שיר נס השיר / אורי צבי גרינברג

על המשורר

אורי צבי גרינברג נולד בגליציה בשנת 1896 למשפחה חסידית. הוא קיבל חינוך יהודי-מסורתי, אבל כבר בנעוריו נפתח אל תרבות העולם הרחב. הוא שירת בצבא הפולני במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתום המלחמה, כאשר שב לבית הוריו בלבוב, חווה על בשרו את אימי הפרעות ביהודי העיר. הוא ובני משפחתו הועמדו אל הקיר כדי שיירו בהם, ורק ברגע האחרון נמנע הרצח. האירוע הטראומטי הזה הפך את אורי צבי גרינברג למשורר לאומי. בשנת 1924, הגיע לראשונה לישראל והצטרף לתנועת הרביזיוניסטים. הוא סבר שתפקידו כמשורר הוא להגיב על אירועי הזמן מתוך תודעה של שליחות לאומית-היסטורית רחבה. הוא יצא פעמיים לשליחות בפולין. ביום בו פרצה מלחמת העולם השנייה, היה אורי צבי גרינברג ברכבת, בה עשה דרכו לביתו הישן בלבוב. הוא שמע על אירועי השעה והחליט להחליף רכבת ולברוח. בכך הפך לניצול היחידי במשפחתו שנספתה כולה בשואה. הוא חזר לישראל ועם הקמת המדינה היה לחבר הכנסת הראשונה מטעם תנועת ´חירות´. הוא ביקש להגשים את ייעודו הן כאיש ציבור בעל השפעה והן כמי שפועל כמשורר מגויס למען המולדת. בשנת 1957, זכה בפרס ישראל.

אורי צבי גרינברג נחשב לשנוי במחלוקת מעצם היותו משורר תקיף וקיצוני בדעותיו. כיום ישנה הסכמה כללית בדבר איכות שירתו. הוא זכה להוקרה כמשורר נועז ומהפכני שידע לשלב בין תכנים מתקוממים, סוערים ורבי-עוצמה לבין תיאורים פיוטיים ורגישים החודרים אל מעמקי הנפש של האדם. הוא נפטר בישראל בשנת 1981.

על שירת אורי צבי גרינברג

שירתו מורכבת בדרך כלל משירים בעלי יריעה רחבה מאוד, ושורות גדולות ורחבות. אצ"ג לא הסתפק בכתיבת שירים ייחודיים, אלא גם הגן על שיטתו במניפסטים מבריקים, כדוגמת "כלפי תשעים ותשעה", שבו הוא מציג את עצמו כלוחם בודד מול הממסד הספרותי כולו (אחד מול תשעים ותשעה). שם כותב אצ"ג: "המשורר צריך להביע את תורת היהודי הפראי, ואת המצב הקטסטרופלי של האומה". בעקבות כך, התנגד אצ"ג לכתיבת שירה עברית חדשה בז´אנרים הקלאסיים ("למשורר עברי אסור לכתוב סונטות "), ובעד כתיבה אקטואליסטית שתביע את המצב כפי שהוא לאשורו. על השירה לפרוץ לתחומים חדשים, שטרם חדרה אליהם. בשירתו, מבטל אצ"ג את ההפליה בין מילים ממשלבים שונים, והוא מכניס תחת כנפי השירה הכל: שפה גבוהה, תנ"כית, סלנג, יידישיזמים, מילים לועזיות. ניתן למצוא בשיריו, בזו לצד זו, דמויות שונות מאוד ומגוונות מההיסטוריה היהודית (דוד המלך, משה), מהפילוסופיה (שפינוזה) ומהמיתולוגיה הנוצרית. בשירתו המוקדמת הושפע אצ"ג מאוד מהפילוסופיה של פרידריך ניטשה, ומרעיון "מות האלוהים" שלו, וכן הושפע מהמיתולוגיה היהודית.

אצ"ג מנתק את הלשון מכבליה הלוגיים והדקדוקיים. הדימויים בשיריו חריפים וחזקים, והמשמעותי שבהם איננו ההרמוניה עם משמעות השיר, אלא ההעצמה של חוויות הרגע. דימוייו מעמידים לעתים רבות חיץ בינו לבין הקורא, מכיוון שאצ"ג הרשה לעצמו לצעוד מעבר למובנות הרגילה לקורא העברי.

 "שיר נס השיר" – תוכן ומשמעות

 השיר "שיר נס השיר" נחשב לשיר ארס פואטי (שיר העוסק בענייני שירה ויצירה ספרותית). הוא מעלה את השאלה מהו השיר האמיתי. עצם כתיבתו של השיר האמיתי, השיר הנכון, הוא בגדר נס – פלא שיש להתגאות בו. לאורך השיר מנסה הדובר לענות על השאלה מנין נובע השיר, היות ששיר אמיתי מצריך מקורות מסוימים. אצל אצ"ג נובע השיר מהוריו ומן החינוך שקיבל מהם, מילדותו, מהטבע שסביבו. זוהי תפיסה השייכת לזרם הרומנטי.

 הזרם הרומנטי באמנות גרס כי הטבע הוא מקור להשראה (לרצון ליצור) ולכוח. דבר זה בא לידי ביטוי בשיר. כותרת השיר מרמזת על הנושא המרכזי בשיר. למילה "נס" שתי משמעויות: פלא ודגל. ההשפעות שצוינו לעיל הן ההופכות את השיר למדהים ביופיו, עד כי ניתן להגדירו כפלא וכדבר שיש להתגאות ולנפנף בו כבדגל.

 בית ראשון

 הבית מתחיל במשפט האומר כי "כל שיר אמיתי – הוא נס". מכאן מפרש הדובר טענה זו ומסביר מהו השיר האמיתי הנחשב כנס, על שתי המשמעויות שלו. בבית הראשון של השיר טוען הדובר כי השיר פותח את הקורא לעולם אחר. השיר הוא דימוי לפתיחת שער או וילון עבור הקורא, שבו הוא מגלה עולם אחר המחזיר אותו לימים עברו שאליהם הוא מתגעגע – אל הטבע. הדובר מתגעגע אל ריחות השדה "האבוד", זה שלא יחזור עוד. הריח "של פעם" כבר לא יחזור. חווית הילדות שייכת לעבר ואי אפשר לשחזר אותה, רק להיזכר בה. אותו ריח של העבר מגיע מאִבֵי הנחל, צמח רך ורענן הגדל ליד הנחל. הריח בא גם מהבאר והקילון. מבאר המים ומאותו מנוף עם דליים השואב מים מן הבאר. יש כאן געגוע לכפר כפי שהיה בעבר, הכפר הפשוט והטבעי ללא פלאי הטכנולוגיה. השיר מדבר על ניחוח המקום אליו עפות הציפורים בעיניים סגורות, הן מכירות את הדרך לשם באופן עיוור משום שהן חוזרות לשם תמיד במסעות נדודיהן, כאשר הן עפות בכנף אחת למטה ובכנף אחת למעלה (לרום). בבית זה בולטות התמונות של תיאור הנחל וסביבתו, הבאר, מעוף הציפורים. המשורר מכניס את הקורא לעולם עבר קסום על-ידי שימוש בחוש הריח והראייה. עירוב החושים (סינסתיזה) גורם לקורא לחוש את העולם המתואר כאמיתי כמעט.

בית שני

 בית זה מדבר על חשיבות הילדות כמקור השירה. גם רעיון זה הוא רעיון רומנטי. בשורה הראשונה כותב המשורר כי הילדות היא "מַעֲבָר מזה של התהום" – אותה תהום שבין ילדות לבגרות. או אולי הילדות היא מעבר עמוק בין ההולדת למוות: כי שם בילדות, השמש עולה "כלב (כמו לב) הלבבות הקורנים". זוהי התקופה המרגשת ביותר. "לב הלבבות" משמש כדימוי לתיאור סערת הרגשות של הילדות. סערת הלבבות, הרגשות, עוברת בשאגה גדולה של כיסופים (געגועים) מעֵבֱר לכל חלום.  הילדות היא תקופה כל כך מרגשת, שהיא עולה על כל דמיון (חלום).החריזה בשיר כמעט ואינה מורגשת ולכן במעט שבו היא קיימת – יש להתייחס אליה. בבית זה מתחרזות המילים "תהום" ו"חלום". התהום היא הפער שבין ההולדת למוות (החיים עצמם) והוא פג כחלום (מסתיים במהירות). זוהי ראיה פסימית של אדם המרגיש כי חי מעט, ואולי קצו קרב.

בית שלישי

 מקור שירה נוסף הוא, כאמור, הטבע. אם בבתים הקודמים השתמש הדובר בחוש הריח והראיה, כאן הוא מוסיף את חוש המישוש. הדובר מתאר כיצד הוא ממשש את רגליהן הדקות של איילות השדה ואת גופן. הוא מתאר מצב של קִרבה אמיתית בינו לבין האיילות, שבטבע אינן מאפשרות לבני אדם לגעת בהן. מצב קִרבה זה לבעלי-חיים, החשים כי אינו מאיים עליהם, מתחדד כאשר הופך הדובר לחלק מהטבע. הוא מדדה כמו הציפור (דימוי). זוהי התגלמות של התפיסה הרומנטית, המדברת על התחברות והתמזגות של האדם והטבע, ממנו שואב האדם את כוחו ואת השראתו.

 בית רביעי

 בנוסף לילדות ולטבע, מדבר הדובר על הוריו כמקור לשירתו. הוא מספר על אמו שמקום קבורתה אינו ידוע לו, אך זיכרונה טבוע בתוך תוכו ("במהותי"). הוא זוכר אותה כשהיתה נערה תמה וכאשר זָקנה חוטי כסף זרקו בשערה. הוא זוכר את שירי הערש ששרה לו על גדי זהב שמכר צימוקים ושקדים. זוהי רמיזה אינטרטקסטואלית לשיר ביידיש, שהיה פופולרי מאוד לפני מלחמת העולם השנייה. אימהות יהודיות נהגו לשיר לילדיהן אודות הילד היהודי שיגדל ויהיה סוחר של שקדים וצימוקים. שתי השורות הראשונות בבית זה מתחרזות: "עֲפָרָה"; "נַעֳרָה", אולי כדי לרמוז כמה רע היה גורלה של אמו, שמתה בגיל צעיר. אותו שיר ערש עדיין נשמע באזני הדובר, כמו ניגוניו (זמירות חג) של אביו בשבתות וחגים. כשהוא נזכר באביו, הוא נזכר גם במאכלים שאהב האב ואת צערו על "גלות השכינה" – על העובדה שצעירים רבים הלכו אחרי ההשכלה, או אולי על כך שהשכינה שגלתה לא עזרה ליהודים בפוגרומים. (אצ"ג עצמו ניצל כילד מפוגרום שהתרחש בעיר הולדתו). בשלוש השורות האחרונות של השיר חוזרות המילים "הָאָב", "אוהב", "אהב", "כואב", "כאֱב", "כָאַב". המילה "אב" הופכת למילה מנחה, המדגישה את חשיבות דמות האב בחייו. משחק המילים מבליט את דמות האב: את המאכלים וריחות הבשמים שאהב, כמו גם את כאבו על "גלות השכינה".

 השיר מעביר את הקורא לאווירה של געגוע אל עבר חם ואוהב, לעומת מציאות של יתמות, עצב ובדידות (האם שאיננה, האב שכאב). געגוע אל מה שאיננו עוד ורצון לחזור אל העבר שנראה כה יפה אף הם תפיסה רומנטית ההופכת את הכאב למושג של יופי.