אֲנִי עִירָקִי-פִּיגָ´מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה

וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.

אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,

אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה

שֶׁל בַּעֲלָהּ.

הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג

מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.

כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל

שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.

כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלֻדּוֹת שֶׁדּוֹן קִישוֹט הֵעִיף

עַל טַחֲנוֹת הָרוּחַ.

כֻּלָּנוּ עֲדַיִן יוֹרִים בְּכוֹכָבִים מְסַנְוְרֵי עֵינַיִם

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהֵם נִבְלָעִים

בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.

על המשורר

רוני סומק נולד בשנת 1951 בבגדד ועלה ארצה בשנת 1953. גדל במעברה על גבול חולון-בת ים, ולאחר מכן בשיכון ליד צהלה.

כשהיה בן 17, התפרסם לראשונה שיר שלו בעיתון. בשם המשפחה שלו נפלה טעות דפוס – סומק במקום סומך – ומאז דבק בשם החדש.

סומק למד רישום במכון אבני וספרות ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל-אביב. היה מדריך חבורות רחוב וכיום מלמד ספרות בתיכון עירוני י"א ובסמינר הקיבוצים. כמו כן, הוא מנחה סדנאות לכתיבה.

סומק פרסם עד היום 11 ספרי שירה ושני ספרי ילדים ביחד עם בתו שירלי.

ספריו תורגמו לשפות רבות והתפרסמו בין השאר במדינות: ארה"ב, צרפת, ספרד, הולנד, רוסיה, דנמרק, ברזיל, ארגנטינה, מצרים וטורקיה.

נוסף על ספריו בדפוס, הקליט סומק שלושה אלבומים עם אליוט שארפ, המוזיקאי האמריקני. כמו כן, רבים משיריו הוצגו בתערוכות אמנות פרי יצירתו. אמנים רבים אחרים הציגו עבודות שנוצרו בהשראת שיריו.

על שירתו זכה בפרסים רבים בארץ ובעולם, ביניהם: פרס ראש הממשלה, פרס עמיחי לשירה, פרס רמת-גן לשירה, פרס ראשון בתחרות שירי היין שנערכה בסטרוגה, מקדוניה ופרס הנס ברגהאוס במאסטריכט, הולנד.

ב- 2012 הוענק לו "צלב אבירי השירות המופתי" של הרפובליקה הפולנית, וב-2013 הוענק לו עיטור אביר במסדר האמנויות והספרות של צרפת.

רוני סומק נשוי לליאורה ואב לשירלי. מתגורר ברמת-גן.

רוני סומק – זהות אישית וחברתית (דברים מתוך ראיונות)

רוני סומק קורא שירים כחלק משגרת חייו, במקומות רבים: בבתי ספר, בבתי חולים, בבתי סוהר, במוסדות לחולי נפש – כולל מחלקות סגורות.

על תפקידו כמשורר, תיאר סומק את הרגשתו:

"אני מרגיש כמו הקאובוי של השירה", הוא מצהיר, "כמו מי שעובר ממקום למקום, אומר את הדברים, וכמו בסוף של מערבון טוב עוזב".

על תחושותיו כמי שחי בעולם זר, מנוכר ולעתים מרושע, אמר סומק:

"לפעמים אני מרגיש כמו רוכב אופניים הנוסע באוטוסטרדה המלאה במשאיות עמוסות בשקי שנאה, שאני יודע שסופם לעלות על מסלול של התרסקות […] לי אין אנרגיה להשקיע ברוע, זה לא המשחק שלי. אני אוהב אנשים."

בשאלת חשיבות ההשקעה בחינוך, הביע סומק את עמדתו:

"מעצבן אותי שהחינוך מגרד תקציבים מתחתית החבית. כל שקל הנחסך מחינוך ותרבות יהפוך בעתיד למאה שקלים בתקציב בתי הכלא".

על מקומה וחשיבותה של השירה בסל התרבות החברתי, אמר סומק:

"שירה היתה, וכנראה תמיד תהיה, פחות פופולרית מפרוזה. במקרה הזה אני בעד אפליה מתקנת, ולכן הייתי שמח לראות על שולחן המבצעים גם ספרי שירה. מדובר בזהב ולא רק בכסף. חנויות מוזיקה הבינו את זה ואין חנות בעלת כבוד שלא תחזיק איזה טום ווייטס, למרות שהקופה צוחקת יותר עם מייקל ג´קסון".

לשאלה, היכן מלהיב יותר כשמופיע ספר, בארץ או בחו"ל, השיב סומק: 

"אין כמו משחק בית. אני יכול להיות מלך העולם, אבל בבית זה הכי מרגש, כי אתה פותח חלון ורואה על מה כתבת. כי פה זה מגרש הבית." 

מבוא

פטריוטיות הוא שם כולל לאהבה ונאמנות שאדם חש כלפי המדינה בה הוא חי. גישה זו מתבטאת במסירות, נאמנות ומוכנות להקרבה למען המדינה. הרגש הפטריוטי נובע מהרגשת זיקה, שייכות, הזדהות ומחויבות. פטריוטיות יכולה להתבטא לא רק כלפי המדינה, אלא גם כלפי עיר מגוריו של האדם, או אזור מגוריו. פטריוטיות קשורה בתרומה של אזרחים למדינה בה הם חיים, ולתחושת אחדות וסולידריות. רבות מן המלחמות פורצות בעקבות רגשות פטריוטיים עזים.

יש המתייחסים לפטריוטיות כערך חיובי, ויש הרואים בו ערך שלילי.

נשיא ארה"ב לשעבר ג´ון פ. קנדי ביטא את עמדתו החיובית כלפי פטריוטיות: "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל מדינתך."

לעומתו, המחזאי הבריטי ג´ורג´ ברנרד שו התנגד לפטריוטיות באומרו כי "לא יהיה לנו עולם שקט עד שנעקור את הפטריוטיזם מהגזע האנושי."

"שיר פטריוטי" מאת רוני סומק התפרסם בספרו "מחתרת החלב" (2005).

רוני סומק סיפר על הרקע לכתיבת השיר: "שיר פטריוטי הוא ניסיון לצלם במצלמה שירית תצלום רנטגן של החברה הרב-תרבותית בה אנו חיים. הכותרת "שיר פטריוטי" היא כותרת אירונית, והשיר הוא כנראה לא הטקסט שיגידו מדליקי המשואות ביום העצמאות "לתפארת מדינת ישראל."

נושא השיר ומשמעותו

השיר נפתח במילים: "אני עירקי-פיג´מה", המסמנות כבר מהתחלה שמדובר בווידוי אישי שמטרתו לחשוף את זהות המשורר. העובדה שהמשורר ממוצא עירקי ידועה מהביוגרפיה שלו, אלא שכאן הוא בוחר להצמיד למוצאו מטבע לשון סטריאוטיפי, באמצעותו הוא מפגין הומור עצמי. "עירקי-פיג´מה" היה ביטוי לגלגני על העולים החדשים מעירק (אולי בשל אהדת רבים מהם ללבוש חולצות פסים שהזכירו פיג´מה). מכל זהויותיו, בוחר סומק בזו המעליבה לכאורה, אולי כדי לשלוף מראש קלף מנצח של אדם הגאה במוצאו ומספיק בטוח בעצמו כדי להתעטף בכינוי הגנאי ממקום של הומור ולא ממקום של טרוניה על יחס מקפח שהוא ושאר העולים מעירק ספגו.

כאשר סומק חושף עוד בשורה הראשונה את זהות אשתו, שמוצאה מרומניה, ומתאר מיד שמהשידוך הרב-תרבותי הזה נולדה בתם שהיא "הגנב מבגדד", ברור שהוא מבקש לעסוק בזהות ממקום מפויס של אדם שמבטל מראש כל רגש של עלבון. הבחירה לשייך לאשתו הרומנייה את סטריאוטיפ ה"רומני-גנב", הופך את בני הזוג ביחד עם בתם למשפחה שדילגה מעל משוכת השיוך האתני כמסמן את זהות הפרט.

בשלוש השורות הבאות מעמיק סומק את תיאור המשפחה שלו שהתרחבה לכדי איחוד עם תרבויות נוספות. "אמא שלי ממשיכה להרתיח את הפרת והחידקל" – מה שרומז לשמירת המסורת העירקית של דור ההורים. נהרות הפרת והחידקל, מהגדולים ביבשת אסיה, מתאחדים בדרום עירק. "העברת" הנהרות האלה לישראל והמשך הרתחתם מעידה על החום והכבוד השמורים למורשת האבות.

"אחותי למדה להכין פירושקי מאמו הרוסייה של בעלה" – הדובר ממשיך בתיאור החיבורים התרבותיים בתוך משפחתו. כאן השידוך בין עירק לרוסיה מתבטא באימוץ אחד המאכלים הסמליים – פירושקי (מאפה, פאי קטן, אפוי או מטוגן, הממולא פירות מאודים או ירקות או בשר), והעברתו מהאם הרוסייה לכלתה העירקית.

בשתי השורות הבאות מרחיב סומק את חשיפת זהותו מעבר למשפחתו באמצעות מעבר אל מעגל החברים. "החבר שלנו, מרוקו-סכין, תוקע מזלג מפלדה אנגלית בדג שנולד בחופי נורבגיה" – גם כאן בוחר הדובר להיצמד לכינוי גנאי, במקרה זה לכינוי שהודבק לעולים ממרוקו. המקור לתחושות החזקות של קיפוח ועלבון בקרב יוצאי מרוקו, יצר מצדם התנהגות מרדנית אנטי-ממסדיות אשר ביטאה תחושות אלה. אותה גישה א-פורמלית אל ה"חוקי", בתוספת מזג חם, היא אשר הולידה בסופו של דבר את הסטריאוטיפ האלים "מרוקו סכין". גם כאן בוחר סומק להשתמש בסטריאוטיפ המעליב כאמצעי לחיבור ולאחדות. במקום להנציח את התקיעות במקום, שנבעה מהכעס על האפליה מצד הממסד האשכנזי, מציג סומק את החבר המרוקאי, על אף השיוך האלים שהוצמד לו, כמי שמשתלב ברב-תרבותיות המקומית, בדרך המסומלת בתקיעת מזלג אנגלי בדג נורבגי.

חשוב להדגיש שלמרות יחסו המחויך של סומק להדבקת התוויות לעדות השונות, יש בעצם ההתעסקות בה משום הזמנה לדיון. למרבה הצער, לנושא זה יש צד אקטואלי טעון ומכאיב, כי גם היום מגזרים שונים בחברה הישראלית סובלים מהטחת עלבונות ומיחס גזעני על רקע מוצאם האתני.

בחלקו השני של השיר, חוזר סומק שלוש פעמים על המילה "כולנו", בנסותו לאפיין את התוצר האנתרופולוגי (תרבותי) שנקרא "ישראלי". "כולנו פועלים מפוטרים שהורדו מפיגומי המגדל שרצינו לבנות בבבל" – הנימה המבודחת שבלטה בחלקו הראשון של השיר מתחלפת בתובנה די עגומה, שיש בה גם טון של השלמה וקבלה. הניסיון לדרג את העדות השונות בסולם מעמדות חברתי מוביל לקריסת המגדל כולו. המשותף לישראלים בני כל העדות (ולבני האדם בכלל) הוא שכולם ניסו ביהירותם לכבוש פסגה לא להם, ובסופו של דבר נענשו. סיפור מגדל בבל מופיע בספר בראשית, ותפקידו בשיר לרמוז לעונש הצפוי לחוטאים ב"היבריס" (חטא הגאווה). למעשה מצביע כאן סומק על ההשלכות של ההיבדלות העדתית, של הניסיון של עדה אחת להתנשא על רעותה. התוצאה עלולה להיות דומה לעונש מגדל בבל, הפעם לא רק בבלילת השפות, אלא בהטלת ניכור ואף עוינות בין בני אותה דת – היהדות.

השורות הבאות נסמכות על אלוזיה נוספת, הפעם ספרותית-קלאסית. "כולנו חניתות חלודות שדון קישוט העיף על טחנות הרוח" – מתאר סומק את יושבי הארץ הזאת. הבחירה ב"דון קיחוטה" של סרוונטס נועדה כדי להעיר את כולנו באור מגוחך, של אנשים חסרי דעת, שוגים בדמיונות, הנלחמים באויב שלא קיים באמת. כמו שדון קישוט ראה בטחנות הרוח מפלצות ענק תוקפניות המניפות את זרועותיהן כדי לפגוע ולהרוס, כך אנחנו נלחמים זה בזה על רקע עדתי, כאילו ה"אחר" הוא מפלצת ענקית שיש להכחיד. לא במקרה נוצר המושג "השֵׁד העדתי" כדי לתאר את עוצמת הרגשות שנובעת מהבדלי התרבויות של הישראלים בני העדות השונות, שהתקבצו כאן בארץ.

סומק חותם את השיר בשלוש שורות המוסיפות דימוי קיומי נוסף המתאר את כולנו. "כולנו עדיין יורים בכוכבים מסנוורי עיניים רגע לפני שהם נבלעים בשביל החלב." – הפעם כולנו, כלומר כל יושבי הארץ הזאת, מתוארים כמי שפועלים באלימות ויורים בכוכבים שעשויים לסמל תקוות וחלומות, זאת בגלל שאנחנו מסונוורים, לא רואים את המציאות נכוחה, וטועים לחשוב שבכוחנו להשליט סדר לא רק במרחב הארץ המצומצם העומד לרשותנו, אלא גם בחלל האינסופי. התוצאה של התלהמות תרבותית-חברתית זו היא שבסופו של דבר אנחנו נותרים חסרי-כל, כי אותם כוכבים המסמלים את הטוב שהיה יכול להיות פה, נבלעים ונעלמים בשביל החלב (גלקסיה המכילה בין 200 ל- 400 מיליארד כוכבים).

אמצעים אמנותיים / רטוריים

לשון ציורית-מטאפורית

עירוב משלבי לשון – רטוריקה לשונית המערבת שפה נמוכה עם שפה גבוהה – מה שיוצר גם פער ניכר בין שימוש בלשון ציורית פשוטה ודיבורית ("אני עירקי פיג´מה", "החבר שלנו, מרוקו-סכין, תוקע מזלג"), לבין שימוש בלשון ציורית מורכבת ומקורית ("כולנו פועלים מפוטרים שהורדו מפיגומי המגדל שרצינו לבנות בבבל", "כולנו עדיין יורים בכוכבים מסנוורי עיניים"). אמצעי רטורי זה תורם לעיצוב רעיון מרכזי בשיר לפיו השפה היא אמצעי תקשורת בעל ערך סמלי. אותה שפה משמשת אותנו לתיאור מעשי היום-יום ("אחותי למדה להכין פירושקי מאמו הרוסייה של בעלה"), כמו גם לביטוי רגשות עמוקים ומחשבות מורכבות, באמצעות הפלגה למקומות רחוקים ("כולנו חניתות חלודות שדון קישוט העיף על טחנות הרוח").

השפה מחברת בין אנשים, ובכוחה לקדם צמצום פערים וקירוב לבבות, אך לצד סגולה זו, יש בה גם פוטנציאל הרסני של פגיעה (כינויי גנאי מעליבים). על השימוש בה להיות שקול וזהיר, כי ידוע כבר ש"מוות וחיים ביד הלשון" (משלי י"ח, כ"א).

אלוזיות (ארמזים)

אלוזיה מקראית – סיפור מגדל בבל

לפי המסופר, בשחר האנושות התיישבו בני האדם בארץ שנער (דרום מסופוטמיה), ובעזרת טכניקה של בנייה בלבנים צרופות, הקימו שם עיר ובנו בה מגדל גבוה. אלוהים לא ראה בעין יפה את בניית המגדל, בלבל את שפתם, והפיץ אותם בכל העולם, וכתוצאה מכך חדלו בני האדם לדבר בשפה משותפת ונוצרו השפות השונות. על שם בלילת השפות נקראה העיר בשם "בבל". סיפור זה מעניק הסבר מקראי כיצד זה שעל אף שכל בני האדם הם צאצאיו של אדם הראשון, אין הם דוברים את אותה השפה. סיפור מגדל בבל עורר עניין רב במשך השנים. לדעת רוב הפרשנים והחוקרים, חטאם המרכזי של בוני המגדל הוא חטא ההיבריס – גאווה שסופה להוביל למפלה. חז"ל ניסו לאפיין את חטאם המדויק של  בוני מגדל בבל. לפי חלק מהדעות, ניסו בוני המגדל למנוע את בואו של מבול נוסף. פרשנות נוספת היא שבני האדם רוצים לחצות את הגבול המפריד בין האדם לה´. הם לא לומדים לקח מסיפור המבול והגירוש מגן עדן, והם עדיין רוצים להידמות לה´. המדרשים עוסקים גם במגדל בבל כביטוי לכוחה השלילי, במקרים מסוימים, של האחדות, כאשר היא משמשת למטרות לא רצויות, במקרה זה מרידה באלוהים.

אלוזיה זו מחדדת את מצבם של בני האדם בכלל ושל יהודי מדינת ישראל בפרט – מצב של נתק מתמשך, בו השפה המבוללת והמשוסעת היא סמל לפירוד תרבותי, שתוצאותיו הן מתח ואף מאבק עדתי גזעני ואלים.

אלוזיה ספרותית – דון קישוט

אזכורו של דון קישוט, גיבורו הספרותי של מיגל דה סרוונטס נועד כדי להצביע על תופעות של אלימות מיותרת, שמקורה ביציר הדמיון שהפך את ההבדלים העדתיים למלחמת תרבות. מלחמתו של דון קישוט בטחנות הרוח היא מלחמה חסרת-שחר. אם כולנו מדומים ל"חניתות חלודות", הרי שאין בכך כדי להחמיא. הרמיזה לחניתות אלו תורמת לעיצוב הרעיון לפיו מלחמת התרבות המתישה הזאת אמנם לא מדומה, אבל היא בהחלט מיותרת.

אלוזיה אסטרונומית – שביל החלב

האזכור של שביל החלב מגביה את הסיפור התרבותי גבוה יותר אפילו ממגדל בבל. סופה של ההתכתשות הבין-תרבותית הוא בניפוץ החלומות ובהתפוררות התקוות ליצירת אחדות מתוך אחווה בין המגזרים והעדות מהם מורכבת החברה הישראלית.

אלוזיה קולנועית – "הגנב מבגדד" 

בפתח השיר מכנה סומק את בתו שנולדה לאב עירקי ולאם רומנייה: "הגנב מבגדד". מעבר להומור שבחיבור הסטריאוטיפי בין עירק לרומניה, יש באלוזיה זו כדי להזכיר את הסרט הנודע "הגנב מבגדד" (ארה"ב, 1940), שהיה להצלחה קולנועית גדולה אשר זיכתה את יוצריו בשלושה פרסי אוסקר (1941). אלוזיה זו רומזת לסיפור הרפתקאות רב תהפוכות ותופעות על-טבעיות, שבמרכזו פרשת אהבה בין-מעמדית שנראית תחילה בלתי-אפשרית. סופו הטוב של הסרט מביא את ניצחונו של הטוב על הרע ומאחד לנצח את זוג הנאהבים.

סיפור הרפתקאות עם סוף טוב של ניסיון לחבר בין מעמדות ובין עדות יכול לשמש בסיס סמלי לפוטנציאל ההצלחה שבאחדות התרבויות. האיחוד בין בני הזוג סומק שהוליד את יצירתם המשותפת, שהיא כבר פטורה משאלת הזהות העדתית, מוכיח כי הדבר אפשרי, אם יוסרו המחיצות התרבותיות שבינתיים משמרות את המאבק.

כותרת השיר – אירוניה

אירוניה היא אמצעי רטורי המבוסס על הפער בין מה שאומרים לבין מה שמתכוונים.

הבחירה ב"שיר פטריוטי" ככותרת יוצרת ציפייה לשיר המביע רגשות חזקים של שייכות ואהבה למולדת. בתום קריאת השיר מתברר שלא כך הדבר. הפטריוטיות במובנה החיובי לא מתממשת בשיר. האנשים הנזכרים בשיר כ"כולנו" מתגלים כמי שמשתייכים אמנם לאותה מדינה ולאותה חברה, אך מצבם דומה לבוני מגדל בבל שכשלו במשימתם. העובדה שכולנו "פועלים מפוטרים שהורדו מפיגומי המגדל" מלמדת על מצב חברתי של אבטלה ועוני. זה ש"כולנו" מדומים ל"חניתות חלודות של דון קישוט" מעיד על כישלון נוסף, שהביא אותנו להילחם זה בזה ללא שום טעם. בנוסף, ההבהרה בדבר המצב של "כולנו", ש"עדיין יורים בכוכבים מסנוורי עיניים" מוכיחה עד כמה אנחנו מפספסים, וכמה גדולה ההחמצה של מה שיכולנו להיות. כולנו מסונוורים מהכוכבים, ולכן יורים ומפספסים, עד שלבסוף אנו נותרים ללא כלום. שורת הסיום "בשביל החלב" עשויה להוסיף נדבך נוסף לאירוניה, בכך שאותו חלב, במובנו הפשוט – המזון הבסיסי הראשוני הדרוש לקיום האדם, גם הוא לא בנמצא, גם הוא הופך ל"שביל החלב", כלומר לגלקסיה ענקית בה כל כוכבינו ירויים – ובמובן סמלי – כל תקוותינו מתפוגגות ונעלמות.

כל אלו הופכים את כותרת השיר לאירונית, מה שמוביל להנחה שהמשורר עצמו מסתייג מפטריוטיות, בהכירו את הצד השלילי שלה, הצד הרע שמתדלק התנשאות, גזענות ושנאת ה´אחר´. 

סיכום

"שיר פטריוטי" מאת רוני סומק מתחיל כשיר וידוי וחשיפת הזהות האישית ומתפתח לשיר מחאה כנגד הזהות של החברה הישראלית. "תצלום הרנטגן" של החברה חושף עד כמה הפטריוטיות מפורקת להתבדלות עדתית, דבר שמערער לחלוטין את היסודות עליהם בנויה מדינת ישראל. לא בכדי ישנם הסבורים שהמשך המלחמה בשכנינו הערבים חיוני כדי למנוע מלחמה קשה יותר שתפרוץ בינינו לבין עצמנו, במקרה של שלום. מסקנה אנטי-פטריוטית זו מלמדת שישנם ערכים חשובים בהרבה מאהבת המולדת, או במקרה זה, מנאמנות למוצא העדתי, כשבראש ובראשונה ניצב ערך כבוד האדם באשר הוא אדם. זהו הערך שצריך להאיר (ולא לסנוור) לנגד עינינו. כל עוד לא נחדל ממלחמות התרבות הפנימיות, לא נוכל להפוך לחברת מופת – חברה בה אין משמעות למוצא האדם, אלא רק לאישיותו הייחודית והאותנטית.

יובל פז