שני יסודות / זלדה

על המשוררת

זלדה נולדה בשנת 1914 למשפחת רבנים ואנשי תורה ידועים. היא היתה אישה דתית מאוד, ושיריה מבטאים צירוף של מיסטיקה ולמדנות ברוח חסידות חב"ד (חוכמה, בינה, דעת). עם זאת, יש בהם רעננות חדשנית. נקודת המוצא ברבים משיריה היא מצב של סבל, אך הם מבקשים ומוצאים את הניצוץ האלוהי – את האור המופלא באדם ובעולם.

זלדה שהיתה בת יחידה להוריה, קלטה בבית את ערכי האמונה והתרבות היהודית, ובמקביל נחשפה לשפה ולספרות הרוסית. כשהיתה בת 12 עלתה עם משפחתה לישראל וחוותה את הלם המפגש עם סביבה חברתית שונה.

בשנת 1967, פרסמה זלדה את ספר שיריה הראשון "פנאי" שזכה מיד לדברי הלל ושבח, ששמו אותה באופן מיידי במרכז הבמה הספרותית. במהרה היא זכתה לקהל מעריצים שהלך והתרחב והכיל אנשים מחוגים שונים: צעירים וזקנים, דתיים וחילוניים, קוראי ספרות מיומנים וקוראים ללא יומרות. הפרסום והתהילה לא שינו את דרכי חייה הצנועות עד יום מותה. זלדה נפטרה בשנת 1984.

נושא השיר

היא מדברת והוא שותק. היא מתפרצת והוא מתאפק. היא גם יכולה לשרוף אותו. היא – "הלהבה", הוא – "הברוש". השיר מתייחס אל כל אחד מהם כאל ישות שמגלמת יסוד קיומי, והוא מציג את ההבדלים החיצוניים ביניהם כדי לגלות את הגרעין הפנימי המשותף לשניהם: שאיפה לפרוץ מסגרות, להגיע אל הלא-צפוי ואל המרחבים של הלא-נודע.

תיאור זה נוגע בדמיון החזותי שקיים בקווי המתאר של "הלהבה" ו"הברוש". קשר דו-ממדי כזה (ניגוד במהות ודמיון במראה) מעיד על הזיקה בין הלהבה והברוש בעולם האישי-יצירתי של המשוררת זלדה.

תוכן השיר ומשמעותו

השיר בנוי כאמירה בקול ותגובה שכנגד, שנאמרת ללא קול: לפי דברי הלהבה אפשר להבין שהיא לא יכולה לסבול את הקדרות השקטה והגאה של הברוש.  משהו משתולל בתוכה כשהיא רואה אותו עומד נטוע באדמה בלי להראות סימנים של רצון לפרוץ את המסגרת הקיומית המוגדרת שלו. הסדר והקביעות של חייו מרגיזים אותה ומעוררים בה רצון לשרוף הכול. הלהבה תוהה באיבה ובלעג "איך אפשר לעבור את החיים / הנוראים האלה" בלי הניצוץ המסעיר של "טירוף", "רוחניות", "דמיון", "חירות"? ומתארת בביקורתיות לגלגנית ועוינת את סדר הזמנים בחייו של הברוש ("הממסד / ששמו תקופות השנה") ואת ההתקשרות שלו עם סביבה תומכת ("התלות הארורה שלך / באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל").  

נראה כי ביסוד הלהבה עומד הצורך במרד. המרד הוא באותן מוסכמות המגולמות באופן סמלי ב"תקופות השנה". אפשר שהכוונה היא לארבע העונות: אביב, קיץ, סתיו, חורף – המייצגות את הסדר הקבוע והיציב של העולם, אותו סדר שאין לערער עליו משום קביעותו הנצחית ביקום. הלהבה מגנה את "התלות הארורה … באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל" – כלומר, היא לועגת לתלות באותם יסודות בסיסיים המשקפים את החיים. כפי הנראה, יש כאן אירוניה משום שמדובר ביסודות קיומיים שלא ניתן לחיות בלעדיהם: האדמה מזינה, האוויר לנשימה, השמש מחממת, הגשם מרווה. בהצהרתה כי היתה שורפת את הממסד ואת התלות ביסודות קיומיים אלה, היא כאילו מודה שהיתה בוחרת במוות. לא סביר שלכך כוונתה. הגיוני יותר, שהלהבה משתוקקת להתפרץ במובן של למרוד – מעשה שניתן לעשותו גם עם שמץ (מעט מאוד) טירוף, רוחניות, דמיון וחירות. נדמה לה שהברוש כה מאופק עד שאיננו נדרש כלל לכל אלו. אך לא כך הדבר. הברוש יודע שיש בו טירוף, חירות, דמיון ורוחניות, אלא שאין הוא מפגין אותם באופן מוחצן.

"הברוש שותק". לא מפני שאין לו תשובה, אלא מפני שהוא יודע ש"השלהבת" אינה מסוגלת להבין אותו, ואין סיכוי שהיא תאמין לו. לכן הוא חוזר בלבו ארבע פעמים על דיבור שכנגד, בנוסח שנשמע כמו הד חוזר ששולל את הקול הקודם.

 אם מעמידים את דברי הלהבה מול הדברים שאומר הברוש בלבו, יתגלה שאין הברוש מסתפק בשכנוע עצמי שיש בו את מה שהלהבה טענה שאין בו, אלא שהוא גם מציב לעומתה סדר עדיפויות שונה שמבטא את עצמיותו:

לשניהם יש נקודת מוצא משותפת: "טירוף" – אותו ניצוץ מתפרץ שמבטא את הצורך למימוש עצמי בצורה לא שגרתית ולא צפויה. אבל הסולם של הלהבה מוביל אל ערך שיש בו יסוד פרוע שמשמעותו בחירה ("חירות"), והסולם של הברוש מוביל אל ערך כבוש, נפשי ומאופק יותר ("רוחניות").

 אמצעים אומנותיים

• לשון ציורית – הלהבה והברוש. מקור הלהבה ביסוד האש ומקור הברוש ביסוד האדמה. מדובר בשני יסודות חזקים המייצגים רבדים שונים באישיות האדם. הלהבה מטאפורית ליסוד המתפרץ שבאדם והברוש מטאפורי ליסוד המאופק של האדם. השניים משלימים זה את זה, אך גם מתעמתים זה עם זה. בכל סיטואציה נתונה נדרש האדם להכריע בין היסוד הדוחק בו להגיב, לפעול, להשתולל לבין היסוד העוצר בו, המעודד אותו להבליג ולשתוק.
• מטאפורה – "הממסד ששמו תקופות השנה". הממסד הוא סמל הסדר, הארגון, הקביעות והשמרנות. כינוי הממסד בשם תקופות השנה מחזק את משמעותו של הגוף הזה האחראי על שמירת גבולות המסגרת המכילה בתוכה את החיים. הרצון לשרוף את הממסד מעיד על הדחף למרד, שקיים במהות הלהבה.
• אנאפורה – (= מילה או צירוף מילים החוזרים בראשי שורות רצופים). "בלי שמץ של…" לעומת "שיש בו". האנאפורה הראשונה מדגישה את תדהמת הלהבה שמתקשה להבין כיצד מסוגל הברוש לעבור את החיים בלי שמץ של טירוף, רוחניות, דמיון וחירות – כאשר הדגש הוא על המילה "שמץ", כלומר קצת מכל אלו. האנאפורה השנייה מדגישה את ביטחונו של הברוש שיודע "שיש בו" טירוף, חירות, דמיון ורוחניות. באמצעות האנאפורה מודגש העימות בין שני היסודות השונים.
• ניגוד והשלמה –  בין הלהבה והברוש קיימים יחסים של ניגוד והשלמה. לכאורה, קיים ניגוד במהותם (היא משתוללת – הוא שותק), אך למעשה הם מהווים שני צדדים לאותו המטבע. בשניהם קיימים הטירוף, הרוחניות, הדמיון והחירות – אך הם מביעים אותם בדרכים שונות. ההשלמה ביניהם מתבטאת באיזון הנעשה בין התפרצות לאיפוק.

סיכום

מהי ה"חירות" של הלהבה, ומהי ה"רוחניות" של הברוש? האם יש בשיר העדפה של אחד משני הכיוונים? מה משתמע מן השוני ביניהם? ואולי אין כאן שוני, והשיר מציג שני צדדים של אותו מטבע? לשאלות אלו אין מענה, והאמירה המובלעת בשיר היא שיש שני יסודות ב"אני": יסוד מתפרץ ויסוד בולם, ושניהם מממשים את עצמם תוך שהם מובילים – כל אחד בדרכו שלו – לכיוון של התעלות.

מקורות

1.       רובינשטיין, בלהה. "שירים ומה שביניהם". עם עובד, 2003