שיר משמר / נתן אלתרמן
על המשורר
נתן אלתרמן נולד בעיר ורשה בשנת 1910. בית הוריו שימש כמרכז חברתי-תרבותי לאנשי-רוח ולסופרים יהודיים. כשהיה בן 4, חזר עם משפחתו לארץ המוצא – רוסיה. עקב מלחמת העולם הראשונה והפרעות ביהודים, נאלצו בני המשפחה לנדוד עד שבחרו לעלות לישראל בשנת 1925.
דמות המשורר הנודד עומדת במרכז שירי ספרו הראשון "כוכבים בחוץ" (1938). ספר זה עורר תגובות חזקות, נוכח החידוש שבשירים והיה בו כדי לבסס את מעמדו של אלתרמן כמשורר מוביל. נוסף לשירים, חיבר אלתרמן מספר מחזות ותירגם ממיטב הקלאסיקה הצרפתית והאנגלית. הוא נודע במעורבותו החברתית אותה ביטא במאמרים פוליטיים ובפעילות ציבורית.
אלתרמן היה מזוהה עם תנועת העבודה (מפא"י) ולאחר מלחמת ששת הימים (1967) היה ממייסדי תנועת ארץ ישראל השלמה. הוא פרסם במשך למעלה מ- 24 שנים (1943 – 1967), שירים אקטואליים בעיתון "דבר" בהם התייחס לעניינים מדיניים, פוליטיים וחברתיים. שירים אלו הופיעו במדור "הטור השביעי", ובמהלך השנים הם קובצו בספרים הנקראים בשם זה. רבים מהשירים הביעו מחאה נגד הבריטים ותמיכה בפלמ"ח ובהגנה שלחמו בהם, בחלקם גונו מעשי האצ"ל והלח"י. אחד המפורסמים בשירי "הטור השביעי" הוא "מגש הכסף" (1947) בו נדון מחיר הדמים של הלוחמים שתרמו להקמת המולדת. בשיר ידוע נוסף, "על זאת", מטיח אלתרמן ביקורת קשה על פשע מלחמה שביצע חייל ישראלי באדם פלסטיני חף מפשע. בשירי "הטור השביעי" בחן אלתרמן סוגיות מוסר בדרך של כתיבה נוקבת וסאטירית.
ראש הממשלה דוד בן-גוריון כינה את אלתרמן "נתן החכם", והיה קשוב מאוד לעמדותיו שבוטאו ביצירתו הפוליטית. מבקריו של אלתרמן, ראו בו "משורר חצר" של השלטון, זאת למרות שבשיריו לא חסך ביקורת על החלטות ההנהגה ותפקודה.
ב- 1935 נישא נתן אלתרמן לשחקנית תיאטרון הקאמרי רחל מרכוס, וב- 1941 נולדה בתם היחידה תרצה, לימים המשוררת תרצה אתר. הוא זכה בפרס ישראל לשירה בשנת 1968 ונפטר בתל-אביב בשנת 1970, כשהיה בן 60.
תוכן השיר ומשמעותו
"שיר משמר" הופיע בספרו האחרון של נתן אלתרמן, "חגיגת קיץ" (1965).
מיד עם פרסומו של השיר, הוא זוהה כשיר אישי מאוד שכתב המשורר לבתו. במרכזו מונולוג ארוך, בו שוטח האב את חרדתו לשלום בתו, אשר ניכר עליה שהיא מאוימת נוכח סכנות רבות הסובבות אותה. מתוך פנייתו הדרמטית של המשורר ניתן להבחין בשילוב בין קריאתו הנרגשת לבתו להישמר מפני הסכנות שבגוף ובנפש, לבין הספק שהוא חש באשר למידת יכולתו לסייע לה.
השיר כולל אחד עשר בתים.
בבית הראשון פונה הדובר (המשורר) אל דמות נשית (בתו), ומבקש ממנה שתשמור על נפשה ועל חייה. הוא חוזר על המילים "נפשך" ו"חייך" שבע פעמים רק בבית זה. החזרות המרובות על מילים אלו מדגישות את בהילות הפנייה של האב החרד לבתו. הוא מפרט את הסכנות האורבות לה, מהן עליה להישמר:
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כּוֹחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשַׂךְ,
מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵך
מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וכְמוֹ שָׁמַיִם
מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְּחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ
וְהַמֵּמִית כְּמֵי-בְּאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם.
השימוש המטאפורי בפרטים כמו "קיר נופל", "גג נדלק", "סכין" ו"אש כיריים" רומז לסכנות המצויות בתוך הבית – במקום שאמור לסמל מוגנות וביטחון. העובדה שהבית מועד לפגיעה מלמדת עד כמה גדולה דאגתו של המשורר המבקש מבתו להישמר "מן הסמוך" ו"מן הדומם". הוא יודע שהסכנות נמצאות כה קרוב ויש בהן כדי למשוך את הבת אליהן – "מן המחכה והמושך". הוא מתחנן בפניה שתשמור על נפשה ועל חייה, כי הוא יודע שהיא נמצאת בסמוך ל"צל חשך" (רמיזה לדיכאון) ושהסכנה – מקורה גם בה עצמה – "ציפורניים". בסיום הבית הוא חוזר ומדגיש את הקריאה לשמור על הנפש, על התבונה ועל הגוף מפני כל רע שעלול לפגוע בהם: נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר-רֹאשֵׁךְ, / עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ.
בבית השני מתאר המשורר מציאות חיצונית לחיי בתו. דבריו מוקדשים לניסיון לשרטט את העולם שבחוץ, מצד אחד עולם כאוטי ומנוכר של חשכה ובדידות נוגה ומצד אחר, עולם נינוח והרמוני:
הָעִיר חָשְׁכָה. אֵין אִישׁ יוֹדֵע מַה זֶּה עָם.
אֵין עָם יוֹדֵע מָה זֶּה אִישׁ וּמָה אִשָּׁה.
אַךְ בַּחוּצוֹת, אַךְ בַּחוּצוֹת בְּעֶרֶב חַם,
בְּעֶרֶב חַם הַשָּׁט כִּצְחֹק וְכִלְחִישָׁה,
רָצִים עַל שְׁתַּיִם הַשָּׁמַיִם וְהַיָּם
וְהַשְּׁקִיעָה שֶנִפְרְדָה מִן הָעוֹלָם
וְהַדְּגָלִים וְהַשָּׂפָה הַחֲדָשָׁה
הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, יֵינָם, לַחְמָם.
נראה כי בבית זה מבקש המשורר להתרחק לרגע מהבעיות של בתו ולהציע נקודת מבט שתכניס את הסיפור האישי לפרופורציות בתוך מציאות שעל אף הקשיים שבה, היא טומנת בחובה התחדשות, אופטימיות ותקווה.
בבית השלישי עובר המשורר לעמדה מסבירה ורכה, בה הוא מנסה להעתיק את התחושות החיוביות שליוו את סיום הבית השני, אל תוך חייה של בתו. דומה כי הוא עצמו לא משוכנע בקיום החיובי של מציאות זאת, ולכן הוא חוזר שלוש פעמים על המילה "לכאורה" – חזרה המעמידה בספק את אפשרות נעימותו של אותו "ערב קיץ טוב", ביתי ורך, שאמור אולי להרגיע ולעודד את הבת בסערת נפשה:
זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה
רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן,
שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא
וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם,
שֶבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מִנוֹרָה
אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישָׁן.
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם וָטוֹב הוּא לִכְאוֹרָה,
רַק עֶרֶב קַיִץ חַם שֶׁבָּא לֹא לְמוֹרָא.
בבית הרביעי ממשיך המשורר בתיאור המתרחש בחוץ, זאת בנימה קודרת וקשה:
עַל פְּנֵי הָרְחוֹב, אֲשֶׁר הִדְלִיק אֶת הַצְּלָלִים,
עַכְשָׁו חַשְׁרוֹת הַצִּפֳּרִים אֵינָן עָפוֹת,
אֲבָל בַּחוֹרֶף מִקּוֹלָן בֵּין הֶעָלִים
כָּל הַשְּׂדֵרוֹת בָּעִיר צוֹוְחוֹת כִּמְטֹרָפוֹת.
עַכְשָׁו שׁוֹתְקוֹת הֵן, כִּי צִפּוֹר אֵין בֵּין עָלִים.
הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל וְגֶחָלִים.
מתוך הדברים האלה ניתן לחוש ברוח רעה המשתלטת על העיר. המילה "חשרות" (גוש מאיים וקודר, בדרך-כלל בהקשר לעננים מעובים) מסמלת כבדות מעיקה, כתוצאה מהיעדר תנועה של הציפורים. נוסף על כך, ציוציהן שמוכרים כנעימים, מתוארים כעת כ"צווחות מטורפות" של שדרות העיר, המתחלפות בשתיקה בשל הציפורים שנעלמו. החושך מכסה את העיר, ובמקומו יש אור מלאכותי (חשמל) או אור קלוש, דועך ומעלה עשן (גחלים).
הבית החמישי מרחיב את תיאור האורות על רקע החושך. אורות שלטי החוצות מעידים על הרחקתו של הטבע ההרמוני: "חשמל של אותיות", "שלטים של אותיות ושל מילים", ועל מציאות אורבנית קשוחה ומנוכרת, בה אפילו הים "גדול וזר", מדומה לבית-חולים:
מֵאֲחוֹרֵי מוֹטוֹת בַּרְזֶל וְחָבִיּוֹת
נוֹשֵׁם הַיָּם, גָּדוֹל וָזָר כְּבֵית חוֹלִים.
הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל וְאוֹתִיּוֹת.
הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר מִלִּים וְגֶחָלִים.
בבית השישי, הקצר ביותר בשיר, חוזר המשורר ופונה אל בתו, באותן מילים בהן השתמש קודם לכן ועליהן הוא מוסיף ומבקש ממנה לשמור על יופייה ועל לבה הטוב ולעשות זאת בכוחות עצמה, בידיה שלה:
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ הָעֲיֵפָה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
שְׂעַר רֹאשֵׁךְ, עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי יָפְיֵךְ,
שִׁמְרִי לִבֵּךְ הַטּוֹב, אַמְּצִיהוּ בְיָדַיִךְ.
הבתים השביעי והשמיני מורכבים מסדרת שאלות באמצעותן מנסה המשורר להבין ללבה של בתו. בתוך כך הוא חושף גם כמה מתובנותיו בדבר התנהלותו המסובכת והמייסרת של העולם:
הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ
פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?
אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן
וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?
אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ
כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד?
אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב
כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב?
הַגִּידִי לָמָּה וְאֶל מִי בְּלִי קוֹל בּוֹכָה אַתְּ?
אִמְרִי מִנַּיִן לָךְ, פְּתַיָּה מַאֲמִינָה,
שֶׁהַחַיִּים נוֹצְרוּ לֹא לְלַמְּדֵנוּ דַעַת,
כִּי אִם נוֹצְרוּ כְּדֵי לִטֹּל אֶת הַבִּינָה?
אִמְרִי, כֵּיצַד? מַדּוּעַ? מִי אָמַר לָךְ זֹאת?
אִמְרִי, מִנַּיִן? מִי גִלָּה לָךְ אֶת הַסּוֹד?
המשורר מבקש לברר את המקור למצוקתה הנפשית של בתו, שאפילו צחוקה מדומה לפחד ושמחתה קפואה. הוא שואל מדוע נפשה כלואה ומדמה מצב זה לציפור מבוהלת בתוך כף יד ולרעד של ציפור עפה בתוך חדר בחפשה חלון לברוח. הוא מתאר את כאבה כבכי בלי קול ואת אמונתה בכך שהחיים לא נוצרו כדי ללמד דעת, אלא להפך – כדי לגזול בינה. סיום דבריו במילים: "מי גילה לך את הסוד?" מוכיחים שאף הוא מאמין שהחיים האלה מזמנים רעה. פתיחת הבית השביעי במילים: "הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש / פתאום חלון לאט נפתח בחשכה" עשויה לרמוז לפחד המודע של המשורר מפני אותה רוח רעה שולחת יד (אולי בנפש הבת?) ופותחת את החלון – אותו חלון מבעדו מבקשת הציפור הכלואה להימלט. הציפור תוכל לעוף אם תצא מהחלון, ואילו הבת אם תעשה זאת – תצנח אל מותה.
הבית התשיעי מתאר מציאות אימתנית, בה הסכנות האמיתיות שאורבות לבת נמצאות בתוכה, והפחד הגדול הוא ממה שיאונה לה מנפשה שלה:
הַסַּכָּנוֹת רַבּוֹת וּמִסְפָּרָן מֵאָה
וְהֵן רוֹבְצוֹת אוּלַי בְּמַעְגָּל אוֹרֵב
אַךְ לֹא אוֹתָן, אַךְ לֹא אוֹתָן אַתְּ יְרֵאָה,
רַק אֶת נַפְשֵׁךְ הַמְאֹהָבָה וְהַמְּלֵאָה,
הַמִּתְחַלְחֶלֶת לְקוֹל צַעַד מִתְקָרֵב,
אוֹתָהּ יָרֵאת, אֶת הָרַכָּה, אֶת הַשֵּיָה,
אֶת הָרָעָה, אֶת הָרוֹחֶצֶת בִּדְמֵי לֵב.
הבית העשירי משלב בין חזרה של בקשת המשורר המודאג מבתו לשמור על נפשה, ובין ניסיון לעודד אותה לנסות ולראות את האושר המצוי בה:
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, לִבֵּךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,
אוּלַי הָאשֶׁר בָּךְ שׁוֹכֵן וְהוּא דִבְשֵׁךְ,
דִּבְשֵׁךְ הֶחָם כִּדְמֵי לִבֵּךְ וְדִמְעוֹתַיִךְ.
דִּבְשֵׁךְ הֶחָם וְהַכָּבֵד וְהֶחָשֵׁךְ.
הָעֶרֶב בָּא. יָפֶה מִמֶּנּוּ אֵין בֵּינְתַיִם.
הָעֶרֶב בָּא. הוּא כְּבָר הֶחֱלִיף אֶת הַשָּׁמַיִם.
בבית האחד-עשר, החותם את השיר, מסכם המשורר את פנייתו לבתו. הוא חוזר ומתייחס לרוח, אלא שהפעם היא מוצגת באור חיובי: "הלא הרוח, שאיננה מדברת, לא לחינם רכות נוגעת בכתפך". מכאן נראה שאותה הרוח שפתחה חלון בחשכה, יכולה להשתנות ולגעת ברכות בכתף הבת, למסור לה בלי מילים, ללא דיבור, שהעיר מוארת, הן באור ירח והן באור חשמל, וזו סיבה מספקת כדי לשמור על החיים, על הבינה ועל הנפש:
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, הֲלֹא טוֹבוֹת צוֹפֵן הָעֶרֶב
וְרַק עוֹד אֵין לָדַעַת בְּיַד מִי וְאֵיך.
הֲלֹא הָרוּחַ, שֶׁאֵינֶנָּה מְדַבֶּרֶת,
לֹא לְחִנָּם רַכּוֹת נוֹגַעַת בִּכְתֵפֵךְ.
בְּאוֹר יָרֵחַ וְחַשְׁמַל הָעִיר מוּאֶרֶת.
שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ.
סיכום: "שיר משמר" ו"שיר הנשמרת" – דיאלוג עם סוף טרגי
בשנת 1965 פרסם יורם קניוק במוסף הספרות "משא" של עיתון ´דבר´ מסה בשם: "קינת אהבה". כך כתב:
"שיר משמר" איננו עומד לדין הביקורת כשם שיללתו של איש פצוע, אפילו הוא קופץ את שפתיו, אפילו יש ליללתו צורה וצליל, איננה עומדת לדין ביקורת מוסיקלית. כבר השורה הראשונה כתובה בקצב וסדר מילים שנגינתן מזכירה נהי וקינה: "שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך". הקצב רטורי, דוקר בעצמתו ומתמשך לאורך השיר כולו. אולם בעוד שהקצב וסדר המילים אינו חדל אף לרגע ממנגינתו המקוננת, הרי נושא השיר מתחילתו ועד סופו הוא האהבה…
… זהו שיר אהבתו של אדם שחדל לפתע להיות פיקח. איש שחוכמתו נעצרה על סף תהום רגשות עז, ותחת לתלוש את שערו הוא מביט פקוח עיניים לתוך המראה שלמולו ומבעדה שרות עיניו, ארבע עיניו, בקול מתון ורועד: "רק את נפשך המאוהבה והמלאה, / המתחלחלת לקול צעד מתקרב, / אותה יראת, את הרכה, את השיה, / את הרעה, את הרוחצת בדמי לב"… הזעזוע מתחיל בקצב מסחרר ומפעם לאורך השיר כפעימות דמו של איש שזקן פתאום, הצועק מילים מדודות. כלומר, גם בצעקה הנוראה נשארות המילים בחונות ונבחנות בקפדנות של מורה עקשן, בקפדנות של מי שלעולם אינו מוכן לשורר מבלי להניח על ידו – כמחווה ראשון של כובד ראש לשירה – את הכבלים המסורתיים להם הוא משויך, בחינת עבד לתרבותו, ובן נאמן לחינוכו. לעולם אין השיר הזועק חורג מגבולות דרך הארץ למתכונת, למסגרת הצרה והחמורה. זוהי דרך מוזרה של מי שמקלל בלשון נכונה ובוכה ללא שגיאות דקדוק…"
שלושים ואחת שנים אחר כך בשנת 1996 מרגיש יורם קניוק שבאה העת לגלות את הנסיבות שבהן נכתב "שיר משמר" והוא עושה זאת כמי שסוף סוף נגולה אבן מלבו.
עדות על נסיבות חיבורו של "שיר משמר"
ב-14.10.96 נרשמו הדברים הללו מפי יורם קניוק:
"ההיכרות שלי עם נתן אלתרמן החלה ב-1962. עבר משותף לא היה לי איתו. חזרתי מארה"ב. לגביו הייתי דף חדש, חלק. הייתי צעיר. הוא קרא את ספרי "אדם בן כלב" והתרשם. מצא בי משהו. בין אנשים מצטברות טינות וכל מיני משקעים. והנה איש מדור חדש.
בתו תרצה חזרה ארצה באותה תקופה בקירוב. מצאנו עצמנו כבני בית אצלם- מירנדה אשתי ואנוכי, עם נתן ורחל מרקוס. רחל הייתה שולחת אותי לחפשו בבארים כדי שאביא אותו הביתה.
הייתי הולך לחפש אותו כשהיה שתוי. זה היה כבר ביטוי לקרבה, שפנו אלי במצבים האלה. מירנדה התיידדה עם תרצה שהייתה נשואה לעודד קוטלר שנעדר מהבית באותו ערב. אני מנסה להיות נאמן בתאורי למה שקרה באותו לילה. עברו הרבה שנים. קרו דברים שמסבירים את הרקע לכתיבתו של השיר הזה. רק שלא ייווצר רושם מוטעה. נתן היה גם נורא בהתנהגותו כלפיי. היה גם דמוני. השכרות הייתה חלק מזה.
תרצה הייתה שברירית, כעלה נידף. קראו לנו באותו לילה לביתה. מירנדה ואני רצנו לשם יחד עם נתן. תרצה נעלה את הדלת מבפנים. ריח הגז הגיע אלינו מתוך הבית. זה היה ניסיון להתאבד. אמבולנס הוזעק. לאבא שלה סירבה לפתוח. קשה לחשוב על מצב כמו שהיה שם. ועוד יותר לתאר מה הוא עשה או אמר, מול הדלת הנעולה. בסוף נענתה למירנדה ופתחה. תרצה נלקחה לבית חולים וטופלה שם. מאוחר יותר באותו לילה הלכתי עם נתן לביתו בשדרות נורדאו, בית שני או שלישי מדיזנגוף.
הושיב אותי על הספה בחדר העבודה שלו. כעס שתרצה פתחה לנו ולא לו. גידף אותי. אחר כך בכה וביקש סליחה. אני יושב על הספה הזאת. זכורה לי התמונה: הכורסא, הספרים, מכונת כתיבה קטנה. עליה הקיש באצבע אחת או שתיים. את השיר כתב בנוכחותי, כולו. קרא לי את הגרסה. השיר נכתב באחת. אולי שתינו אחר כך וכנראה היה שיכור.
זכורים לי ביקורים אחדים של שתי המשפחות בבית של תרצה. זה היה אחרי שנתן טס לניו יורק להחזיר אותה לארץ. היה לה שם משבר. אלו היו "טקסי שתיקה". יושבים ערב שלם ושותקים.
את השיר קרא לי באותו לילה כמדבר אליה. אל תרצה. אחר כך הכחיש את נושא ההתאבדות. כי במשפחה מן הישוב, זה לא יתכן! יש לי השערה פרועה: אילו אושפזה בתו באותן שנים – כמו שקרה עם בתי, שנות דור אחר כך, אולי היה מתאבד. לא היה ערוך לחיות עם מום כזה בביתו. היה "אני" מסוג אחד שנפגש עם בן-גוריון או עם יגאל אלון – והיה האחר, ההפוך. והיו תלונות של תרצה עליו: גם על השתייה, גם על שתי נשיו. סיפרה איך זרק עליה ספרים, אנציקלופדיות בשכרותו. גם שתי נשיו לא נראו לו חריגות. כאילו שמדובר במישהו אחר. הוא מצדו ביטא חרטה על דרך גידול הבת. כנראה שהבין שחטא לה.
שאלת אותי על "שיר משמר". זה לא רק החשוב בשיריו. זה כנראה מחשובי השירים בשירה העברית!"
כעבור זמן-מה ענתה תרצה אתר על "שיר משמר" בשיר משלה: "שיר הנשמרת". השיר מגיב על הכול, כל מה שהושתק והוחנק והוסתר והוכחש, ולמרות שאולי ישנה בו איזו השלמה, הוא כואב ומיוסר וחסר כל נחמה.
שִׁיר הַנִּשְׁמֶרֶת / תרצה אתר
הַשָּׁמַיִם רָצִים רָצִים רָצִים
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי עִגּוּלִים נוֹצְצִים
כָּל מִינֵי דְּבָרִים נַעֲשִׂים
יוֹתֵר וְיוֹתֵר סְמוּכִים
אֲנִי נִזְהֶרֶת מִדְּבָרִים נוֹפְלִים
מֵאֵשׁ, מֵרוּחַ, מִשִּׁירִים
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי רוּחוֹת מַכִּים
כָּל מִינֵי עוֹפוֹת מְדַבְּרִים.
אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת נַפְשִׁי מֵהֶם
וְגַם אֵינִי בּוֹכָה
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁבִּקַּשְׁתָּ שֶׁאֶהֱיֶה בְּרוּכָה
אֲנִי בְּרוּכָה, אֲנִי בְּרוּכָה.
הַשָּׁמַיִם רָצִים
הֵם אֵינָם נוֹגְעִים בְּשֵׂעַר רֹאשִׁי שֶׁלְּךָ
הֵם אֵינָם מִתְקָרְבִים אֲפִלּוּ לָרוּחַ שֶׁבָּאָה אֵלַי מִמְּךָ
הַשָּׁמַיִם רָצִים לְמָקוֹם אַחֵר
וְהָרוּחַ סְבִיבֵנוּ טַבַּעַת שְׁקוּפָה,
כְּמוֹ בְּעֶרֶב שָׁרָב אֲנַחְנוּ יָרֵחַ
הָרוּחַ סְבִיבֵנוּ עָבָה.
תרצה אתר כתבה אמנם שיר תשובה ל"שיר משמר" שכתב לה אביה, אך ברור שלא היה בתשובתה כדי להרגיע את דאגתו. מתוך השיר שלה מתגלים יחסים כמעט סימביוטיים בין האב לבת – "הַשָּׁמַיִם רָצִים / הֵם אֵינָם נוֹגְעִים בְּשֵׂעַר רֹאשִׁי שֶׁלְּךָ / הֵם אֵינָם מִתְקָרְבִים אֲפִלּוּ לָרוּחַ שֶׁבָּאָה אֵלַי מִמְּךָ", היכולים לרמוז על תלות מסחררת של הבת באביה, עד כדי רמיזה שהוא הוא מהווה את המקור למצוקתה. זהו האב שאהב מאוד את בתו, אך הותיר אותה מחוץ לעולמו הפנימי, ולא פעם גם מחוץ לחייו היומיומיים. חוויה זו מתוארת בשיר אחר שלה, "הזה אשר הולך": "אל כל הארצות אשר כיסית מפני / אני כעת הולכת, כי אני יחידתך, / אני אשר הוזהרתי מן המר והנושך, / הולכת שמה. להמרות את מצוותך." (מתוך: "עיר הירח", 1979).
שירה סתיו (2014) טוענת שמתוך השירים: "שיר הנשמרת" ו"זה אשר הלך" ניתן להסיק כי תרצה אתר בחרה ביצירתה להיכנס אל התחום האסור, אל תוככי השירים של אביה, לגלות את מה שהסתיר מפניה, ולהצביע עליו כעל הסכנה של חייה. לדבריה, בשני השירים "יש עדות עצמית על חולשה וגוויעה, אך יש בהם גם האשמה מתריסה המהפכת את כוונותיו המיטיבות של ´שיר משמר´".
לפיכך ניתן לראות ב"שיר משמר" משום הכאה על חטא של המשורר המכיר באחריותו למצבה של בתו – אחריות שבאה מתוך הכרה בכישלונו כאב שלא הצליח לשמור על בתו. ב־ 7 בספטמבר 1977, בהיותהּ בת 36 בלבד, נהרגה תרצה אתר כשנפלה מחלון ביתה שבקומה השישית. המשפחה טענה שהייתה זו תאונה, מאחר שימים ספורים לפני מותה נפגעה על ידי מכונית, ונזקקה לטיפול של תרופות מטשטשות אשר עלולות היו לגרום לנפילתה.
בשיר "בלדה לאשה", כתבה:
אפילו ענני הגובה, לא יכלו לשתיקתה
היא הביטה עד בלי שבע, היא הביטה וידעה
שכעת פורחות בעמק, שלל חבצלות הבר
ולמרות הכל, הכל נגמר.
אפילו ענני אוקטובר, הסגולים אל מול שקיעה,
לא עזרו לה אף לרגע, לא עזרו להרגע,
אף כי שוב פרחו בעמק, שלל חבצלות הבר
למרות הכל, הכל נגמר.
אפילו הספרים בחדר, הסגור והעצוב,
כבר ידעו היא לא בסדר, היא הולכת לבלי שוב
עוד פורחות הרחק בעמק, שלל חבצלות הבר
אך למרות הכל, הכל נגמר.
תרצה אתר נקברה בבית העלמין בקריית שאול, לצדו של אביה, נתן אלתרמן.
מקורות:
שירה סתיו, אבא אני כובשת – אבות ובנות בשירה העברית החדשה, דביר, 2014.
