הים ביני ובינך / ר´ שמואל הנגיד
סוג השיר ונושאו המרכזי
שיר חול מסוג קינה על מות אח. זהו אחד מתוך 19 שירי קינה שכתב המשורר שמואל הנגיד על מות אחיו האהוב יצחק. האווירה הדרמטית בשיר נבנית באמצעות הפנייה הישירה לאח המת. המשורר מתרכז באבלו האישי ומביע את צערו באופן פשוט וישיר. הוא נמנע מכתיבה על-פי הקונבנציות המקובלות בשירת ימי-הביניים וכך הוא מבליט את היסוד האותנטי והמשכנע של כנות דבריו.
תוכן השיר ומשמעותו
בית 1 – השיר נפתח במטאפורה: "הים ביני ובינך" המלמדת על מרחק גדול מאוד (פיזי ו/או מנטלי) בין המשורר לבין אחיו הנמען ונמשך בטון רטורי בו תוהה הדובר אם יוכל לבקר את אחיו, זאת משום שידוע שהאח מת. המשורר מתלבט אם יוכל לגשר על התהום שנפערה ביניהם. בתפארת הפתיחה (ובינך – לחלותך), מדגיש המשורר את הקושי שנוצר מעצם הים שמפריד בינו החי לבין אחיו המת, דבר המערער את אפשרות הביקור אצלו.
בית 2 – המשורר ממשיך את השאלה הרטורית: האם הוא לא ירוץ בחרדה ויפקוד את קבר אחיו. בהמשך ישיר לבית הראשון, מביע המשורר את חששו מפני התערערות הקשר עם אחיו המת.
בית 3 – המשורר קובע הנחרצות, שאם כך יקרה, כלומר אם לא יפקוד את קבר אחיו, ייחשב הדבר בעיניו לבגידה בקשר ידידות האמת שבין השניים.
בית 4 – המשורר פונה אל אחיו ואומר לו שהוא יושב לצד קברו.
בית 5 – המשורר מצהיר כי הוא חש כאב כה עז, כמו הכאב שחש ביום המוות עצמו. בכך הוא מבהיר שעוצמת סבל האובדן לא פוחתת עם הזמן, אלא נותרת בעינה.
בית 6 – המשורר מסביר לאחיו שגם אם יברך אותו בשלום, לא יזכה לתשובה.
בית 7 – הוא מודע לכך שגם כשיבוא לבקר את אחיו, זה לא יצא לקראתו.
בית 8 – הוא מכיר בכך שלא יוכלו לצחוק איש בחברת רעהו.
בית 9 – הוא אומר שלא יוכלו לראות איש את רעהו.
בית 10 – כל זאת משום שהאח נמצא בעולם המתים, מתגורר בקבר שהוא מעונו.
בית 11 – המשורר פונה אל אחיו הבכור, כמי שמשלים עם מותו, ומברך אותו בשלום.
בית 12 – המשורר מאחל לאחיו המנוח שרוח ה´ תנוח עליו. הוא מקווה שאחיו יזכה למנוחה נכונה.
בית 13 – המשורר מכיר בהכרח הפרידה. הוא חוזר לביתו, בעוד אחיו נותר קבור באדמה.
בית 14 – המשורר מתאר את ההבדל בין מצבו לבין מצב אחיו. הוא לעתים ישן ולעתים מתעורר, בעוד אחיו ישן לעד.
בית 15 – סיום השיר במטאפורה: "ועד בוא יום חליפתי / בלבי אש פרידתך" – המשורר מצהיר כי עד יום מותו שלו, הוא יסבול את ייסורי הפרידה מאחיו, המדומים לאש השורפת את הלב.
נראה כי המשורר לא רק סובל את כאב הפרידה מאחיו, אלא גם חרד מפני האפשרות שעם הזמן ילך וישכח אותו – דבר שייחשב בעיניו כבגידה. על כן הוא נשבע לזכור את אחיו ולכאוב את מותו עד שהוא ימות בעצמו.
השיר מבטא קשת רחבה של רגשות:
- כאב מול השלמה: תחילת השיר בתיאור המרחק הבלתי-ניתן לגישור בין החי למת, מול המשפט "שלומים לך באחריתך", בו "משחרר" המשורר את אחיו ומאחל לו שלום ושלווה בעולם הבא.
- קירבה מול ריחוק: מצד אחד קירבה פיזית מעצם האפשרות לשבת בסמוך לקבר, אך מנגד ריחוק מנטלי הנובע מעובדת הפער בין חיים למוות. הדיבור הישיר יוצר רושם של קירבה בין שני אנשים המשוחחים ביניהם ("אהה, אחי…"), אך יחד עם זאת, מכיר המשורר בריחוק הנובע מעובדת המוות ("ולא תראה תמונתי / ולא אראה תמונתך, למען כי שאול ביתך…")
- הפחד מן השכחה: בשיר יש נימה של האשמה עצמית, הנובעת מן הפחד שעם הזמן ישכח המשורר את אחיו המת (דבר שעלול להתרחש בסוג של טבעיות הנובעת מכך, שהחיים ממשיכים בחייהם ולא מתמסרים למת באופן שמבטל את חייהם שלהם). הסיום בשבועה מוכיח פחד זה ביתר-שאת.
אוצר המילים
* חזרות מרובות על המילה "לא" (8 פעמים) – שלילת האפשרות להיות יחד ושלילת השכחה.
* מילים המציינות מוות (קבר, שאול, אחריתך…)
* מילים המציינות קירבה – להבעת רגשות: לחלותך, בלב חרד, בקרבתי, אש פרידתך, לב.
אמצעים אומנותיים (קישוטים)
סמלים ומטאפורות
* "ים" בתחילת השיר, ו"אש" בסיומו – אלו הם סמלים מנוגדים ומבטאים את עוצמת רגשותיו של המשורר ואת כאב הפרידה מן האח.
* המטאפורה: "הים ביני ובינך" מבטאת את המרחק הפיזי בין המשורר לבין אחיו ואת המרחק המנטלי בין האדם החי לבין האדם המת.
* המטאפורה: "בלבי אש פרידתך" ממחישה את עוצמת הכאב שחש המשורר נוכח אובדן אחיו – מדובר בכאב עז השורף את לבו כמו אש.
תפארת הפתיחה
* חריזה בין הדלת לבין הסוגר בבית הראשון בשיר.
* הבעת הרעיון המרכזי בשיר – האם המרחק העצום בינינו ימנע ממני לבקר אותך? השאלה הישירה יוצרת רושם מוטעה בתחילה שאין מדובר כאן בפניה לאדם מת, אלא לאדם חי שמרחק פיזי בינו לבין הדובר, מקשה את אפשרות המפגש ביניהם.
שיבוצים
* שיבוצים אחדים בשיר לקוחים מספר איוב (פרק י"ד, 7-14; פרק ז´, 12) ומעצימים את משמעות גורלו הטרגי של האדם. הבחירה בסיפורו של איוב כתשתית מקראית לשיר זה נועדה להמחיש את המבחן בו מבקש הדובר לעמוד. בספר איוב עומד איוב למבחן אמונה באל ואילו בשיר, מבקש הדובר להעמיד את עצמו במבחן הנאמנות לאחיו המת.
|
איוב |
הים ביני ובינך |
|
"ואיש שכב ולא יקום עד בלתי שמים לא יקיצו ולא יעורו משנתם…" |
"ואת לעד בנומתך" |
|
"מי יתן בשאול תצפינני…" |
"למען כי בשאול ביתך" |
|
"כל ימי צבאי איחל עד בוא חליפתי…" |
"ועד בוא יום חליפתי" |
|
"הים אני אם תנין" |
"הים ביני ובינך" |
החרוז
* חרוז מבריח (חרוז סופי) בשיר הוא Xתך, ובא לבטא זעקה, ובנוסף – פניה בלשון נוכח (מבטא את הקשר בין האחים).
* חרוז החוזר בסיומי חלק מהדלתות הוא Xי: לבי Ü לפגשני Ü בקרבתי Ü תמונתי Ü אמי Ü כי Ü חליפתי; הצליל בא לבטא בכי וצער אישיים מאוד.
צימודים
הצימודים בשיר נועדו ברובם כדי להמחיש את ההדדיות שנפגמה בין שני האחים: המשורר החי ואחיו המת.
* מכאוב – מכאובי: הדובר מדגיש שכאבו על מות אחיו זהה וקשה כמו שהיה ביום מותו ממש.
* ארצי – ארץ: הדובר משלים עם הפרידה ומודיע שהוא חוזר לארצו, כלומר אל מקום מגוריו, זאת משום שאחיו המת סגור בארץ שהיא האדמה בה הוא קבור לעד.
תפארת החתימה
הבית האחרון בשיר מרשים ומותיר רושם עז על הקורא – זאת באמצעות הצהרתו הנרגשת של הדובר הנשבע לסבול ולכאוב את מות אחיו עד יום מותו. המטאפורה: "בלבי אש פרידתך" ממחישה באופן ציורי את עוצמת געגועיו של הדובר לאחיו, שרק מותו שלו יוכל להקל עליה.
סיכום
השיר "הים ביני ובינך" שייך למחזור הקינות שכתב שמואל הנגיד בשנת האבל הראשונה למות אחיו. מיעוט הדימויים והמטאפורות בו ממחישים את הנימה האישית והאינטימית עליה ביקש לשמור, אף שמדובר בדרך כתיבה בלתי-שגרתית למקובל באותה עת בספרד. נראה כי העצב העמוק, לצד הרצון להתבטא באופן ישיר וברור לכול, מנע מהמשורר את פיתוחם של ציורי לשון המקובלים בשירת ימה"ב.
