על המשורר

חיים גורי נולד בתל-אביב בשנת 1923. היה לוחם בפלמ"ח והשתתף במלחמת השחרור. עם תום המלחמה למד ספרות עברית, פילוסופיה ותרבות צרפת באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא השתלם בספרות צרפתית בסורבון בפריס. משנת 1954 החל לפרסם רשימות ומאמרים בעיתון "למרחב". חיים גורי אף השתתף במלחמת ששת-הימים ובמלחמת יום הכיפורים שימש בתפקיד קצין-חינוך באחת מאוגדות השריון בסיני.
חיים גורי זכה בפרסים ספרותיים רבים, בהם: פרס אוסישקין לשירה (1961), פרס ביאליק לספרות (1974) ופרס ישראל לשירה (1988).
הוא מתגורר בירושלים, נשוי ואב לשלוש בנות.

מבוא

השיר "מעשה ביונה" לקוח מתוך הספר "נוצה אדומה" שיצא לאור בשנת 1960.
במרכז השיר מתואר מפגש בין אדם (הדובר) ובין יונה הנוחתת על כתפו. ברגע המפגש מתרחשת דרמה שככל הנראה נובעת מהחיבור המפתיע בין שני עולמות: העולם השמימי (המיוצג על-ידי היונה) והעולם הארצי (המיוצג על-ידי האדם הדובר). מה שנראה בתחילת השיר כמפגש תמים, מתברר בסיומו כאירוע טרגי. יתכן שהרקע לכתיבת השיר קשור בקרבות שהתרחשו בירושלים במלחמת השחרור, אשר המשורר חיים גורי נטל בהם חלק.

 

 תוכן השיר ומשמעותו

 

כותרת השיר – "מעשה ביונה" היא כותרת הרומזת לסיפור בסגנון עממי, או למעין משל המבקש להציע מוסר השכל. צירוף מילות הכותרת חוזר עוד פעמיים בשיר עצמו ובכך יוצר מעין הסחת-דעת אירונית, שהרי במרכז חשיבות השיר ניצבת דמותו של הדובר שבמפגשו עם היונה חווה מציאות שיש בה משום אמירה אודות הקונפליקט בין שני הכוחות הנתקלים זה בזה: השמימי מול הארצי, ובהקבלה – הרעיוני-תיאורטי מול המציאותי-ממשי.

בית א´ – השיר נפתח בתיאור פסטורלי ועדין של יונה היורדת על כתפו של הדובר. היא באה ממרומי גגות עיר החסד והרחמים (כינוי לעיר ירושלים על-פי ספר זכריה, פרק ז´, 9) ומסמלת בנחיתתה סוג של נתינה ופיוס. העובדה שהיונה באה ממרומים עשויה לרמוז באופן קונוטטיבי להיותה מלאך היורד לעולם, ובשלב זה עדיין לא ברורה סיבת הגעתו. ההדגשה באמצעות המלים הנרדפות "חסד" ו"רחמים" מעלה את האפשרות שלמרות המגע החיובי והנינוח שמאפיין את תמונת המפגש, מוצנע כאן הצורך של הדובר בחסד וברחמים מסיבה שטרם הובהרה.

בית ב´ – פתיחת בית זה דרמטית ומורכבת. "דממנו יחדיו" הוא תיאור שיכול להתפרש כהמשך אידילי למפגש החיובי בין היונה והדובר. השניים מתייחדים בשתיקה שיש בה הבנה וקבלה הדדית ללא כל צורך בהסבר או בשיח כלשהו. זהו מפגש של היקסמות שביסודו חוויה רוחנית – "שעה תמימה ובינינו רוח". מנגד, יש בשתי שורות הפתיחה משום רמז לסיטואציה קשה אשר למרות התיאור המאופק שלה, היא רומזת להיות השניים דוממים (כלומר חסרי חיים) והמצלול הנגזר מהשורש ד.מ.ם מחזק את התחושה השלילית מתוקף האסוציאציה ל- "דם". ההמשך בו מתאר הדובר את מה שרצה לומר ליונה (רצה, אך לא אמר), מוסיף על תחושת המועקה ההולכת ומתעצמת. המלים "תמימה, יונה תמימה, / מצאת לך מקום לנוח" מסמלות באי-אמירתן אמת כואבת. הדובר רצה לומר וגם להאמין שהוא יכול לשמש ליונה מקום מבטחים. גם היא בתמימותה חשבה שהדבר אפשרי. ההזדקקות של היונה למנוחה רומזת אף היא לבעיה וגם כאן מופעלת אסוציאציה טרגית נוספת, לפיה החיפוש אחרי מנוחה (נכונה) על כתפו של הדובר איננה אלא ביטוי למוות.

בית ג´ – התיאור הנרמז בשני הבתים הראשונים הופך לישיר וברור בבית השלישי. אותה יונה שקודם לכן תוארה כיורדת אל כתפו של הדובר בהיותה "קלה מאוד", מופיעה כאן כשהיא צונחת על כתפו – תיאור התואם מצב של נפילה לא רצונית. היונה מאבדת את קלילותה וכאן היא מופיעה כ"לבנה, חמה". למרות נפילתה של היונה, היא לא איבדה את סממניה החיוביים – היא נותרה לבנה (סמל לטוהר ותמימות) וחמה (סמל לחיים).

בית ד´ – שיאו של המפגש בין הדובר והיונה מתואר בצמצום רב, אך מעצים את תחושת האסון שבמרכזו. זהו מפגש שיש בו מגע עדין ואף אינטימי – "עד נגעו בה שפתיי" ההופך במהותו למוות. בסיום השיר מופיעה היונה כקורבן, אם כי לא ברור באיזה אופן הוקרבה. אפשר להניח שהיא נפצעה ובצניחתה מתה – דבר המתגלה לדובר במפגשו עמה. לחילופין, יתכן  גם  שהמגע בינה ובין הדובר הוא שהמית אותה, כלומר הוא זה שקיפח את חייה.

הרעיון המרכזי של השיר

 

השיר "מעשה ביונה" נכתב ככל הנראה על רקע מלחמת השחרור. היונה הנוחתת על כתפו של הדובר עשויה לסמל את מלאך המוות היורד מהמרומים כדי לקחת את הדובר המדמם. יתכן שזו הסיבה שנוצתה הופכת אדומה בעת המפגש עם הדובר הפצוע או ההרוג. 
   היונה היא סמל מובהק של שלום וחירות. במותה של היונה יש משום הכרזה על מותם של השלום והחירות. מכאן עולה שבאמצעות שימוש במשל על מעשה ביונה המקפחת את חייה, מבקש המשורר לחשוף את הנמשל, לפיו האדם הוא שאחראי לקיפוח חיי היונה. יש במסקנה זו משום מחאה פוליטית לפיה בני-האדם הנוטים לדחות יוזמות של שלום (המגולמות בדמותה של היונה היורדת ממרומי גגות החסד והרחמים) מטעמי כבוד ונוקשות, ובהיותם מחרחרי מלחמה המעדיפים את דרך המאבק והאלימות – הם למעשה "הורגים" את הסיכוי לשלום ("עד נגעו בה שפתיי והיתה נוצתה אדומה"). 
   מנגד, אפשר לגייס את השיר גם לעמדה ההפוכה, לפיה דווקא הנכונות לוותר למען השלום, היא שבסופו של דבר מולידה את המלחמה הגובה מחיר דמים יקר. 
   בסיום השיר נותרת מעורפלת סיבת מותה של היונה. לעומת זאת, ברור הוא שבמותו של הדובר מת גם הרעיון המסומל על-ידי היונה.

 אמצעים אומנותיים

*     הקבלה – השיר מתאר שתי ישויות הנפגשות באופן מפתיע. הדובר כמייצג האדם בכלל והיונה כמייצגת סמל ורעיון. מתוך עקרון ההקבלה ניתן להסיק כי גם האדם וגם היונה (המתאחדים בדממה או בדם) נתונים במצוקה כלשהי ושניהם זקוקים  לחסד ורחמים.

*       ניגוד – מבנה השיר מושתת על ניגוד בין שני הבתים הראשונים המשרטטים מציאות רגועה וחיובית, לבין שני הבתים האחרונים החושפים אובדן ומכאוב. תפקידו של הניגוד הוא לעצב את הנימה הביקורתית של השיר המבקש להצביע על הפסול שבגישה הבוחרת במוות על פני החיים. הפוטנציאל המגולם בשני בתי הפתיחה מתבזבז בשני בתי הסיום. הסיכוי למימוש החסד והרחמים הופך למציאות מרה המחריבה את תמימות החיים הטהורים.

*      חזרה – המילה "תמימה" חוזרת שלוש פעמים בבית השני. בחזרה זו יש משום הדגשה לעניין התמימות שמייצגת היונה. אפשר לראות באמצעי זה רמז מוקדם לכישלונה הצפוי של היונה, שהרי רק בשל תמימותה הרבה, אין היא מבחינה בסכנה הנשקפת לה. אולי בתמימותה המופרזת היא מצביעה בלעג מסוים על כל אלה שבתמימותם סבורים כי השלום מצוי בהישג-יד.

*       האנשה – היונה בשיר מואנשת. היא מתוארת כתמימה וחמה. האנשה זו מכוונת אולי לרעיון לפיו יש משהו תמים במחשבת השלום. כנראה שבמציאות עקובה מדם, השימוש המדומה ביונה קלה, לבנה וטהורה כסמל של שלום, היא מעשה של תמימות. האנשת היונה תורמת לעיצוב הקונפליקט בין האדם ובין הרעיון – קונפליקט בו יקפחו השניים את חייהם בסופו של דבר.

*       סמלים –

1)      היונה כסמל לתקווה ושלום. זהו סמל שהופך אירוני במהלך השיר, משום שאותה תקווה מתנפצת עם צניחתה של היונה ומחזון השלום, נותרת רק יונה מדממת.
2)      צבעים – השימוש בצבע הלבן לתיאור הטוהר של היונה לעומת הצבע האדום לתיאור גורלה של היונה, נועד על-מנת להמחיש את המהלך הכללי של השיר מאופטימיות לפסימיות. הנוצה האדומה כמייצגת את היונה ממחישה את הטרגדיה שבפגיעה בה. אותה יונה שבאה ממקום של טוב (המסומל בצבע הלבן) נקלעה אל מקום הרע (המסומל בצבע האדום) ובאמצעות החלפת הצבעים מודגש העוול שנגרם לה.

 סיכום

 

"מעשה ביונה" הוא שיר מאופק וחידתי שבאמצעות תיאור מפגש דמיוני בין אדם ויונה, מובעת בו מחאה מעודנת המכוונת לאחריותו של האדם הממית את התקווה לפיוס ושלום. קריאה ברוח אחרת לגמרי עשויה להצביע על מפגש אנושי-ארוטי בין גבר ואישה. האישה המסומלת באמצעות היונה, נוחתת בתמימותה בחיקו של הגבר. המפגש בין השניים מוצג כהרמוני ומושלם, וסיומו בהכתמת הנוצה האדומה מסגיר את מעשה אובדן הבתולים.

 

יובל פז