אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ / שאול טשרניחובסקי (1923)

על המשורר

שאול טשרניחובסקי נולד ב-1875 בכפר מיכאילובקה, שעל גבול אוקראינה-קרים. אורח החיים בבית ילדותו היה סובלני והרמוני. בבית שמרו על מצוות הדת, אך לא בדרך של כפייה, ואף מתוך פתיחות לתרבות הכללית שהביאה תקופת ההשכלה. שפת ילדותו היתה רוסית, ושפתו השנייה – עברית. הוא לא חווה את המרד בעולם הדתי הישן, אלא נשלח לאודסה, שהיתה מרכז התרבות היהודי המודרני-חילוני, על-ידי הוריו כדי שילמד שם בבית-ספר למסחר. בתחילת דרכו כמשורר התקשה בכתיבה בעברית – דבר שגרם לשיריו הראשונים להיכתב בשפה כבדה ומאולצת, לעתים אף מעורפלת ומלאכותית. נושאי כתיבתו היו שונים מהמקובל בסביבתו – הוא היה משורר חושני מאוד, אשר נתן בשיריו ביטוי לעוצמת היצר והתשוקה, לצד תיאורי מגע מוחשי עם הטבע. על כן, בראשית דרכו, הוא נחשב למשורר יוצא-דופן. ספרו הראשון חזיונות ומנגינות (1898) התקבל בקרירות על ידי קוראיו שראו את יצירתו כלא מקורית וחסרת שאר-רוח. מעטים המבקרים שזיהו מיד את ייחודו כמשורר שחווה את הטבע ואת האהבה בצורה ישירה ובהתלהבות נעורים.

שנה לאחר פרסום ספרו הראשון, בהיותו בן 24, יצא טשרניחובסקי לגרמניה כדי ללמוד רפואה. עם סיום לימודיו והכשרתו כרופא, הוא חזר לרוסיה, ובימי מלחמת העולם הראשונה הוא שירת כרופא צבאי. הוא ביקש להפריד בין עיסוקו כרופא לשם פרנסה, ובין עיסוקו כמשורר לשם סיפוק רוחני.   

הוא עלה לארץ ב-1931 (בגיל 56), ושימש כרופא בבתי-ספר. ב- 12 שנות חייו בארץ, הוא כתב שירים שנגעו לאירועים חשובים בחיי האומה (עליית הנאצים לשלטון, המאורעות של 1939-1936) וזכה להכרה ולהוקרה.

שאול טשרניחובסקי נפטר ב-1943.

הרקע לשיר

את מילות השיר "אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ" כתב טשרניחובסקי ב- 1923 ככל הנראה במהלך נסיעה ברכבת החשמלית בברלין. השיר שחיבר המשורר הוא שיר מהורהר, ספקני ומעלה סימני שאלה רבים בנוגע לארץ ישראל – הארץ המובטחת…

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ שאול טשרניחובסקי

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,

אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ – – –

אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,

אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

אוֹמְרִים:

יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,

עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,

שִׁבְעָה כוֹכְבֵי-לֶכֶת

צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

אֶרֶץ –

בָּהּ יִתְקַיֵּם

כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה –

אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ?

אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?

נִכְנַס

כָּל הַנִּכְנָס,

פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ,

פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם –

וְאוֹר לָאִישׁ וְחָם לוֹ.

אַיָּם:

אוֹתָהּ אֶרֶץ,

כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה?

מִי יַנְחֵנוּ דֶרֶךְ

יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?

כְּבָר

עָבַרְנוּ כַמָּה

מִדְבָּרִיוֹת וְיַמִּים,

כְּבָר הָלַכְנוּ כַמָּה,

כֹּחוֹתֵינוּ תַמִּים.

כֵּיצַד

זֶה תָעִינוּ?

טֶרֶם הוּנַח לָנוּ?

אוֹתָהּ אֶרֶץ-שֶׁמֶשׁ,

אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ.

אוּלַי – – –

כְּבָר אֵינֶנָּהּ?

וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ!

דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ

אֲדֹנָי לֹא צִוָּה – – –

ברלין

נושא השיר ומשמעותו

במרכז השיר מוצג הניגוד בין ארץ ישראל – הארץ המובטחת המוצגת כאידאלית, לבין המציאות והקושי שככל הנראה מאפיינים אותה בפועל.

בית א´:

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,

אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ

אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,

אֵיפֹה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

הדובר פותח במשפט "אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ". לא ברור מי הם ה"אומרים". האם זו אמירה ידועה ורשמית כלשהי או אמירה שהיא בגדר שמועה של אנשים? צירוף המילים "אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ", הוא מטאפורה המציגה את הארץ כשמשית עד כדי שיכרון, והשורות הבאות: "אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ, אֵיפֹה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?" הן שאלות רטוריות המטילות ספק בעצם קיומה של אותה ארץ חמה ונעימה.

בית ב´:

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,

עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,

שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת

צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

הבית השני נפתח בחזרה על אותה שורה שפתחה את השיר, ובזו שאחריה מופיע ארמז מקראי (אלוזיה). הביטוי "עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה" רומז אל הפסוק מספר משלי (פרק ט´, פס´ א): "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה". ההבטחה של הארץ מתגלמת בשבעת העמודים שעליהם מושתתת הארץ, עמודים חזקים ואיתנים. ארמז זה לפסוק הנפתח במילה "חכמות" מכוון לחכמת הבריאה, שהתרחשה במשך שבעה ימים, והיתה לאחד מסמליה החשובים של האמונה ושל הזהות היהודית. המספר 7 הוא מספר טיפולוגי ביהדות (מספר טיפולוגי הוא מספר בעל משמעות ייחודית ומיסטית), ושבעת כוכבי הלכת ש"צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה", המוסיפים אור נוסף לאורה של השמש, הם מראה מיסטי מרתק, הרומז כי הארץ היא מקום אידילי, מואר, אוטופי ופלאי.

בית ג´:

אֶרֶץ – בָּהּ יִתְקַיֵּם

כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה –

אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ?

אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?

גם בבית השלישי עולה התהייה בנוגע לקיומה של ארץ ש"בָּהּ יִתְקַיֵּם כָּל אֲשֶׁר אִישׁ קִוָּה", כלומר ארץ שעונה על כל הציפיות והתקוות, ועולה שוב השאלה "אֵיפֹה הִיא הָאָרֶץ? אַיֵּה אוֹתָהּ גִּבְעָה?", כלומר, האם אותה ארץ שהובטחה עוד לאברהם אבינו, אכן קיימת במציאות?

בית ד´:

נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס

פָּגַע בְּאָח כְּהִגָּמְלוֹ

פּוֹרֵשׂ אֵלָיו שָׁלוֹם

וְאוֹר לָאִישׁ וְחָם לוֹ.

הבית הרביעי ממשיך את תיאור הארץ האוטופית. "נִכְנַס כָּל הַנִּכְנָס", כלומר הארץ פתוחה לכל מי שמבקש להיכנס אליה. כל מי שנכנס בשערי הארץ פוגש באח, כלומר באדם קרוב כמו אח, המשיב לו כגמולו ואומר לו שלום. הנכנס לארץ זוכה לקבלה חמה ומאירת-פנים. זהו תיאור של אידאליזציה בכל הנוגע לאחדות האנשים בארץ, לרצון האמיתי לגדול, להתפתח ולהיות בית חם לכל יהודי התפוצות.

בית ה´:

אַיָּם: אוֹתָהּ אֶרֶץ,

כּוֹכְבֵי אוֹתָהּ גִּבְעָה?

מִי יַנְחֵנוּ דֶּרֶךְ

יַגִּיד לִי הַנְּתִיבָה?

בבית החמישי שוב עולה התהייה: "אַיָּם: אוֹתָהּ אֶרֶץ"? כלומר, היכן נמצאת אותה ארץ נהדרת שתוארה קודם לכן? ושאלה נוספת: מי ינחה אותנו ויאמר לנו מה הנתיב להגיע אליה? אלו שתי שאלות רטוריות המערערות את התקווה שאכן קיימת ארץ זו, המוארת והחמה הן באופן הממשי והן באופן הסימבולי.

בית ו´:

כְּבָר עָבַרְנוּ כַּמָּה

מִדְבָּרוֹת וְיַמִּים

כְּבָר הָלַכְנוּ כַּמָּה

כּוֹחוֹתֵינוּ תַּמִּים.

בבית השישי מתאר הדובר את המסע אל הארץ כמסע אינסופי אל עבר יעד קשה ורחוק. המילים "כְּבָר עָבַרְנוּ כַּמָּה מִדְבָּרוֹת וְיַמִּים" רומזות ליציאת מצרים, וההמשך מצביע על ההליכה הארוכה לאורך הדורות – כבר הלכנו רחוק כל-כך ו"כּוֹחוֹתֵינוּ תַּמִּים", כלומר אוזלים. זוהי נימה החושפת ייאוש נוכח הכישלון למצוא את הארץ.

בית ז´:

כֵּיצַד זֶה תָּעִינוּ

טֶרֶם הוּנַח לָנוּ

אוֹתָהּ אֶרֶץ שֶׁמֶשׁ

אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ.

בבית השביעי פונה הדובר לדיבור בזמן עבר, כמסמן שהמסע הזה אל אותה ארץ "שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ" הוא מסע רב שנים שטרם זכינו לראות את תוצאותיו. שוב הנימה הספקנית מתגברת – בהתחלה דובר על הארץ בזמן הווה, וכעת נכתב ש"טֶרֶם הוּנַח לָנוּ, אוֹתָהּ אֶרֶץ שֶׁמֶשׁ", כלומר שהארץ המובטחת לא נמצאה ושהמסע אל הארץ הזאת הוא ספק אמיתי ספק דמיוני, ועשוי להימשך לנצח.

בית ח´:

אוּלַי כְּבָר אֵינֶנָּה?

וַדַּאי נִטַּל זִיוָהּ.

דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ

אֲדֹנָי לֹא צִוָּה.

הבית האחרון בשיר מותיר תחושת ספק עד כדי ייאוש. יתכן שהארץ האידילית אולי היתה פעם, אבל כבר אינה קיימת. מן הסתם הארץ קיימת פיזית, אבל ספק אם נותרו בה הזיו, האור והחום שאפיינו אותה בעבר, בטרם זכינו או נזכה להגיע אליה.

שתי שורות הסיום אף מגבירות את התהייה. המילים: "דָּבָר בִּשְׁבִילֵנוּ אֲדֹנָי לֹא צִוָּה", יכולות להתפרש בשני מובנים – האחד: ה´ לא ציווה על הגאולה ולא שלח משיח, לכן יתכן שגורל היהודים נגזר להמשיך להתקיים כזרים בגולה. השני: אם ה´ לא ציווה בשבילנו דבר, הרי שאנחנו נדרשים לעשות מעשה בכוחות עצמנו, כלומר להביא את הגאולה בכך שנתחיל את מפעל העלייה וההתיישבות בארץ ישראל ללא הקשר דתי.

סיכום

השיר "אומרים: ישנה ארץ" הוא ביטוי אישי של המשורר הנמצא בברלין ומתלבט בשאלת העלייה לארץ ישראל. טשרניחובסקי ידע כי זהו ייעודו הציוני, אך גם חשש מאוד שלא ימצא את מקומו כאן. מנקודת מבט לאומית, מציג השיר את מורכבות הבחירה בעלייה לארץ ישראל. מצד אחד זו הארץ שיש ליישבה ולהפכה למדינת היהודים, ומצד אחר מדובר בהבטחה שספק אם יש לה כיסוי.

סיום השיר הוא בבחינת התפכחות מהחלום – נראה כי הארץ לא ניתנת על "מגש של כסף", כפי שינסח זאת נתן אלתרמן 24 שנים מאוחר יותר, בדצמבר 1947, בכותבו את השיר "מגש הכסף", אשר יבהיר את המחיר היקר שעלינו לשלם כדי להפוך את ארצנו למדינת ישראל, למדינת היהודים.

טשרניחובסקי ראה לנכון לחבב את הארץ על יהודי הגולה, אך גם נזהר מלהפריז בסגולותיה של ארץ זו. השיר נכתב על רקע ההתעוררות הלאומית של היהודים בגולה, ולקראת ועדת החלוץ אליה הוזמן טשרניחובסקי, הוא כתב גרסה שנייה לשיר, אופטימית הרבה יותר, בה הזכיר את רבי עקיבא, אבי המרד של היהודים ברומאים, ואת ניצחון המכבים על היוונים, כדי שהטקסט יעודד את האמונה שארץ ישראל היא ביתו של העם היהודי.