בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת
וּפָנִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, לְכָל הָעֲבָרִים,
וְנָפַלְתִּי אַפַּיִם אַרְצָה וְנִשְׁבַּרְתִּי לִשְׁבָרִים 
וְנִסּוּ לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְאֻמֶּנֶת.

וְאַחַר כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת
וְכָל מִנְהָגִי הָיָה שָׁקוּל וְצַיְתָנִי,
אוּלָם אָז כְּבָר הָיִיתִי בֻּבָּה מִסּוּג שֵׁנִי
כְּמוֹ זְמוֹרָה חֲבוּלָה שֶׁהִיא עוֹד אֲחוּזָה בִּקְנוֹקֶנֶת.

וְאַחַר כָּךְ הָלַכְתִּי לִרְקֹד בְּנֶשֶׁף הַמְּחוֹלוֹת
אַךְ הֵנִיחוּ אוֹתִי בְּחֶבְרַת חֲתוּלִים וּכְלָבִים
וְאִלּוּ כָּל צַעֲדִי הָיוּ מְדוּדִים וּקְצוּבִים.

וְהָיָה לִי שֵׂעָר שֶׁל זָהָב וְעֵינַיִם כְּחֻלּוֹת
וְהָיְתָה לִי שִׂמְלָה מִצֶּבַע פְּרָחִים שֶׁבַּגַּן
וְהָיָה לִי כּוֹבַע שֶׁל קַשׁ עִם קִשּׁוּט דֻּבְדְּבָן.

על המשוררת

דליה רביקוביץ נולדה ברמת גן ב- 17 בנובמבר, 1936.

אביה, לוי רביקוביץ, נולד בגרמניה, בעת שמשפחתו ברחה מרוסיה.

המשפחה התיישבה למספר שנים בסין, אך שמרה על ערכים ודרך חיים ציונית. מאוחר יותר היגרה המשפחה לפלסטין, שהיתה תחת השלטון הבריטי.

אמה, מיכל הומינר, היתה מורה, ובאה ממשפחה חרדית בעלת שורשים ישראליים עמוקים. סבה של מיכל, הרב שמואל הומינר, בנה את הבית הראשון במאה שערים.

ב- 1942, כמה חודשים לאחר לידתם של אחיה התאומים, אחיקם ועמירם, נהרג אביה של דליה בתאונת דרכים. רישומו של אסון זה ניכר בשיריה. אמה שנותרה לבדה לגדל את שלושת ילדיה, נאלצה לעבור לקיבוץ גבע, שם הובטחה לה פרנסה ותמיכה של חברי הקיבוץ.

דליה הצעירה לא הסתדרה כלל עם המנטליות הקיבוצית, וסבלה מנידוי חברתי והשפלות רבות לאורך השנים. בגיל 13 עזבה לבדה ועברה לחיפה, שם גודלה אצל מספר משפחות אומנות.

בגיל 18 התגייסה לצבא, אך לא השלימה שירות מלא. לאחר מכן החלה ללמוד לתואר בספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. בתקופה זו החלה לפרסם משיריה בעיתונים שונים, בעידודו של ברוך קורצווייל, שלימד אותה בבית הספר "חוגים" בחיפה, והיה הראשון להכיר בכישרונה כמשוררת.

ספרה הראשון, "אהבת תפוח הזהב", פורסם ב- 1959, בהיותה בת 23, וזיכה אותה בהכרה מיידית. אחריו התפרסמו "חורף קשה" (1964), "הספר השלישי" (1969), "תהום קורא" (1976), "אהבה אמיתית" (1987), "חצי שעה לפני המונסון" (1998). בנוסף התפרסמו גם שני קובצי סיפורים: "מוות במשפחה" (1976) ו"באה והלכה" (2005).

בגיל 41, ילדה רביקוביץ את בנה היחיד, עידו, עליו אמרה שהוא היצירה של חייה. לאורך שנים, היא סבלה מדיכאונות מהם לא החלימה. על הדיכאון כתבה: "הדיכאון שלי הוא שֶׁפֶל יציב. אין לי מאניה-דפרסיה. כשאני בדיכאון אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר".

ב- 21 באוגוסט, 2005, נפטרה רביקוביץ כתוצאה מהפרעת קצב חמורה בליבה.

על שירתה זכתה בפרס ביאליק (1987), פרס שלונסקי ופרס ראש הממשלה (2005). בשנת 1998 הוענק לה פרס ישראל.

נושא השיר ומשמעותו

השיר "בובה ממוכנת" התפרסם בספר שיריה הראשון של דליה רביקוביץ "אהבת תפוח הזהב" (1959).

במרכז השיר עומדת דמותה של הדוברת המשווה עצמה לבובה ממוכנת, המתוארת כמי שעברה סיטואציה של שבירה ותיקון.

כותרת השיר

הכותרת "בובה ממוכנת" יוצרת רושם ראשוני מסקרן. מצד אחד, למילה "בובה" יש קונוטציה חיובית המזכירה צעצוע אהוב על ילדים, הרואים בו חפץ שניתן להאניש, כלומר לייחס לו תכונות אנוש שעשויות להפוך אותו ל"חבר" קרוב. מצד אחר, "בובה" הוא גם מושג הרומז לאדם (לרוב אישה) שנשלט בידי אחרים. בכך יכולה "בובה" לשמש ככינוי גנאי למי שאינו מסוגל לנהל את חייו כרצונו מתוך בחירה חופשית, אלא "מופעל" על-ידי בעלי אינטרסים המנצלים אותו לצרכיהם.

המילה "ממוכנת" בהצמדתה למילה "בובה" יוצרת רושם שלילי, שכן היא מעניקה לבובה מעמד של חפץ קר, מכני ונטול כל רגש. היא מנטרלת מהבובה את הרכות והחום המאפיינים אותה כמשחק ילדים המדמה אנושיות.

לפיכך צירוף המילים "בובה ממוכנת" מעורר תחושה של מצב שלילי, בוודאי אם הוא משמש כמטאפורה לתיאור אדם כלשהו.

בית א´ – בשורה הפותחת את השיר מכריזה על עצמה הדוברת שהיא הבובה הממוכנת ובכך מאפיינת את עצמה כ"בובה", כלומר פסיבית, שותקת, חלשה, תלויה באחרים, נטולת חירות הבחירה. כבובה ממוכנת אפשר להניח שתנועתה מוגבלת ומכנית. פעולותיה נעשות באופן אוטומטי מבלי שיש לה שליטה עליהן.

ציון הזמן "בלילה הזה" רומז אסוציאטיבית ל"לילה הזה" שמציינים בליל הסדר כשונה מכל הלילות. בשיר "מה נשתנה", מציין הלילה הזה את ייחודו של חג החירות. נראה כי כאן אזכור הלילה הזה הוא אירוני כיוון שהדוברת מתוארת כמי שניטלה ממנה החירות. יחד עם זאת, יתכן שזו דרכה להביע את רצונה למרוד – מרד שמתרחש "בלילה הזה", בו היא מבקשת לחרוג מההליכה הישרה בתלם, ובמקום זאת היא פונה "ימינה ושמאלה, לכל העברים". אמנם ניסיון זה מסתיים בנפילה ובשבירה, אך עדיין יש בו ביטוי עז להפרת הסדר ולהפסקת הצייתנות. סיום הבית הראשון מתאר את ניסיון התיקון של הבובה השבורה – ניסיון הנעשה באמצעות "יד מאומנת", כלומר יד שגם היא מכנית ולא עדינה ומלטפת. נראה שגם היד המתקנת היא יד ממוכנת, כזו המייצגת תיקון קונקרטי-פיזי ולא תיקון רוחני-נפשי. מידת הצלחתו של תיקון זה תתברר בהמשך השיר.

בית ב´ – בית זה נפתח במילים "ואחר כך", באופן המדגיש את המשכיות הזמנים. מהמתואר בבית זה עולה כי הדוברת-הבובה שבה למצבה הקודם, כלומר להיותה בובה ממוכנת שקולה וצייתנית, שפירושה היותה מעין חפץ, אלא שכאן היא מוצגת בהבדל יסודי – היא אחרת "כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת". דימוי זה מעולם הטבע מסמל את מצבה החדש של הדוברת, שכעת היא תלויה על חוט השערה, קיומה דומה לקיומו התלותי של ענף חבול או שבור בגבעול דק ומסולסל שהוא מעין חוט הצומח מבסיס העלה במטרה להיכרך ולעזור לצמח להיאחז. מכאן עולה שהתיקון, אותו עברה הבובה, מוגבל ביותר. הוא לא משפר את מצבה, אלא דווקא מדגיש את תלותה באחרים, את כוחה הדל וכנראה את תוחלת חייה הקצרים.

בית ג´ – הבית השלישי נפתח בציון זמן זהה לקודמו – "ואחר כך", אך כזה המתאר קפיצת זמן שמעבירה את הדוברת ממצבה הבובתי התלותי למצב אנושי בו היא יוצאת לחגוג – "הלכתי לרקוד בנשף המחולות". השורה השנייה מבהירה כי אין מדובר כאן בחגיגה אמיתית, כי הדוברת מציינת שהניחו אותה "בחברת חתולים וכלבים". ציון פרט זה מעיד שגם הפעם מעמדה הוא כמו של חפץ, אשר יש מי שמניח אותו במקום בו הוא בוחר, מבלי להתחשב ברצונו של האנוש שמאחורי החפץ. בזאת מתקבלת תמונה המזכירה את סינדרלה המעונה שיוצאת לנשף המחולות בעזרת כישוף הגואל אותה מביתה המקולל, אלא שבניגוד לסיפור האגדה, כאן לא מצליחה הדוברת להשתחרר מצעדיה שנותרו "מדודים וקצובים". למרות צייתנותה היא הושפלה ונזנחה אל החתולים והכלבים. רצונה בחברת בני-אדם נדחה, והיא מוצאת עצמה מוּרדת בסולם המעמדות החברתי אל מחוזם של בעלי החיים. הנידוי הזה בולט בחומרתו בשל השלכתה של הדוברת האנושית אל חברתם המסוכסכת והאלימה של החתולים והכלבים. יתכן שזהו ביטוי לעונש המוטל על מי שביקשה להשתחרר ולהפוך לחופשיה בחברה השוללת זכות כזאת ממי שנתפס כחלש ומעמדו כשל חפץ.

בית ד´ – הבית אחרון בשיר מציג את הדוברת שוב כבובה, הפעם במראה מטופח של שיער זהב, עיניים כחולות, שמלה פרחונית וכובע קש עם קישוט דובדבן. בכך חזרה דמותה של הדוברת להיות בובתית בגרסתה המתוקנת, כלומר כפי שמפעיליה ביקשו אותה להיות. אין לה ברירה אלא להיכנע לתכתיבי השולטים בה ולעמוד בציפיותיהם ממנה להיראות יפה ולמלא את רצונם. לכאורה היא הפכה לבובה מושלמת, אך דווקא בשל כך, יש בתיאור המוגזם של "יופייה" משום התרסה כנגד החברה הצבועה שלא מאפשרת ביטוי עצמי אותנטי, אלא דורשת עמידה בנורמות אחידות ומעוותות.

משמעות השיר

הבובה היא כלי משחק ושעשוע בידי אחרים. אין לה בחירה, היא ממוכנת וכנועה. כאשר היא מנסה לפרוץ את גבולות החברה (או אלה השולטים בה), היא נופלת ונשברת. אין לה כוחות משל עצמה. מתקנים אותה ומחזירים אותה להיות בובה כנועה וצייתנית. במעמדה הנחות היא מנודה מחברת בני האדם וכמו חפץ היא מונחת בחברת בעלי החיים. סיום השיר מטעה – לכאורה מוצגת הבובה במיטבה, אלא שיופי זה מזויף ומאולץ, שכן הוא מבטא רק את חיצוניותה ומתעלם לחלוטין ממצבה הנפשי העגום של הדוברת-הבובה.

אסתי אדיבי-שושן (2012) מצביעה על כך שהשיר "בובה ממוכנת", "חסר כל פרטי ריאליה הן מבחינת הזמן והמקום והן מבחינת פרטי אוטוביוגרפיה גלויים של הדוברת. ההוויה הנשית מעוצבת בשיר דרך הסמל המוצג בכותרתו – "בובה ממוכנת"; בובה כסמל ומסכה המסתיר את האני האישי האמיתי, אבל בה בעת גם מרכיב דומיננטי בכינון הדמות הנשית. הנשיות מתגלה כאן כשילוב של יופי הרמוני מושלם והתנהגות מדודה וראויה. היות הבובה ממוכנת, מופעלת על ידי מנגנון חיצוני, מעצים את תכונת הצייתנות וההיענות האוטומטית לצווים חיצוניים. היענות זו למודלים חיצוניים נוקשים כעמדה נשית קיומית מתחזקת ומקבלת תוקף גם במבנה הקשוח של השיר כסונטה. הקיבעון של הנשיות כ"בובה" ניכר בבית המסיים את השיר, החוזר ומעצב את המראה הבובתי המושלם למרות תהליכי השבירה: "והיה לי שיער זהב והיו לי עיניים כחולות".

אמצעים אמנותיים / רטוריים

מטאפורה

"בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת" – הדוברת מתארת את עצמה כבובה ממוכנת, כלומר כמי שמופעלת בידי אחרים.

דימוי

"כְּמוֹ זְמוֹרָה חֲבוּלָה שֶׁהִיא עוֹד אֲחוּזָה בִּקְנוֹקֶנֶת" – הדוברת מדמה את מצבה לענף חבול שאחוז כחוט השערה בקנוקנת (סליל דק היוצא מהעלה ומתלפף סביב הענף).

ו´ החיבור

שימוש מרובה ב- ו´ החיבור יוצר רושם של התרחשות דרמטית הולכת ומתפתחת, שבסופה מציגה עצמה הדוברת במלוא תפארתה המזויפת.

אלוזיה

"וְאַחַר כָּךְ הָלַכְתִּי לִרְקֹד בְּנֶשֶׁף הַמְּחוֹלוֹת" – ארמז לאגדת סינדרלה. כמו סינדרלה, גם הדוברת יצאה לנשף, אלא שבשונה מגיבורת האגדה שזכתה בנסיך, מונחת הדוברת בחברת חתולים וכלבים, מנודה ומורחקת מחברת בני-האדם.

אירוניה

לכאורה השיר מסתיים בתיאור חיובי של הדוברת, אלא שכוונתה נראית אירונית. היא משלימה עם היותה קורבן לתכתיבי החברה הפטריארכלית (הנשלטת בידי גברים), ובסופו של דבר היא נאלצת לעמוד בסטנדרט היופי שמושג בדרך של דיכוי.

סיכום

השיר "בובה ממוכנת" מתאר שבירה ואיחוי של בובה המייצגת את הדוברת בפרט, ואולי את המין הנשי בכלל. אותה אישה-בובה היא קורבן של חברה פטריארכלית, בה מצופה ממנה "להיות יפה ולשתוק". ניסיונה למרוד במגמת הדיכוי הזו נכשלת, מאחר ואין בידה הכוח הדרוש כדי להינתק ולהפוך לעצמאית.

כאבה הפרטי של דליה רביקוביץ, שהוא מרכיב מרכזי בזהותה, קיבל ביטוי אותנטי שהפך סמל למחאת נשים. המהות הנשית שנדרשת תמיד לרצות את הגבר על כל גחמותיו מוצגת כאן בשיר כבובה חסרת אונים, התלויה בחסדי אחרים. היא נשפטת על-פי חיצוניותה, ועל המתחולל בנפשה לאיש לא אכפת.

סיום השיר בתיאור דמותה המטופחת עד כדי הגזמה הופך אירוני לאור ההבנה שהדוברת-הבובה היא קורבן. כמוה יש רבות המהלכות בינינו, חלקן כלל לא מודעות להיותן "בובות ממוכנות", אחרות מעדיפות להדחיק ידיעה זו, ורק מקצתן נאבקות למען שינוי מעמדן החברתי הנחות. במובן זה, "בובה ממוכנת" הוא שיר מחאה, החורג מעיסוק בזהותה הפרטית של המשוררת, ומעורר מחשבה באשר לזהותה של כל אישה באשר היא. כל עוד נשים רבות סובלות מהחפצה המתייגת אותן כאובייקט מיני, השיר "בובה ממוכנת" ממשיך להיות בגדר התרסה, הקוראת לתיקון.

יובל פז

מקורות

אסתי אדיבי שושן, "עדיין בובה ממוכנת", הארץ, 21.8.2012