עבד אל-האדי נלחם במעצמה גדולה / טאהא מוחמד עלי

טאהא מוחמד עלי

עבד אל-האדי נלחם במעצמה גדולה / טאהא מוחמד עלי

טאהא מוחמד עלי, משורר וסופר פלסטיני-ישראלי, מציג בשירו מערך יחסים עגום בין שני העמים – היהודי והערבי, על רקע סיפורו של אדם אחד בשם עבד אל-האדי. השיר איננו מסגיר פרטים מזהים אודות אותו אדם, למעט שמו ואפיונו כאדם פשוט: "בחיים שלו לא כתב ולא קרא." מדובר באדם לגמרי לא משכיל, אשר אפשרות שייכותו למחנה כזה או אחר מוטלת בספק כבד. הוא מתואר כאדם טוב לב ומכניס אורחים שמעולם לא פגע ביצור חי ואף צומח: "בחיים שלו לא כרת עץ ולא דקר פרה […] בחיים שלו לא הרים קול על איש אלא באומרו: תְּפַדָּל! באלוהים נשבעתי, לא יתכן שלא תיכנס!"    הוא מנותק מהנעשה סביבו, הוא מצטייר כאדם שאין לו מושג בפוליטיקה, ואין הוא נוקט בשום עמדה הנוגעת לסכסוך בין העמים. "ועל אף הכל – העניין שלו אבוד. מצבו נואש, וזכויותיו הן גרגר מלח שנפל במימי האוקיאנוס". המשורר מציג את העוול האיום שנגרם לעבד אל-האדי, רק בשל היותו קורבן פאסיבי הניצב בלב הסכסוך בין העמים. בלשון ציורית-מטאפורית מתאר הדובר את רמיסת זכויותיו המדומות לגרגר מלח שאפילו לא עומד בפני עצמו, אלא נפל במימי האוקיאנוס, כלומר זכויותיו נמחות כלא היו. זאת הוויית חייו של אותו קורבן שנקלע בעל-כורחו למציאות דורסת של איבה המבטלת את זכות קיומו הבסיסית ביותר.    בבית האחרון בשיר מכריז הדובר בנימה משפטית של סנגור: "רבותי! על אודות אויבו אין מרשי יודע דבר." כך במילה אחת בלבד מוצג הצד הישראלי המכונה ´אויב´, מבלי לפרט ומבלי להתלהם. האויב הישראלי נתפש כמרוחק ובלתי-מוכר. עבד אל-האדי, כלל לא רואה בו אויב משום שאין הוא יודע דבר אודותיו. זהו אדם המושיט יד לשלום לכל הנקרה בדרכו: "ואני מבטיח לכם שאילו נתקל בטייסי ה"אֶנְטֶרְפְּרַיְז" היה מגיש להם ביצים מטוגנות ו"לַבַּנֶה" טרייה, ישר מן השקית".    בסיום זה, מעמיד המשורר באופן עדין וכואב את משמעות מציאות האיבה בין העמים, זו היוצרת קשר הבנוי על פגיעה בזולת, שלילת זכויות וגרימת עוול מיותר – זו הקוצרת קורבנות חפים מפשע רק משום שבמלחמה שולט העיוורון שלא מתיר לראות ולהכיר את הפרט שמנגד, אף שמדובר לעתים במי שאין בו כלל שנאה וידו הנואשת מושטת לשלום.