על המשורר

 

אברהם שלונסקי נולד בשנת 1900 בכפר באוקראינה. שירתו מאופיינת בהיותה מרדנית וחדשנית, ועם זאת – מעוגנת בשכבות עומק יהודיות מסורתיות. שירה שניתן להגדירה כמתוחכמת ופרועה כאחד. שלונסקי עלה לישראל בשנת 1921, התיישב בקיבוץ עין-חרוד ועסק בסלילת כבישים ובעבודות בניין. זמן קצר לאחר מכן, עבר לתל-אביב, שם סלל דרכים חדשות בשירה העברית. הוא האמין שעל השירה העברית לבטא את התמורות המהפכניות שחלו בעולם, ואת ההתחדשות הנסערת בארץ-ישראל. ברשימתו "רעננות" (1923) כתב: "צר המקום בחדרה המסוגר של הספרות העברית והאוויר מחניק. […] צריך לקפוץ מן החלון – החוצה. לברוח". שלונסקי האמין שהשירה העברית צריכה להשתחרר ממוסכמות ספרותיות של דור התחייה ולבנות עצמה מחדש גם בתוכן וגם בצורה. הוא תבע "אהבה חופשית בין מלים – בלי שידוכי-סגנון, בלי ייחוס-אבות" – כך תזכה השירה ביופי רענן וחושני. בין הנושאים שנידונו בשיריו, ניתן לציין את עניין הניגוד בין שמחת העשייה המתחדשת בארץ-ישראל לבין געגועים אל העולם הישן בגולה. הוא ביטא את עמדתו כלפי עצמו וכלפי שירתו במלים: "השירה עומדת במקום שבו יש דו-שיח בין הביוגרפיה האישית והביוגרפיה של כלל ישראל".
אברהם שלונסקי נפטר בשנת 1973.

 

הרקע לכתיבת השיר

השיר "נדר" נכתב כתגובה לידיעות שהגיעו לארץ-ישראל בעיצומה של מלחמת העולם השנייה על שואת יהודי אירופה. השיר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" בתאריך ה- 30 באפריל, 1943. אחרי שנתיים, העמיד המשורר את השיר בראש ספר "שירי הימים" ושב וכלל אותו בספרו "על מלאת", כעבור שנתיים נוספות. כך זכה השיר "נדר" במעמד הצהרתי מוביל.

השורות: "נדרתי הנדר: לזכור את הכל 

               לזכור – ודבר לא לשכוח"

 

הפכו לאחד הסמלים המוכרים והחשובים במחויבות המוסרית לזכור את השואה.

נושא השיר ומשמעותו

המשורר נשבע "לזכור – ודבר לא לשכוח" כדי ללמוד את הלקח ההיסטורי. השבועה נשענת על מקורות קדומים, שמקנים לה היקף היסטורי רחב. כותרת השיר "נדר", מכוונת לתפילת "כל נדרי" – התרת הנדרים הידועה שפותחת את סדר התפילות של יום-הכיפורים, ונחשבת לבעלת ערך לאומי-היסטורי. הזיקה לתפילה מחוזקת בשורות הפתיחה והסיום, וכך נוצרת מסגרת משמעותית לשיר כולו. 
 המלים "על דעת", החוזרות פעמיים בפתח השיר, ממשיכות את נוסח ההקדמה לתפילת "כל נדרי" ("על דעת המקום ועל דעת הקהל"). שורות הסיום חוזרות על מילת השבועה החמורה "קונם אם" בזיקה ברורה ל"קונמות" (שבועות בעלות תוקף חזק, בדומה לנדרים) שבתפילת "כל נדרי". אבל בניגוד לתפילה הקדומה, שמבטלת את "הנדרים והאיסורים והשבועות והחרמים והקונמות והקנסות והכינויים", המשורר נודר נדר לזכור, ומתחייב לקיים אותו "עד דור עשירי".

 

 ההבדל המשתמע בין השיר לבין תפילת "כל נדרי" עליה הוא נשען, מעיד על עמדה נחרצת שהמשורר מבטא. הנדר בשיר הוא בעל תוקף מוחלט, מפני שהוא יוצא נגד רשע טוטלי, שאין דומה לו בתולדות האנושות. נדר זה שונה לחלוטין מכל צורה של שבועה חמורה שאפשר להעלות על הדעת, ואי-אפשר לבטל אותו. בכך הוא שונה מהנדרים שאפשר להתירם בתפילת "כל נדרי", כי הם נוגעים במצבים אפשריים בחיי אדם. 

ההתחייבות לזכור "עד דור עשירי" את מה שאירע בשואה, מובעת כהמשך לקריאה הקדומה לזכור עד "דור עשירי […] עד עולם" את אשר עוללו העמונים והמואבים לעם ישראל בראשית דרכו (ספר דברים, כג´, 4-5). כך נוצר טווח זמן היסטורי, שיש לו נגיעה בשני מעגלים של התחדשות בתולדות העם: זה שלאחר יציאת מצרים, וזה שלאחר השואה – בימים שמימוש חלום הקמת המדינה היהודית נעשה צורך קיומי דחוף. המשורר לוקח על עצמו את האחריות להיות שליח-ציבור, שמגיב בשם היישוב היהודי בארץ.

 הביטוי השירי המרבה בחזרות, מדגיש את התהודה שמאחורי הדברים הנחרצים. "על דעת" – "ועל דעת"; "לזכור" – "לזכור"; "ודבר לא לשכוח" – "דבר לא לשכוח"; "קונם אם" – "קונם אם": חזרות אלו מעצימות את הטון החד-משמעי שנשבע:

לזכור – ודבר לא לשכוח!

מקורות

רובינשטיין, בלהה. "שירים ומה שביניהם". עם עובד, 2003.