיפור – הפחד וחוסר-האונים. מחושיה של העיוורת לא נעלמות לעולם שתי תחושות יסוד: החרדה והחשד. אלו מובילות לתחושה מתמדת שהאושר מדומה והאפלה הסתומה היא האמת היחידה.
- סיפור העלילה ועיצוב הדמויות על היחסים ביניהן, נועד להמחיש מציאות חברתית עגומה, בה האדם נידון לעוול, נוכח חוסר אכפתיות מצד הסובבים אותו. השונה בחברה (במקרה זה – המוגבל פיזית) נתפס כאדם שאיננו ראוי ליחס אנושי. העובדה שחנה היא אישה נבונה, רגישה, חפצת-חיים, חמה ואוהבת – לא מסייעת לה בתיוגה כאדם "סוג ב´". היא נתפשת כ"פגומה", המיועדת לבן-זוג פגום. העובדה שהיא משודכת לאדם פגום אישיותית מקוממת ומעוררת חמלה וצער כלפיה.
- הגיבורה העיוורת מייצגת את החברה האנושית, הפועלת כביכול בפיקחון, אבל חיה בעיוורון, ואינה תופסת את הכזב שבנראה. הולדת התינוקת נוסחת בה, כמו בכל אדם, אושר ואידיליה, אבל כל האושר הזה מדומה, משום שאין זו אלא השהייה בטרם קץ. בתוך חוויית האושר הבדויה אורבת לאדם הכניעה האנושית שבסופה המוות.
- באמצעות עיצוב אירוני, מציג שטיינברג את המצב האנושי, שפירושו האכזרי: האדם בבית המוות והמוות בבית האדם. סופו של האדם לגלות כי הכל נידונים למוות – חייו הם משחק אירוני בידי האל. תחושותיה של העיוורת היו נכונות למרות הניסיונות להטעותה – סופה של האמת להתגלות… – למרות זאת, יש בגילוי האמת הזאת משום ניצחון קטן, שכן גם אם האדם נידון למוות (נפשי) – מן הכבוד שיעשה זאת בעיניים פקוחות ובראש מורם.
