לְאִטֵּךְ דַּבְּרִי שִׁירֵךְ / שלמה אבן-גבירול

"לאטך דברי שירך" הוא שיר חול מסוג טבע, בו מתאר המשורר את פעילות הדבורה ותכונותיה, וכן את יחסו המיוחד אליה. בסיומו מתגלה השיר גם במשמעות הגותית.

לְאִטֵּךְ דַּבְּרִי שִׁירֵךְ, דְּבוֹרָה, / אֲשֶׁר קִרְיַת "שְׁמַע" מִפִּיךְ יְקֹרָא,

מְיַחֶדֶת וּמַאְרֶכֶת בְּ"אֶחָד" / וּמַתֶּזֶת בְּזֵכֶר רָם וְנוֹרָא,

אֲשֶׁר נָתַן דְּבַשׁ תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ / וְשָׂם לָךְ לַהֲדֹף אוֹיְבֵךְ מְרֹרָה.

הֲלֹא אִם אַתְּ בְּעֵינַיִךְ קְטַנָּה – / כְּבוּדָּה אַתְּ וְלָךְ מִשְׁפַּט בְּכוֹרָה.

חֲמוּדוֹת טִהֲרוּ אוֹתָךְ, וְאֵינֵךְ / כְּשֶׁרֶץ עוֹף אֲבָל צִפּוֹר טְהוֹרָה.

פירוש השיר

בית 1: המשורר פונה אל הדבורה ומבקש ממנה לומר את שירה, כלומר לזמזם. כוונתו שהיא תקריא / תשיר את מה שמשתמע כתפילת "שמע ישראל".

בית 2: המשורר מתאר את יכולות שירתה של הדבורה – לזמזם את המילה "אחד" בצורה מיוחדת וארוכה, וכן להדגיש את האות ז´ בהזכירה מתוך כבוד את אלוהים. צורת תפילה זו היתה מקובלת אצל החרדים שהאריכו את המילה "אחד" כפי שעשה רבי עקיבא כשקרא "שמע", "עד שיצתה נשמתו" (מסכת ברכות ס"א, ע"ב). המילה "מתזת" מתייחסת להדגשת האות ז´ שבצרוף :"למען תזכרו" שבתפילת "שמע", כמקובל אצל יהודים חרדים הנוהגים על-פי התלמוד הירושלמי ("צריך להתיז את ה-ז´ למען תזכרו", מסכת ברכות ב´, ד´) בכבוד כלפי אלוהים המכונה כאן "רם ונורא".

בית 3: אלוהים נתן לדבורה את היכולת לייצר דבש (היא אוגרת את צוף הפרחים תחת לשונה), ובנוסף העניק לה את הכוח להביס את אויביה במלחמה קשה ומרה. יתכן שהכוונה ליכולת הדבורה להדוף את אויביה תוך גרימת סבל עז להם (עקיצה).

בית 4: המשורר פונה ישירות אל הדבורה ומזכיר לה שאף שהיא נראית קטנה בעיני עצמה, כולם רוחשים לה כבוד, ומעמדה כשל הבכור במשפחה, כלומר היא בעלת זכויות ומעמדה מורם משאר החרקים המעופפים.

בית 5: המשורר מדגיש באוזני הדבורה שהיא טהורה בחמידותה, כלומר מחזיקה בתכונות חיוביות ונחמדות, ובזכות טהרתה היא בעלת מעמד של יוקרה ותפארת. בדברי הסיום הוא מבקש להבדיל אותה מעוף טמא, ובוחר להגדירה כציפור טהורה.

מבנה השיר

שלושת הבתים הראשונים עוסקים בתיאור פעולותיה של הדבורה: השמעת הזמזום, ייצור הדבש והמלחמה באויביה. שני הבתים האחרונים בשיר מוקדשים לתיאור שני מאפייניה העיקריים: היותה הבכורה – בעלת המעמד הגבוה בעולם החרקים שבטבע, והיותה טהורה.

כל בתי השיר כתובים בגוף שני, למעט הבית השני שכתוב בגוף שלישי. הפנייה הישירה של המשורר אל הדבורה חורגת רק בבית השני בו אולי רצה להדגיש את קדושתה, בתארו את דרך קריאתה "שמע" – בהדר ובכבוד השמורים לנאמני האלוהים.

קישוטים

תפארת הפתיחה – השיר נפתח בפנייה ישירה אל הדבורה בדרך המציגה את נושא השיר. קיימת חריזה בין הדלת לסוגר בבית זה: דְּבוֹרָה – יְקֹרָא.

האנשה – הדבורה מוצגת כדמות אנוש המפליאה לשיר ולהכיר את מילות התפילה. לדבורה בשיר יש מודעות אנושית, למשל להיותה קטנה בעיני עצמה.

דימוי – "ואינך כשרץ עוף". הדבורה נבדלת מעוף טמא, ובכך מודגשת טהרתה.

מטאפורה – "ציפור טהורה". הדבורה מכונה כך כדי להדגיש את טהרתה, אולי ברמיזה להיותה יונה טהורה.

תפארת החתימה – השיר מסתיים במילות סיכום המעצימות את מעמדה של הדבורה כאנוש טהור בעל תכונות יסוד חיוביות ביותר.

סיכום

השיר במשמעותו הגלויה מתאר את הדבורה כישות נפלאה הנהנית מכבוד ויוקרה השמורים לבני אנוש טהורים. ניתן להבחין ברובד נוסף בו יכולה הדבורה לייצג את העם היהודי (זאת בשל קישורה של הדבורה לקריאת "שמע ישראל"), ובכך חורג השיר מתיאור טבע, ומתגלה גם כשיר הנוגע להיסטוריה של היהדות. פירוש זה עשוי לרמוז כי הדבש הוא סמל לתורה שניתנה לעם היהודי לאחר יציאת מצרים. אם אכן כך, הרי שאזכור מלחמות הדבורה באויביה עשוי לרמוז למלחמות היהודים כמו גם לתלאות ולייסורים שעברו לאחר מתן תורה.

גם הדגשת קטנותה של הדבורה, ומנגד אזכור מעמדה הבכיר והרם – יש בהם כדי לרמוז להיות העם היהודי – העם הנבחר. לפיכך, הבית האחרון מסמל את ההבדל שבין טוהר העם היהודי לטומאת הגויים, זאת באמצעות הבדלת הדבורה המוצגת כ"ציפור טהורה", לעומת מי שמוצג "כשרץ עוף".

המשורר מקנה לדבורה תכונות אנוש באמצעותן הוא מבקש להאדיר את מעמדה, ובתוך כך הוא מטיל עליה את חובת השליחות לייצג את העם היהודי בעצם קריאתה את תפילת "שמע". יתכן כי הוא רואה בה גם את האחראית לייצור הדבש וגם את מי שנכונה להילחם ולהדוף את אויביה בכוח העוקץ שבה. העובדה שאלוהים בחר להניח את הדבש מתחת ללשונה עשויה לרמוז לתפקיד הדיבור או במקרה זה הקריאה של התפילה היהודית שמדומה כאן לדבש. יש לציין שקריאת "שמע" מזוהה עם רגעי משבר וייאוש בהם זועק היהודי לעזרת אלוהיו, ובזאת רומז אולי המשורר למצוקת העם היהודי שתמיד נמצא תחת רדיפה ונזקק לישועת האל. אף על פי כן, זהו העם הנבחר, ועובדת היותו קטן לא פוגמת בזכותו להתקיים מתוקף היותו טהור.

ביבליוגרפיה

בר-יוסף, אברהם. משירת ימי הביניים, מישלב, 1993.