כאשר היית פה / זלדה
תוכן ומשמעות
הדוברת פונה בגוף שני אל אדם שהיה יקר לה ,אך לא נמצא אתה יותר "פה" במקום שהיה עד כה נחלת שניהם . הרגשת האובדן והבדידות מודגשים נוכח הניגוד בין העבר להווה, בין זמן היותו עמה לבין זמן הסתלקותו מחייה.המילה האחרונה בשיר "מוות" מסבירה את סיבת היעלמותו מחייה ומהדהדת לכל אורך השיר.
השיר בנוי משלושה בתים שדומים בצורתם. שני הבתים הראשונים מתייחסים לזמן עבר ומתארים מצב של נוכחות "כאשר היית פה " ו"כאשר היית עימדי" . אנפורה זו עומדת בניגוד לבית השלישי הפותח במילה: "עכשיו" בית זה מתייחס לזמן הווה ולמצב של היעדרות.
בבית הראשון פונה הדוברת אל האיש ומשחזרת את תחושותיה מזמן היותם יחד.שיחזור התחושות מובע באמצעות שני ציורי לשון: "מבטך החום מגן עלי" – די היה במבט כדי לנסוך בי תחושה של בטחון והגנה (השימוש בצבע החום בהאנשה זו יוצר תחושה של חום וביתיות)."מחשבותינו נוגעות פתע כנף אל כנף" – באמצעות מטאפורה זו מתארת הדוברת את הקרבה הנפשית העזה שהייתה בין שני בני הזוג., המחשבות מתוארות כציפורים המשיקות את כנפיהן זו בזו. הקשר ביניהם הוא מעבר למילים. תיאור זה מזכיר גם "זוג יונים" שהן סמל לנאמנות ואהבה.
בבית השני מתארת הדוברת את הרגשתה, באמצעות מטאפורה המתארת את סביבתה הפיזית. היא אומרת כי בזמן שהיה עמה, בין כל הדברים החולפים בחייה, אפילו קירות הבית היו אנושיים בבחינת "בני בית קשישים שסיפרו מעשיות עתיקות בערב כאשר שתינו תה". פעולות פשוטות ויומיומיות כמו שתיית התה, היו עבורה חוויה ייחודית שיש בה קסם, חום והרגשת ביתיות. קירות הבית הכילו בתוכם את כל הזיכרונות והחוויות המשותפים לה ולבן זוגה. עובדה שהדוברת מציינת "כאשר היית עמדי בתוך הדברים החולפים" מהווה רמז לכך כי גם אותו אדם יקר היה בן חלוף.
בבית השלישי מדברת הדוברת על ההווה . בית זה פותח במילה "עכשיו" בניגוד לשני הבתים הקודמים שפתחו במילים "כאשר היית.." (עבר). הניגוד בין ההווה לעבר מחזק את תחושת הבדידות העולה בשיר.בבית זה מתארת הדוברת שוב את אותו הבית, אשר עם היעדרותו של האיש מחייה, הפסיק למלא את ייעודו כמקום מגונן והפך להיות מצבור של חומרים בלבד "עכשיו הקירות סיד ומלט יסוד זר…" באמצעות האנשת הקירות מתארת הדוברת את תחושותיה: "עכשיו הקירות אינם מחסה הם הסתגרו בשתיקתם ולא ישגיחו בנופלי" הקירות שהיו בני בית קשישים המספרים מעשיות כעת שותקים , אדישים, ,מנוכרים ואינם מגוננים. תאור זה מבטא את קשייה של הדוברת ואת מצוקתה, היא מרגישה שנותרה ללא כל תמיכה – אין מי שירגיש בנפילתה.הקירות מהווים עבורה יסוד זר, בלתי אנושי "חומר לא עונה כמוות". דימוי זה מדגיש את הריקנות והשקט שהפכו להיות מנת חלקה עם היעדרותו של האיש היקר לה, וכן מסביר את סיבת היעדרותו –מוות.
שלושת בתי השיר דומים בצורתם, אך לא בתוכנם. דמיון זה מבטא את הרעיון המובע בשיר . קירות הבית הנם אותם קירות בכל תקופה מחייה, אך מהותם עבורה שונה.
לסיכום
שיר זה בנוי מתמונות בודדות של וידוי אינטימי שבו עולה דמות המת. הדוברת מתארת את חווית האובדן כחוויה אישית קשה . נוכחותו של בן הזוג בעבר מזוהה עבורה עם חוסן והגנה ואילו המוות וההיעדרות בהווה מזוהים עם התפוררות וריקנות.
