אֲנִי אֶתֵּן לָהּ שִׁירַי / שאול טשרניחובסקי
שיר 2 מתוך: "שירים לאילאיל", 1925
אֲנִי אֶתֵּן לָהּ שִׁירַי, שִׁירִים שֶׁל יָם
(וּשְׁמָהּ לֹא יִזָּכֵר וְלֹא יִהְיֶה שְׁמָהּ בָּם):
שִׁיר לַגַּל, שִׁיר לַחוֹל, שִׁיר לַשַּׁחַף הָרָן,
לַעֲנָנָה פוֹשֶׁטֶת, וְאֵין פּוֹתֵר לְאָן.
וְאוּלָם הַשִּׁירִים הַקְּטַנִּים אַךְ לָהּ!
בִּרְעֹד נִימֵי לִבִּי אֵלֶיהָ יִכְלֶה,
בְּטִלְטוּל בַּדֶּרֶךְ מִיָּם וְעַד יָם,
מִשִּׁלְגֵי הַצָּפוֹן וְעַד חוֹל-נֶגֶב חָם.
כִּי אֵלֶּה עֵינֶיהָ שְׁנֵי יַמִּים יְרֻקִּים,
בָּהֶם חַיַּי תְּלוּיִים וְהֶגְיוֹנַי חֲבוּקִים.
על המשורר
שאול טשרניחובסקי נולד באוקראינה בשנת 1875 למשפחה מסורתית משכילה. בגיל 15 הגיע לאודסה ושם התוודע לחוג "חובבי ציון". בשנות העשרים לחייו למד רפואה ובמלחמת העולם הראשונה שימש כרופא צבאי. ב- 1922, עזב את ברה"מ ונדד בגרמניה. ב- 1931 התיישב בארץ-ישראל (בירושלים ואח"כ בתל-אביב) ועבד כרופא בבתי-ספר. טשרניחובסקי לצדו של ביאליק נחשב לאחד המחדשים של השירה העברית. הוא יצר שירה חדשנית שחדלה מבכיות ותוכחות לטובת הסתכלות טהורה בטבע, הבעת רגשות אהבה, עיצוב דמויות ומראי נוף בסגנון פיוטי מגוון ומקורי.
מחרוזת השירים לאילאיל נכתבה בין השנים 1925 – 1929 במקומות שונים בהם שהה טשרניחובסקי והם יועדו לרחל רוזנשטיין, איתה הוא ניהל רומן מחוץ לנישואין של שניהם.
נושא השיר
"אני אתן לה שירי" הוא השני מתוך מחזור שירי האהבה שכתב טשרניחובסקי לאהובתו רחל רוזנשטיין, אותה כינה בשיריו בשם אילאיל. השיר בנוי מחמישה בתים בהם מתאר הדובר את מתנת יצירתו לאהובתו. השירה, שהיא ללא ספק מרכיב רגשי מרכזי באישיותו, מבטאת את הלך הנפש האוהב והסוער כלפי האהובה.
בית 1:
אֲנִי אֶתֵּן לָהּ שִׁירַי, שִׁירִים שֶׁל יָם
(וּשְׁמָהּ לֹא יִזָּכֵר וְלֹא יִהְיֶה שְׁמָהּ בָּם):
השיר נפתח בהכרזת המשורר כי בכוונתו להעניק לאהובתו שירים של ים. אפשר להניח כי שירים של ים עוסקים בגודל ובעוצמה שעשוי לרמוז הים כסמל למרחביה האינסופיים של האהבה. הים טומן בחובו שקט ושלווה לצד סכנה וסערה. הניגוד בין השניים יכול להצביע על החלופות שמזמן רומן מחוץ לנישואין. בהנחה שהשירה היא ליבת חייו של המשורר, הרי שבנתינתם לאותה דמות נשית יש משום ביטוי עז לאהבה ולהתמסרות. השורה השנייה בה מציין המשורר בסוגריים ששם האהובה לא ייזכר בשיר, רומז להתממשות אהבה אסורה שיש לשמור עליה בסוד, או לכל הפחות לשמור על אנונימיות האישה האהובה אליה מכוונים השירים. עניין זה מודגש בחזרה הכפולה של המשורר על עניין העדר אזכור השם, ואכן שמה האמיתי של הנמענת ב"שירים לאילאיל" לא מוזכר באף אחד משירי המחזור.
בית 2:
שִׁיר לַגַּל, שִׁיר לַחוֹל, שִׁיר לַשַּׁחַף הָרָן,
לַעֲנָנָה פוֹשֶׁטֶת, וְאֵין פּוֹתֵר לְאָן.
בבית זה מפרט המשורר באילו שירי ים מדובר. אפשר לראות בנושאי השירים ביטויים סמליים לרגשות שונים שחש המשורר כלפי אהובתו – רגשות אותם הוא מביע בלשון ציורית. שיר לגל עשוי לסמל את העליות והמורדות שמתרחשים בחיי אהבה, וכן את הסחף שיוצר עמו הגל כשהוא מופיע בעוצמה ושומט את הקרקע מתחת לרגלי האוהבים. שיר לחול עשוי לייצג יציבות וביטחון בקרקע עליה ניצבים האוהבים. החול הרך והחמים על שפת הים מכיל את הצד הענוג והמרגיע של האהבה.
שיר לשחף הרן מפליג אל השמיים ומסמל את תנועת העופות מעל הים, במקרה זה תנועה בשמחה וברון. לובן השחף עשוי לייצג אף הוא את הפן הטהור של האהבה. לובן זה מתחזק באזכור העננה המתפשטת בשמיים, במה שנראה כמו תנועה טבעית, אבל גם כרמיזה ל"פושטת" במובן של מתערטלת – דבר המוסיף נופך ארוטי לשיר. סיום הבית במילים: "ואין פותר לאן" מותיר סימן שאלה באשר לתכלית היחסים וייעודם, וכיאה לשירה, נוצר הרושם שיש יותר מפתרון (פירוש) אחד. קשה לנבא לאן יובילו היחסים בין בני הזוג, כאשר השירים השונים מייצגים פנים שונים במערכת היחסים הטעונה גם ביופי ובשלווה, אך גם במתח ובסכנה.
בית 3:
וְאוּלָם הַשִּׁירִים הַקְּטַנִּים אַךְ לָהּ!
בִּרְעֹד נִימֵי לִבִּי אֵלֶיהָ יִכְלֶה,
בבית זה מבקש המשורר להדגיש כי השירים הקטנים אותם הוא מתכנן לתת לאהובה מיועדים אך ורק לה. סימן הקריאה בסוף השורה הראשונה מדגיש את המחויבות שלו לאותה אהובה, וזאת מתוך ידיעה שלבו הנרעד מרוב תשוקה עלול להיכלות, כלומר ספק אם יעמוד בעוצמת הרגשות שהוא חש כלפיה.
בית 4:
בְּטִלְטוּל בַּדֶּרֶךְ מִיָּם וְעַד יָם,
מִשִּׁלְגֵי הַצָּפוֹן וְעַד חוֹל-נֶגֶב חָם.
בבית זה מרחיב המשורר את מנעד הרגשות בכך שהוא מדמה את לבו המטלטל בדרך מים ועד ים. במילים אלו הוא מבהיר שעוצמת הרגשות לא מתמצית בגבולות הימים (ים בלשון רבים), אלא חורגת גם אל היבשה, זאת "משלגי הצפון" ועד "חול-נגב חם". תיאור זה מעצים את גודל רגשות האהבה ומותח את הגבולות מקצה לקצה של הארץ, ומאקלים קיצוני אחד של קור לאקלים קיצוני אחר של חום. המעברים החדים מים ליבשה ומקור לחום עשויים להצביע על נפתוליה ומסתוריה של האהבה. האפשרות לנוע מקוטב אחד למשנהו מלמדים על קטביה של האהבה, שיש בה עליות ומורדות ושינויים חדים הנתונים מצד אחד להשפעת מצבי-רוח וסערות נפש, ומצד אחר, להשפעות חיצוניות של זמן, מקום ומגבלות פיזיות-ממשיות של קשר בין בני-זוג שלא חיים תחת קורת גג אחת.
בית 5:
כִּי אֵלֶּה עֵינֶיהָ שְׁנֵי יַמִּים יְרֻקִּים,
בָּהֶם חַיַּי תְּלוּיִים וְהֶגְיוֹנַי חֲבוּקִים.
בבית האחרון בשיר, מזכיר המשורר לראשונה איבר בגופה של אהובתו. הוא מדמה בלשון מטאפורית את עיניה לשני ימים ירוקים, בהם תלויים חייו ובהם חבוקים הגיונותיו. במילים אלו הוא מביע תלות בדמות האהובה, כיוון שהוא רואה בעיניה את העיניים שאמורות להוליך אותו בדרך חייו. עיניים אלו מייצגות את תבונתו. המודעות שלו לגבי כוחה של האהובה מגיעה לשיא בשורות אלו, בכך שהוא מטיל על עיניה (כייצוג מטונימי שלה בכלל) את האחריות לגורלו.
ההתבוננות בעיני הזולת משקפת את בבואת המביט. הבחירה לייצג את העיניים כשני ימים ירוקים הופכת את ההתבוננות למפחידה. במקום לראות את השתקפות ה´עצמי´ בעיני האהובה, רואה בהם המשורר שני ימים, על כל המשמעויות העצומות – החיוביות והשליליות של ים, והוא יודע שבאלו תלויים ימיו ובאלו חבוקים הגיונותיו. בכך הוא מעצים מאוד את כוחה של האהובה; מתברר שהוא לא רק נותן לה את שיריו, אלא מקבל ממנה בחזרה שני ימים ירוקים (ולא כחולים כמצופה אולי מאהבה שגרתית), כלומר שפע של אפשרויות קיום בהן תלויים חייו.
סיכום
"אני אתן לה שירי" הוא שיר שבמרכזו ניסיון לתאר את האהבה המלווה בנתינה. המשורר מתעתד לתת לאהובתו את שיריו, כלומר את פרי יצירת נשמתו האוהבת. השירה היא החומר הרגשי היקר ביותר שעומד לרשות המשורר, ואם היא מייצגת רוחניות המבקשת להתרחק מהיגיון, ונתינתה היא הביטוי הרגשי העז של המשורר כלפי אהובתו, הרי שבסיום השיר הוא מבין שההיגיון שלו נובע מאותה מערכת יחסים עם האהובה – מערכת יחסים שעשויה לתת לחיים משמעות, ביטחון, סיפוק ושמחה, אך בד בבד היא עלולה גם להציף ולהטביע את מי שנסחף בה מעבר לכל היגיון. אמביוולנטיות זו מתקבלת על הדעת לאור העובדה שמחזור ה"שירים לאיליאיל" נכתב על-ידי טשרניחובסקי לאהובה איתה ניהל רומן מחוץ לנישואין. רומן זה נתן טעם חדש, מעורר ומתוק לחייו, אך הוא היה גם נפיץ מעצם היותו אסור.
יובל פז
