על המשורר

נתן יונתן נולד בקייב, בירת אוקראינה, בשנת 1923. כשהיה בן שלוש עלה עם הוריו לישראל. בשנות נעוריו חי בפתח-תקווה. לצד הכתיבה, עסק בחינוך והוראה.    בשיריו, ניסה נתן יונתן לתת ביטוי שקט לעולמו של היחיד, להרגשה של עצב רך, לתחושת הזמן החולף, ולאהבת היופי. שיריו מלאי רגש והרהור נוגה. הוא כתב באהבה על האדם ועל נופי הארץ. יצירותיו מבטאות הכרה חזקה בערך החיים, ועם זאת יש בהן עצב. "הבכי והרינה הם שני צדדים של אותם החיים […] האמביוולנטיות הזאת מלווה את שירתי" – אמר יונתן. 
נתן יונתן שכל את בנו בכורו ליאור ביום הראשון של מלחמת יום-הכיפורים. הוא כתב שירים רבים באמצעותם ביקש לשוחח עם בנו המנוח.
 נתן יונתן נפטר בשנת 2004 לאחר מחלה קשה.

 

הנושא המרכזי בשיר

 

השיר "חכה לי, אבא" נכתב שנים אחדות לאחר נפילת בנו של המשורר במלחמה. המשורר הולך בעקבות סיפור העקדה – סמל הנכונות להקרבה עצמית למען ערך נעלה – אבל הוא פונה לכיוון שונה מזה שבסיפור המקראי. השיר שלו אינו משמיע באוזני האב את הצו האלוהי "קח נא את בנך —", אלא את קולו של הבן שהולך מיוזמתו "אל ארץ המוריה / אל אחד ההרים הרמים". האב נשאר מאחור, מצפה לבן שיחזור, כפי שהבטיח. אבל הבן אינו שב, וקולו הולך ונמוג בגבהים הלא-נודעים של האין-סוף.

 הארמז המקראי ומשמעותו

הזיקה של השיר למקור המקראי (בראשית כ"ב 2 – 19) מסומנת בשלושה אזכורים קצרים, שמציבים את הליכת הבן במרחב של מקום וזמן: ציון המקום – "ארץ המוריה", "אחד ההרים הרמים" – הוא לפי הפסוק : "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך-לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים" (פס´ 2);
ממד הזמן מסומן בדברי הבן "חכה לי, אבא, שלושת ימים", ותוכניתו מתוארת במלים: "אלכה לי אל אחד ההרים / ואשתחווה ואשובה". שורות אלו נשענות על המסופר בספר בראשית: "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. ויאמר אברהם אל נעריו: שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם" (פס´ 4 – 5). אבל, כאמור, השיר ממשיך את המקור המקראי על-מנת לצאת ממנו לכיוון אחר, שנובע מעולמו האישי של המשורר. 

האב-המשורר שם בפי הבן את מה שהאב השכול חש: נוסף לכאב על נפילת הבן והחלל הריק שנותר, מייסרת אותו המחשבה שהנער נפל לפני שהספיק לממש את עצמו. לגביו, הליכת הבן אל "אחד ההרים הרמים" היתה צריכה להיות חוויה משמעותית שאדם צובר כדי שתלווה אותו במשך חייו, שלב בגיבוש של "אני" עצמאי. 
   זה פשר דברי הבן: "אביא כל מה שאוכל לאגור / אחר-כך אחזור. / פענח אותי באור / דע שרציתי בלעדיך לעלות / במעלה ההר. לשוב אליך / גבר מוכן". אבל הנסיבות היו הפוכות: ההליכה להר לא נתנה, אלא נטלה את חייו של הבן הצעיר. לכן הוא מבקש מאביו לקבל אותו כפי שהוא, "לא גמור", וללמוד לחכות ולבכות בלי להתבייש.

 אמצעים אומנותיים

 

מבנה וצורה – השיר כתוב ברצף אחד, ללא חלוקה לבתים ובלי נקודה מסיימת. האמירה המובעת בו היא מעין ציטוט של דברי הבן. לאמיתו של דבר, האב מדבר במקום בנו וחוזר בלבו על הדברים, כמנגינה שאין לה סוף. ואכן, המשפט האחרון בשיר חוזר על הראשון בהבדל דק, אבל משמעותי: המשפט הראשון קשור למציאות ממשית – האב לא בטוח אם שמע את הקול הדובר ("כאילו"), ובציטוט הפיקטיבי של דברי הבן אין הגבהה של קדושה. לעומת זאת, במשפט האחרון יש הגבהה לכיוון על-ארצי והכוונה מודגשת למעמד העקדה. שינוי זה מסתמן בהשמטות ובהוספות. ההשמטות במשפט האחרון הן במה שנוגע ליחסים בין-אישיים במציאות חיים יום-יומית ("כאילו שמעתי אותו", "חכה לי, אבא"), וההוספות מתייחסות לדברים שבקדושה וליסוד הסמלי של המעמד ("ארץ המוריה"). כמו כן, במשפט זה האב יודע שאין לו מה לחכות (לכן המלים "חכה לי, אבא" אינן מופיעות בו). הבן לא ישוב, למרות שהמילה האחרונה בשיר היא "ואשובה", (בלי נקודה בסיום!), ושבירת המשפט לאורך השורות משמיעה הד של קול מתרחק ונמוג במרחב האין-סופי. 

חזרות – המילה "אל" מופיעה שש פעמים בשיר. בחמש הפעמים הראשונות היא מנוקדת בסגול ומשמעותה המילולית היא: "ל – ". בפעם האחרונה היא מנוקדת בצירה ומשמעותה המילולית משתנה והיא: "אלוהים". בכך מבהיר המשורר שבנו לא הולך עוד למקום כלשהו ממנו גם יחזור (הר המוריה), אלא הולך אל האלוהים, כלומר אל מותו.
מכאן שהמילה "אשובה" החותמת את השיר (ללא נקודת סיום אחריה) מקבלת משמעות טרגית. לעולם ימתין המשורר לשובו של בנו, אך זה לא יקרה.  

מטאפורה: "קבל אותי אבא לא גמור" – הבן מבקש מאביו שיקבל אותו למרות שאינו גמור, כלומר, העובדה שהבן נהרג בצעירותו מותירה אותו כמעין "תוצר" לא גמור – כזה שטרם הסתיימו בנייתו ועיצובו. זוהי דרכו של האב-המשורר לאפיין את בנו שנפל לפני שהספיק להיות אדם בוגר ולממש את חייו. עליו להשלים עם העובדה המרה שלעולם יצטרך לשאת את זיכרון בנו כאדם צעיר שלא הספיק לחיות.

סיכום

השיר "חכה לי, אבא" הוא שיר קינה של אב על בנו. נתן יונתן מסתמך על סיפור העקדה כבסיס לתחושת ההקרבה של הבן הצעיר. הרמיזה לעקדה יוצרת נימה ביקורתית, שהרי בסיפור המקראי עצר ה´ את אברהם מלהקריב את בנו יצחק, ואילו כאן בשיר, חש המשורר כמי שהקריב את בנו. בכך, כביכול, נרמזת השאלה: מדוע במקרה זה לא חנן ה´ את חיי הבן שנהרג? המשורר מסרב להשלים עם הגורל שנכפה עליו ולכן בוחר לסיים את השיר ללא נקודה – אמצעי אומנותי הממחיש את כוונתו להמתין לנצח לשובו של הבן, חרף העובדה ששיבה זו לא תיתכן.

 מקורות 

 

"לאורך השורות". מדריך למורה 3, רמות.
ישראלי, חנה. "שלושה שירים על זוגיות". אינטרנט – חדר מורים ארצי לספרות.
רובינשטיין, בלהה. "שירים ומה שביניהם". עם עובד, 2003.