הֲבָא מַבּוּל / יהודה הלוי

וְאֵין אָדָם וְאֵין חַיָּה וְאֵין עוֹף / הֲסָף הַכֹּל וְשָׁכְבוּ מַעֲצֵבָה?

וּבִרְאוֹת הַר וְשׁוּחָה לִי מְנוּחָה / וְאֶרֶץ הָעֲרָבָה לִי עֲרֵבָה.

וְאַשְׁגִּיחַ לְכָל עֵבֶר וְאֵין כֹּל / אֲבָל מַיִם וְשָׁמַיִם וְתֵבָה.

וְלִוְיָתָן בְּהַרְתִּיחוֹ מְצוּלָה / וְאֶחְשֹׁב כִּי תְהוֹם יַחְשֹׁב לְשֵׂיבָה.

וְלֵב הַיָּם יְכַחֵשׁ בָּאֳנִיָּה / כְּאִלּוּ הִיא בְּיַד הַיָּם גְּנֵבָה!

וְיָם יִזְעַף וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז, כִּי / אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה.

סוג השיר ונושאו המרכזי

"הבא מבול" הוא שיר ציון מסוג ים.

השיר מתאר את מסעו של המשורר בלב ים מספרד לישראל. בשיר מובע רגש עז של כמיהה לציון, לצד תקווה לזכות בביטחון פיזי על רקע הסכנות האורבות בדרך.

תוכן השיר ומשמעותו

בית 1 – השיר נפתח בתהייה האם הציפו מי מבול את העולם והחריבוהו עד היסוד. זאת כיוון שלא ניתן לראות אדמה יבשה, כלומר יַבָּשָׁה.

בית 2 – ואין רואים עוד – לא אדם ולא בעלי-חיים ולא עופות. האם הסתיים הכול והמתים מוטלים בעצב, קבורים תחת חורבן הארץ?

בית 3 – אילו ניתן היה לראות הר או עמק, היתה לי מנוחה מהפחד, ואפילו מדבר, אם היה נראה היה גורם לתחושה נעימה של מקום שעדיף להיות בו.

בית 4 – אני מתבונן לכל כיוון ולא רואה דבר, חוץ ממים, שמיים וספינה.

בית 5 – ודג ענק (לוויתן) מרתיח את מצולות הים, ואחשוב כי מעמקי הים הסוער, המבעבעים בקצף לבן דומים לשיער שיבה.

בית 6 – והים הסוער ישקר / יבלע / ישלול את הספינה כאילו שהיא נגנבה על-ידו.

בית 7 – אך למרות הים הסוער / הכועס, נפשי שמחה, כי אני מתקרב לציון בה עמד מקדש אלוהים.

אמצעים אמנותיים / רטוריים (קישוטים)

תפארת הפתיחה – השיר נפתח בהכרזה דרמטית אודות תחושת חוסר-האונים של המשורר אשר תוהה שמא הוצפה תבל במבול ולא נותרה עוד יבשה. החריזה בין הדלת לסוגר: "חֳרָבָה" / "חֲרֵבָה" מכוונת לסיבה ותוצאה: אם "תבל חרבה", כלומר נהרסה, הרי שאין עוד "ארץ חרבה", כלומר מקום של יבשה. הצימוד במילים "חרבה" מדגיש את הפחד האופייני לשייט בלב ים סוער, כשמשום כיוון לא נראית יבשה – דבר שבהקשר המסוים של השיר רומז לגודל המשימה של ההגעה לציון.

ארמז מקראי – המבול. אסון המבול מהדהד בשיר כפורענות שאם תתממש, אין כוח שיוכל לעמוד כנגדה, שהרי מקורה בהחלטת האל. מהשימוש של המשורר במילה "תיבה" ניתן לשער כי הוא מאמין באפשרות הצלתו, כפי שנֹח ניצל מהמבול.

ניגודים – השיר מתבסס על תבניות של ניגודים: בין מבול ליבשה; בין יבשה לים; בין ים לספינה; בין כעס הים לעליזות המשורר. ניגודים אלו מעצבים את אימת המשורר מפני המוות האורב לו בעת מסעו הימי מספרד לציון.

חזרות – בבית השני חוזרת המילה "ואין" שלוש פעמים: "וְאֵין אָדָם וְאֵין חַיָּה וְאֵין עוֹף", ובתוספת פעמיים נוספות בשיר, מסמנת המילה "אין" את החידלון בו נתון המשורר בספינה שלא רואה יבשה, בני-אדם, בעלי חיים ובעצם כלום, חוץ ממים ושמיים והספינה בה הוא נמצא.

שאלה רטורית – השיר כתוב בנימה ספקנית המעוצבת באמצעות שאלה רטורית:

"הֲסָף הַכֹּל וְשָׁכְבוּ מַעֲצֵבָה?" השהייה בלב ים מעוררת במשורר פחד שהעולם כולו נחרב וכל בני האדם טמונים באדמה.

האנשה –

1.    "וְלִוְיָתָן בְּהַרְתִּיחוֹ מְצוּלָה", זהו ביטוי של האנשה שמקורו במיתוס הרואה בסערת הים מרד בסדר האלוהי.

2.    "וְלֵב הַיָּם יְכַחֵשׁ בָּאֳנִיָּה" – הים מואנש כמי שמסוגל לתעתע בספינה, כלומר להסיט אותה ממחוז חפצם של יושביה.

3.    "וְיָם יִזְעַף" – לים מוצמדת תכונת אנוש, המדגישה כי על אף זעפו, כלומר היותו סוער ומסוכן, המשורר חש עליזות הנובעת מהרגשתו שהוא מתקרב אל היעד הנחשק – ציון.

דימוי – "כְּאִלּוּ הִיא בְּיַד הַיָּם גְּנֵבָה!" – דימוי זה מתקשר להאנשת הים כמי שבכוחו לגנוב את הספינה, כלומר להעלימה. בכך מועצם חששו של המשורר שלא יגיע למחוז חפצו בהצלחה.

מטאפורה – "וְאֶחְשֹׁב כִּי תְהוֹם יַחְשֹׁב לְשֵׂיבָה" – בתוך הסערה הימית מעלה בדעתו המשורר שאולי קצף הים דומה לשיער שיבה. דימוי הקצף הלבן לשיער שיבה עשוי לרמוז לזמן המסע הארוך או לזקנת המשורר שספק אם יצליח להגשים את חלומו.

"לב הים" ו- "יד הים" הן מטאפורות המעצימות את פחד המשורר שגורלו נתון בידו של הים, שיכול להיות אכזר בהעלימו אותו על ספינתו.

צימוד – "וְאֶרֶץ הָעֲרָבָה לִי עֲרֵבָה" – ה"ערבה" הראשונה פירושה מדבר, וה"ערבה" השנייה פירושה נעימה. צימוד זה מדגיש את הרעיון שבמצב הקשה בו נתון המשורר בעת מסעו הימי, גם ארץ מדבר תיחשב בעיניו למקום נעים.

תפארת החתימה – בבית החותם את השיר, מדגיש המשורר את הניגוד בין הים הסוער לבין מצב רוחו המרומם: "וְיָם יִזְעַף וְנַפְשִׁי תַעֲלֹז". שמחתו נובעת מהידיעה שהוא מתקרב אל היעד: "כִּי / אֱלֵי מִקְדַּשׁ אֱלֹהֶיהָ קְרֵבָה." הבית האחרון מציג את ההתגברות על הפחד. המשורר מודע לסכנה המרחפת מעליו, ואף על פי כן הוא הוא מאמין שהוא בדרך הנכונה והבטוחה להשגת מטרתו.  

סיכום

השיר "הבא מבול" מתאר את מסעו הימי של המשורר המנסה להתגבר על רגשות הפחד מפני הסכנות האורבות לספינתו. הוא שואף להגיע למחוז חפצו, ציון – ובתוכו הוא יודע כי זעף הים מקרבו להשגת המטרה. מה שהתחיל בחוסר-וודאות כתוצאה של הניתוק מהעולם ובאימה מפני המוות האורב מנגד, מסתיים בעליזות אופטימית שמקורה באמונה דתית חזקה.