אורן / לאה גולדברג

לאה גולדברג

אורן / לאה גולדברג

על המשוררת

לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בקניגסברג שבגרמניה וגדלה בקובנה שבליטא. היא היתה ילדה חכמה ורגישה, שונה מהילדים האחרים. היא תיארה עצמה כנערה בודדה ועגומה, "אישה לא יפה", כמהה לאהבה ויודעת שלא תזכה בה. היא הקדישה עצמה לקריאה ולכתיבה. בהיותה בת 22, קיבלה תואר דוקטור לבלשנות שמית. בשנת 1935, עלתה לאה גולדברג לארץ ומיד היתה לדמות ספרותית מוכרת, בזכות פרסום ספר שיריה הראשון "טבעות עשן". שיריה היו אישיים מאוד, בעלי מבע צלול, מאופק וחסכני במלים. שיריה כבשו את לב הקוראים בזכות הכנות והמלאות הרגשית שאפיינו אותם. מלבד בכתיבת שירה, עסקה לאה גולדברג גם בכתיבת פרוזה, דרמה וספרות לילדים. היא כתבה ספרי עיון בתורת הספרות, תרגמה יצירות מופת רבות ועבדה בהוראה, עריכה ובכתיבת ביקורות לספרות ולתיאטרון.
לאה גולדברג נפטרה בירושלים בשנת 1970 וזכתה בפרס ישראל לאחר מותה.

אורן / לאה גולדברג
 
 
כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.
כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,
אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה
כָּל יַלְדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה.
 
 
צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה
אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב-הַשֶּׁלֶג,
לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,
לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.
 
 
אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –
כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.
 
 
אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.
 
 
מתוך: ברק בבוקר, ספרית פועלים: מרחביה, 1955.
 
 

נושא השיר

 
השיר "אורן" עוסק בחוויית ההגירה של לאה גולדברג. היא עלתה לישראל כשהיתה בת 24, וחוותה משבר אותו כינתה בשיר במילים: "כאב שתי המולדות". בשל גילה הבוגר יחסית בעת עלייתה לישראל, היא חשה עצמה עקורה ונטולת שייכות. בשיר היא מתארת את חוויית התלישות באמצעות השוואה בין שתי מולדותיה – זו בה נולדה וחיה בילדותה, וזו אליה היגרה בבגרותה. את המולדת הראשונה היא מכנה: "ארץ נכריה", ואילו את המולדת השנייה היא מכנה: "כאן". מתוך יומניה של גולדברג ניתן ללמוד שהשיר "אורן" נכתב בקיץ 1954 (התפרסם בספר "ברק בבוקר", 1955) כלומר כ- 20 שנה לאחר עלייתה לארץ, זאת בשעה שכבר יכלה להביט על השינוי המבורך שבעלייה ארצה. בכתבים מוקדמים יותר, למשל ביומניה, ביטאה גולדברג את קשיי ההסתגלות שלה לאקלים ולנוף הישראלי: "הנוף […] יבש, שרוף, זעום-פנים […] רציתי ביער, בירק ממש, במעט רוך וריח אורן […] אינני נקלטת בנוף" (17.8.42). כעבור שבע שנים, ניכר שינוי רב ביחסה של גולדברג לאלו: "מציירת יום-יום, בעיקר קוצים ודרדרים למיניהם. מה יפות הצורות שאפשר לגלות בצמחים הללו כאשר מתבוננים בהם היטב. גם הצבעים יפים מאוד. אותו חום-צהבהב מונוטוני כביכול של שדותינו בקיץ, כמה גוונים יש בו! יום-יום אני מגלה משהו חדש" (אוגוסט 1949). שינוי קיצוני זה בתיאורי הארץ ביומניה של לאה גולדברג תואם את המהלך המתואר בשיר "אורן". הניסיון להשוות את הנוף הארץ-ישראלי לנופי הילדות באירופה עומד בזיקה לבירור הזהות העצמית שמקיימת המשוררת לאורך חייה. בשיר "אורן" ניכרים הגעגועים אל נופי הילדות, ולצדם בולט המאמץ להזדהות עם האורנים הגדלים בארץ. בכך מנסה גולדברג לעבור מהכאב של שתי המולדות ומהתלישות הכרוכה בו לשלמות האפשרית של מי שמסוגל לצמוח משורשים הנטועים במקומות כה שונים. האפשרות להיות מוזן משני מקורות מבליטה את ההיבט החיובי והמחזק של שתי המולדות.
 

פירוש השיר ומשמעותו

 
בית א´ – השיר נפתח בביטוי של געגוע לקולות ולמראות הזכורים למשוררת מארץ הולדתה, זאת על דרך השלילה, באמצעות אנאפורה במילים: "כאן לא" – "כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה. / כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג". התיאור המטאפורי של העץ שכביכול חובש כובע עשוי שלג, מקנה לתיאור הנוף הקר נופך מחמם. הישיבה תחת האורנים הגדלים בארץ מעוררת אצל המשוררת את זיכרונות הילדות: "אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה / כָּל יַלדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה."
 
בית ב´ – בית זה מוקדש כולו לתיאור נופי ארץ ההולדת. המשוררת נזכרת בקול המחטים של עץ האורן – קול אותו היא מדמה לצלצול, המולדת עצמה מכונה על-ידה "מרחב השלג", את הנחל הקטן הקופא בחורף ונחסם בידי קרח ירקרק היא מתארת במילים: "לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג", ומסיימת באזכור שפת-האם שלה שבעבר היתה עבורה "לשון השיר". הזיכרונות המתוארים בבית זה מסתיימים במילים: "בארץ נוכריה", מה שרומז להתרחקותה של המשוררת מהמקום שהפך להיות זר עבורה.
 
בית ג´ – המשוררת משווה את מצבה למצבן של ציפורים נודדות התלויות בין שמיים לארץ, כדי להמחיש את תחושת העקירה אשר גורמת לכאב שתי המולדות. מאחר ועבור הציפורים אין משמעות רגשית למעבר הלוך-ושוב מארץ לארץ (בחיפושן אחר מקום חמים ונעים), אפשר להניח שמצבה של המשוררת בעייתי יותר. היא נאלצת לוותר על ארץ הולדתה, ועליה לנסות להיקלט במולדתה החדשה, מתוך ידיעה שזהו מעבר חד-פעמי וסופי. מכאן עולה הבדל בולט בין הציפורים המשוחררות לנוע כאוות נפשן במרחב ללא גבולות, ובין המשוררת הנדרשת לבחור היכן לחיות, בידיעה שהמעבר למולדת החדשה יעמיד אותה בפני קשיי הקליטה מחד גיסא, ובפני הגעגוע למולדת הישנה מאידך גיסא.  
 
בית ד´ – גם בית זה, כמו הבית הראשון, נפתח באנאפורה: "איתכם אני", כדי להדגיש את הזיקה של המשוררת לעצי האורן בישראל. כמו עצי האורן שנשתלו וצמחו פעמיים (פעם אחת באירופה ופעם אחת בישראל), כך המשוררת נשתלה וצמחה פעמיים, אלא שהיא איננה עצים, אלא אדם אחד, ולכן שורשיה נטועים "בשני נופים שונים." סיום השיר מותיר ספק באשר לתחושתה של המשוררת: מצד אחד, יתכן שזהו ביטוי נעצב על שלא כל שורשיה נטועים במקום אחד ולכן מידת ההשתייכות שלה לכל אחת מהמולדות נותרה פגומה, ומצד אחר אפשר שזהו ביטוי חיובי על הצלחתה להיקלט פעמיים, להיטמע במולדת החדשה מבלי לאבד את שורשיה במולדתה הישנה. במובן זה כאב שתי המולדות הוקל, כיוון שהמשוררת מרגישה שייכת לשני עולמותיה – זה בו נולדה וגדלה וזה אליו היגרה ובו בגרה.
 

אמצעים אמנותיים

 
אנאפורה – "כאן לא", "איתכם אני". הצירוף הראשון חוזר בשתי שורות הפתיחה של השיר ומדגיש את ההעדר ממנו סובלת המשוררת במולדתה בחדשה, ואילו הצירוף השני חוזר בבית האחרון ומדגיש את החיבור בין המשוררת לאורנים, שכמוהם גם היא הצליחה לעבור מאדמת מולדת אחת לאדמת מולדת שנייה, ואף לצמוח למרות או בעקבות מעבר זה.
 
מטאפורה – "כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג": ביטוי ציורי לזיכרון העצים המתכסים בשלג במולדת האירופית. "וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים": ביטוי ציורי להזדהות הכפולה של המשוררת עם שתי המולדות שלה, הישנה והחדשה. באמצעות מטאפורה זו היא מציגה את הצלחתה לעבור ממולדת למולדת מבלי לוותר על הקשר הרגשי שלה לאחת לטובת קליטתה באחרת.
 
האנשה – "כָּל יַלְדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה": ביטוי ציורי לתקופת הילדות העולה בזיכרונה של המשוררת בעת ישיבתה בצל האורנים בישראל. "צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת" – המשוררת מייחסת לציפורים אפשרות של תודעה אנושית, כדי להמחיש את תודעת הסבל שלה נוכח כאב שתי המולדות.
 
 

סיכום

 

עצי האורן שמקורם בארצות אירופה הקרות יובאו לישראל עוד בימי המנדט הבריטי. האורנים הם בין החשובים שבעצים המשמשים בתעשייה. מגדלים רבים מהם כדי להפכם לעיסה להכנת נייר. הפופולריות שלהם נובעת מהיותם עצים רכים הגדלים במהירות וניתנים לשתילה באופן צפוף, וגם בשל מחטיהם, שכאשר נושרים הם "חונקים" את האדמה ולא מאפשרים מעבר חמצן ובכך נמנעת התפתחותם של צמחים לא רצויים באזור הגידול. אורנים מפרישים אירוסול (הנמצא גם בשרף שלהם) אשר גורם להתעבות עננים, ובכך למשקעים גדולים יותר באזורים בהם נמצא היער, וזו סיבה אפשרית נוספת לגידולם בישראל שהיא מדינה יבשה למדי.
האורן בשירה של לאה גולדברג משמש בתפקיד סמלי. הוא מייצג אותה על השינויים שעברה בעקבות הגירתה מאירופה לישראל. כפי שהאורן גדל וחי בשתי היבשות, כך גם לאה גולדברג והמהגרים הרבים שהגיעו משם לכאן, יכולים לגדול, לחיות, ואף לצמוח למרות המעבר. אין ספק שמדובר בקושי גדול, הכרוך בוויתור כואב על עולם ישן ואהוב לטובת עולם חדש ומאיים. אף על פי כן נוצרת התחושה שניתן להתגבר בהצלחה על קשיי "כאב שתי המולדות", ובסופו של דבר ליהנות מהשורשים הנטועים בשתיהן. מאז ומעולם ארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל, עודדה עליית יהודים, אלא שבמבחן המציאות החברה הישראלית הפנתה עורף שוב ושוב לקשיי העולים שנאלצו להיתלש ממקום אחד (על השפה, התרבות, הנכסים החומריים והרוחניים) ולאמץ את המקובל במולדתם החדשה. לאה גולדברג נותנת ביטוי לקושי זה בצורה לירית מעודנת ביותר. היא בוחרת להציג בשיר את האפשרות האופטימית של מעבר מעקירה לשייכות, זאת תוך מיזוגן של שתי המולדות לזהות עצמית אחת שלמה.