מת אב / שמואל הנגיד
סוג השיר: שיר יין.
שיר יין – שירי היין היו נפוצים מאוד בשירה העברית בספרד.
שירי יין הם שירים המתארים את משתאות היין שנערכו, בדרך כלל, בגן, בין ערוגות הפרחים בתקופת האביב, או בין כותלי הבית בתקופת הסתיו והחורף. שיר יין טיפוסי כולל על פי רוב את ההזמנה למשתה, תיאור מנעמיו, הסגולות המופלאות של היין במראהו ובהשפעתו.
ברבים משירי היין קורא המשורר לידיד לבוא ולהצטרף אל המשתה, לשכוח את היגון ולמצות את הנאות החיים. המוטו שעמד מאחורי שירת היין היה: ´אכול ושתו כי מחר נמות´.
פרושי מילים:
נאסף תשרי – מת, נאסף אל אבותיו.
תירוש – יין.
דמם – הפך להיות שקט.
אדם – הפך להיות אדום.
יעש – יעשה.
זמם – תכנן, ביקש לעשות.
חזה – ראה.
כפור – ברד או שלג.
נושא השיר:
בשיר זה קורא המשורר לידידו לבוא ולהצטרף אל ה"רעים" המסובים למשתה. משתה הנערך בימות החורף, בין כותלי הבית, ליד האש הבוערת, ובו טועמים את היין החדש שזה עתה האדים כראוי וחדל לתסוס ולהשמיע קול. השיר כתוב בנימה קלילה ועליזה – סגנון המתברר כאירוני לאור הפתיחה הכבדה אפופת סממני המוות.
פירוש השיר ומשמעותו:
בית א´
"מת אב ומת אלול, ומת חומם. / גם נאסף תשרי ומת עמם"
השיר פותח במשפט רציני היוצר רושם של אבלות. מן המילים הראשונות: "מת אב" ניתן לחשוב שמדובר במוות של אבא אמיתי, אך ההמשך מבהיר שמדובר רק ב"מותם" של חודשי השנה, כלומר, מותו של הקיץ. השימוש במילה "נאסף" מציינת את "מותו" של חודש תשרי שנאסף אל אבותיו, אך גם רומזת לחג האסיף (סוכות) החל בחודש זה.
בית ב´
"באו ימי הקור והתירוש / אדם, וקולו בכלי דמם"
תקופת הסתיו הגיעה, היין הפך להיות אדום מאחר והגיע לגמר בישולו וקולו אינו נשמע מפני שתסיסתו הסתיימה. גם בבית זה נמשכת העמדת הפנים העצובה – יש בו אסוציאציה למוות: ימי הקור רומזים על תקופה שבה הטבע גווע, התירוש האדום מרמז על דם, והכלי שדמם (שתק) מרמז למוות.
קריאת המשך השיר מבהירה לנו שהמשורר דווקא מכריז מלחמה על המוות ודבק בחיים, וכי אין מדובר בשיר תוגה, אלא להיפך, בשיר שיש בו נימה של הומור ועליזות.
בית ג´
"לכן ידידי, סוב אלי רעים – / כל איש ואיש יעש אשר זמם!"
בבית זה קורא המשורר בקריאה גלויה אל הידיד שיצטרף למשתה היין ואומר לו כי זו עשויה להיות מסיבה כלל לא מרוסנת, אשר בה יעשה כל אחד כרצונו.
השיבוץ המופיע בבית זה לקוח ממגילת איכה ("עשה את אשר זמם" איכה ב´, י"ז) ולמרות שבית זה מדבר בגלוי על המשתה, השיבוץ מציב שוב ברקע את הקינה והמוות המדומים.
בית ד´
"אמרו: חזה עבים בהגשימם / ושמע שמי מרום בהרעימם"
בית זה פותח במילה "אמרו:"המעידה על כך שהמשפט שיבוא אחריה הוא ציטוט מדברי אחרים – אולי מדברי חכמים, אולי מפתגם עממי.
משפט זה מסב את תשומת לבו של השומע לעננים המורידים גשם ולשמים הרועמים. כנראה מטרתו המקורית של משפט זה הייתה לגרום לשומע תחושה של רצינות וכובד ראש, לתת את דעתו על מזג האוויר הגרוע, להבין את קוצר ידו של האדם מול איתני הטבע, ולעורר בו מחשבות רציניות ועצובות.
אולם, כפי שראינו לאורך השיר, לדברים הרציניים בשיר זה יש כוונה הפוכה – המשורר אומר כי דווקא משום שמזג האוויר הוא כזה, זוהי סיבה טובה לשתות ולהתהולל.
בית ה´
"וראה כפור ולשון מדורה – זה / ירד, וזה יעל ויתרומם"
בבית זה מתאר המשורר את תפאורת מסיבת היין: השלג או הברד (=הכפור) יורד, ולשון המדורה שסביבה יושבים, שולחת אש כלפי מעלה. יש כאן ריבוי של ניגודים בין חום לקור, בין מעלה למטה.
בשירת ימי הביניים הדימוי של אש בתוך ברד הוא דימוי נפוץ לכוס יין. הברד הוא דימוי קבוע לכוס, שכן הברד דומה בשקיפותו ובקרירותו לכוס. ואילו היין דומה בצבעו ובהשפעתו לאש (משה אבן עזרא מתאר את כוס היין בשיר "קח מצביה: "כמו אש בתוך ברד מלקחה")
ניתן לראות כי בשיר זה מרחיב המשורר את הדימוי המקובל גם לתיאור טבע של ברד יורד ואש בוערת.
בבית זה רומז גם המשורר על השפעתו של היין על האדם.
"זה ירד, וזה יעל ויתרומם" – המילה "זה" מתייחסת לכפור ולאש, אך גם מתייחסת לאדם וליין . כלומר כאשר היין עולה (לראש) אז הראש יורד, או כאשר היין יורד לבטנו של האדם, אזי מצב רוחו של האדם עולה ומתרומם.
בית ו´
"קומה שתה בכוס, ושוב ושתה / בכד, ובליל וגם יומם!"
בשל כל האמור למעלה ,המשורר קורא לנמען לקום, לשתות מן הכוס ולאחר מכן אף מן הכד, גם בלילה וגם ביום. החזרות הרבות בבית זה יוצרות רושם של מהירות וחיפזון, של חוסר מעצורים, של שתייה ללא הפסק וללא הרהורי חרטה.
ניתן למצוא בבית זה הקבלה אירונית ללימוד התורה – על התורה נאמר: "והגית בה יומם ולילה" ואילו כאן נאמר "בליל וגם יומם". להיפוך הסדר יש משמעות משום שאת לימוד התורה מתחילים ביום, וכיוון שקשה להפסיק, ממשיכים בלילה. ואילו את שתיית היין מתחילים בלילה, וכיוון שקשה להפסיק, ממשיכים ביום.
לכל מילה המופיעה בבית זה יש מילה מקבילה: קומה – שוב (על משקל קום – שב); כוס – כד; יומם – ליל.
קישוטי השיר ואמצעים אמנותיים
תפארת הפתיחה – הפתיחה מכילה רעיון שלם – היוצר אוירה של עצב ומוות אותה מפריך המשורר בהמשך השיר. קיימת חריזה בין הדלת לסוגר וכן האנשה, צימוד וחזרות.
חריזה – חרוז מבריח "Xמָם".
צימוד שונה אות: חמם – עמם- דמם –זמם.
האנשה – חודשי השנה מקבלים תכונות אנושיות המשוות תחילה לשיר אוירה רצינית וקודרת: "מת אב ומת אלול ומת חומם…"
מטאפורה
- לשון המדורה. מטאפורה זו מתארת גם את האווירה בחדר שבה נערך המשתה ובו בוערת אש וגם את היין שצבעו אדום כצבע האש .
- כפור – הכפור מייצג את השלג והברד היורדים בחוץ בזמן שתיית היין, אך הוא גם מהווה מטאפורה לכוס שאליה נמזג היין שכן היא דומה
בשקיפותה וקרירותה לברד.
חזרות
המילה "מת" חוזרת 4 פעמים בבית הראשון ומעצימה את רעיון המוות המובע בו. חזרה זו יוצרת הדגשה של רעיון המוות לקראת מהלך רעיוני מנוגד לו שיבוא לידי ביטוי בהמשך השיר. התשובה שמציע המשורר למוות, היא חיים בדמות שתייה מרובה של יין.
ניגודים
– ניגוד בין השימוש במילים ובקונוטציות הקשורות למוות לבין האווירה בשיר הקוראת לשתות יין לשמוח ולהתהולל.
– ניגוד בין קור הברד והשלג (הכפור) לבין חום המדורה.
אנלוגיה
ניתן למצוא אנלוגיה בין הבית הראשון לבין הבית האחרון בשיר:
גם בבית הראשון וגם בבית האחרון יש ריבוי של חזרות ושימוש מרובה ב-ו´ החיבור, אולם מצב הרוח השורר בהם הוא הפוך לחלוטין.
מוטיב המוות
מוטיב המוות קיים לכל אורך השיר והוא עומד בניגוד לכוונתו האמיתית של השיר הקורא לאדם לשתות, לשמוח ולהתהולל.
בתחילת השיר מבטא המשורר את סיומו של הקיץ באמצעות תאור מותם של החודשים "מת אב ומת אלול ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עמם".
בבית השני רומז המשורר על המוות באמצעות תאור היין "והתירוש אדם, וקולו בכלי דמם" הצבע האדום מזכיר את צבע הדם והדממה את קול המוות.
שיבוץ
בבית השלישי קיים שיבוץ ממגילת איכה "עשה את אשר זמם" (איכה ב´, י"ז) – שיבוץ המרמז על קינה ומוות. מטרת השיבוץ להדגיש שלמרות המוות המאיים, ראוי לו לאדם להשתחרר מהפחד ולנהוג על-פי רצונותיו, בוודאי כאשר מדובר בניסיון למצות את הטוב והשמח של החיים.
תפארת החתימה
השיר נחתם בקריאה חד-משמעית לשתות יין, וכל המרבה – הרי זה משובח. אין להסתפק בשתייה מבוקרת מהכוס, ואין לצמצם את השתייה רק ללילה – מומלץ להרבות בשתייה גם מהכוס וגם מהכד, גם בלילה וגם ביום. מילות הסיום של השיר מותירות רושם עז בזכות לשון הציווי ההחלטית המדריכה את הקורא כיצד לנהוג ומסתיימת בסימן קריאה.
לסיכום
השיר "מת אב" הוא שיר יין הקורא לאדם להצטרף למשתה ולשתות כאוות נפשו בימות הסתיו הקרבים.
את הזמן והרקע מתאר המשורר באמצעות מוטיבים הקשורים למוות. שילוב זה בין שמחת חיים לבין מוות ועצב, מבטא את הנחת היסוד העומדת בבסיסם של שירי יין רבים שהמוות אורב לאדם בכל רגע, ועל כן על האדם לדעת לנצל את הזמן הקצר העומד לרשותו, אם להנאות הגוף ואם לגורלה של הנפש.
מקורות
- צדקה, רינה. "ראה שמש". רכס, 1988.
- צמח, עדי. רוזן, טובה. "יצירה מחוכמה". כתר, 1983
- רוזן, טובה."שירת החול העברית בימי הביניים". הקיבוץ המאוחד, 1997
