ישנה את / יוסף בן שמואל הצרפתי

השירה העברית באיטליה

השירה העברית באיטליה נכתבה בין המאה התשיעית לתחילת המאה העשרים. ניתן לחלק את תולדותיה לשלוש תקופות: תקופת הפיוט הקדום (המאה ה- 9 עד המאה ה- 12) בה נכתבו בעיקר שירי קודש; תקופת השפעת שירת ספרד (סוף המאה ה- 12 עד תחילת המאה ה- 14) בה נכתבו שירים שנושאיהם וסגנונם (חריזה ומשקל) היו על פי רוב לפי מתכונת השירה הספרדית; תקופת השפעת השירה האיטלקית (תחילת המאה ה- 14 עד סוף המאה ה- 19) בה השתלבו יסודותיה של השירה הספרדית עם יסודותיה של השירה האיטלקית.

נושאי השירה העברית באיטליה היו מגוונים וכללו בין השאר שירי אהבה וחשק, שירי טבע, שירי שבח לאישים חשובים, שירי לעג וגינוי, שירי חתונה, ברית מילה ושמחות אחרות ושירי קינה על מות קרובים. בשירים רבים הוקיעו המשוררים את קלקול המידות (בעיקר את משחקי הקלפים ואת הניאוף). הם התווכחו על מידותיה הטובות של האישה ועל מגרעותיה, ותיארו ביצירתם את הווי החיים בקהילותיהם על הטוב והרע שבו.

 יוסף בן שמואל הצרפתי – חי במאות ה- 15 וה- 16 ברומא. היה רופא במקצועו ומשכיל בתחומי המתמטיקה והפילוסופיה. שלט היטב בעברית, ארמית, ערבית, לטינית ויוונית. את שיריו הוא כתב בפירנצה וברומא. הוא שהכניס את תבנית האוקטבה לשירה העברית. נפטר בשנת 1527.

אוקטבה – מורכבת משמונה טורים המתחלקים לשני חלקים:

החלק הראשון בן שישה טורים וחריזה סרוגה (אבאבאב)

והחלק השני בן שני טורים בחריזה שונה מהחלק הראשון.

 נושא השיר

שיר אהבה המתאר פניה של אהוב לאהובתו. מדובר באהבה נכזבת – הוא משתוקק

להתקרב אליה, מתרפק על דמותה ומחזר אחריה באובססיביות, והיא כנראה לא 

נענתה לחיזוריו. בלילות כשהיא ישנה הוא מתהלך סביב ביתה ומתאר את מצבו

הקשה ואת השפעת יופייה ואהבתו אליה על נפשו.

תוכן השיר ומשמעותו

1.      את ישנה ואני ער ונודד בלילות
2.      ומתנמנם ליד ביתך, עדינה.
3.      את ישנה ואני (במכאובי העז) יכול להחזיק / לחזק סלעים
4.      במכאובי, אחשיך את אור הירח.
5.      את ישנה, אך מאור עינייך (יופייך) ישדוד / יגזול
6.      שינה מעיניי.
7.      בדמותך נתונות / מתרכזות כל מחשבותיי
8.      וכמו דונג הן נמסות באש שלך.

 הדמויות בשיר 

 מבנה השיר הוא אוקטבה ויש להבחין בהפרדת שני הטורים האחרונים:

    ·   חלק ראשון – ששת הטורים הראשונים. תיאור האוהב ואהובתו: בעוד היא ישנה, הוא נודד בלילות סביב ביתה, מתענה בייסוריו הקשים.

אמצעים רטוריים (קישוטים)

חריזה: בחלק א (שישה טורים) – אבאבאב, בחלק ב (שני טורים) – גג.

 חזרות: אנפורה "ישנה את" – הדגשת מצבה האדיש של האהובה כלפי הדובר.

ניגודים: ישנם ניגודים בינו לבינה. היא ישנה והוא ער ונודד או מתנמנם בחוסר שקט; היא ישנה והוא בכאבו הגדול יכול לחזק סלעים ומצודות ויכול להחשיך את הלבנה; היא ישנה, אך הוא לא יכול לישון כי יופייה מדיר שינה ממנו. היא אש והוא נמס. המחשבות שלו לא יוצאות לפועל או שהן רק מתרכזות בדמותה.

היפרבולה (לשון הגזמה): הדובר מתאר את תסכולו המגיע לידי כך שבכוחו לחזק סלעים ולהחשיך את אור הירח. זוהי לשון ציורית מוגזמת.

מטאפורות: "ישנה את" – ביטוי מטאפורי לאדישות האהובה כלפי חיזורי הדובר. "זיו מראך ישודד תנומה" – היופי של האהובה שודד (גוזל) שינה מהדובר שלא יכול לנוח מרוב כאב.

דימוי: "וכדונג בתוך אִשך נמסים" – מחשבותיו ותקוותיו של הדובר נמסים כמו דונג בתוך אש סירובה של האהובה להיענות לחיזוריו.

סיכום

השיר "ישנה את" מביע בחריפות את כאבו וייסוריו של הדובר על דחיית חיזוריו בידי אהובתו. נראה כי ביסוד השיר יש מעין משאלה לשנות את המצב – הדובר נאחז בדמות אהובתו ומנסה לתקן את חוסר האיזון בין אדישותה המגולמת בשינה לבין השתוקקותו המתבטאת בחוסר מנוחה ובנדודים סביב ביתה. השיר כתוב כפנייה ישירה של הדובר לאהובה – אמצעי רטורי הרומז להתרחשות המתקיימת בהווה, ולכן היא כה עוצמתית, ולא כסיכום מילולי לחוויה שהתרחשה בעבר. הניסיון להעיר את האהובה משנתה מסמל את רצון הדובר לכבוש את לב אהובתו, לשכנע אותה להיענות לחיזוריו. הוא מנמק זאת באהבתו העזה אליה ובייסוריו הנובעים מכך שהיא ישנה בשלווה, בעוד הוא סובל ללא מנוח. סיום השיר משקף הן את תקוותיו של הדובר והן את ייאושו נוכח כישלונו לממש את אהבתו.

מקורות:

בר-יוסף, אברהם. משירת ימי הביניים, מישלב, 1981.

צדקה, רינה. ראה שמש: השירה העברית בימי הביניים, רכס, 1988.