שימו לב לסגול הרועד / נתן זך
על המשורר
נתן זך נולד בברלין בשנת 1930. כשהיה בן 5, עלתה משפחתו ארצה והתיישבה בחיפה. נתן זך למד בבית-הספר הריאלי בעיר ולאחר שירותו הצבאי פנה ללימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
ספר שיריו הראשון "שירים ראשונים" יצא לאור בשנת 1955 ונגנז על-ידי המשורר עצמו זמן קצר לאחר מכן. כעבור 5 שנים, בשנת 1960, יצא לאור ספרו השני "שירים שונים" שהיה בבחינת תיקון לספרו הראשון.
נתן זך ביקש למרוד במוסכמות השיריות שאפיינו את דור המשוררים שקדם לו. הוא יצא כנגד השיר בעל "המקצב המכני" והגדיר מחדש את "השיר הנכון" כשיר שנכתב בריתמוס (מקצב) חופשי המתמזג עם תוכן השיר בו מובעים רחשי-חיים בלשון משוחררת מרגשנות מוגזמת ומגודש של אפקטים וציורי לשון מקושטים.
מבוא
השיר "שימו לב לסגול הרועד" התפרסם בספר "כל החלב והדבש" (1971).
זהו שיר הגות שבמרכזו ניסיון לברר עניינים הנוגעים למשמעות החיים.
שירי הגות עוסקים בשאלות כגון: מה פשר החיים? איך נכון לחיות? מהו האושר? מה מקומו של האדם בעולם? מה משמעות היחסים שבין אדם לזולתו? מהן מידות המוסר הראויות? האם יש אלוהים ומה משמעותו? מה היחס בין חיים ומוות? וכד´.
בשירת ההגות עשויות להופיע תובנות קיומיות אליהן הגיע המשורר, המבקש לשתף בהן את קוראיו. מכאן, יתכן ששיר הגות ייכתב כפנייה ישירה לקורא ובו פירוט המלצותיו של המשורר כיצד ראוי לנהוג בחיים.
בשיר "שימו לב לסגול הרועד" מבקש המשורר להסב את תשומת לבם של הקוראים (ושל בני-האדם בכלל) ליופיו של הטבע ולחד-פעמיות שבקיומו.
פירושי מילים
ü מְאֻכָּל (שורה חמישית) – שרוף, פגום, פגוע.
ü לְשַׁד ( שורה שישית) – תמצית כוח החיים.
מבנה השיר וסגנון הכתיבה
השיר בנוי מבית אחד בן 11 שורות, המשלב בתוכו משפטים קצרים מאוד לצד משפטים ארוכים יותר. תיאורי הטבע בשיר משלבים בין הממשי ("געו בעץ") ובין הסמלי-מטאפורי ("מששו את הרוח"). השילוב בין דיבור ישיר ובין שימוש בלשון ציורית, מעניק לשיר את ייחודו הסגנוני, מה שהיה לאחד ממאפייני שירתו של זך. אין בשיר חריזה, התיאורים גולשים משורה לשורה באופן המחייב קריאה מקוטעת, ובולטת הימנעותו של המשורר מנימה סנטימנטלית.
תוכן השיר ומשמעותו
שורה 1: שימו לב לסגול הרועד,
השיר נפתח בצורה מפתיעה ומעוררת סקרנות. לא ברור מהו הסגול הרועד אליו מבקש המשורר להפנות את תשומת הלב. אפשר שכוונתו בקריאה זו היא לשים לב לדבר הלא-מוכר, או זה שאיננו נראה בקלות לעין. יש להתאמץ כדי לראות את הסגול הרועד, מאחר וכלל לא ברור מהו. אולי הכוונה לצבע מסוים של פריחה או לגוון כלשהו של השמיים במהלך היום או לקראת שקיעה. העובדה שמדובר בסגול רועד, רומזת למשהו לא יציב, חמקמק, שברירי, אולי כזה הנתון בסכנה או בפחד. יתכן שהסגול הרועד מסמל דווקא משהו פנימי ונסתר בנפש האדם, הלך-רוח כלשהו המשרה דכדוך, או לחילופין מעיד דווקא על אפשרות להתרגשות.
פתיחת השיר מחייבת חשיבה אסוציאטיבית משום שלא קיים "סגול רועד" המשותף וידוע לכל בני-האדם.
שורה 2: מששו את הרוח, היטב
המשורר ממשיך את פנייתו אל קוראיו וכעת הוא מבקשם למשש את הרוח. מדובר בהוראת פעולה סמלית, שהרי לא ניתן למשש את הרוח. הרוח היא אחת מתופעות הטבע השכיחות, וההצעה למשש את הרוח יכולה להתפרש כניסיון להיות מודע יותר לטבע, לא להסתפק בתחושה פסיבית של ביטויו, אלא ממש להתחבר אליו. יתכן שכוונתו לרוח האנוש, ובקשתו למשש את הרוח מכוונת לניסיון להבין, להרגיש, לגעת ברוח האדם. המילה "היטב" מדגישה את חשיבות המגע הממשי.
שורות 3 – 7: געו בעץ. הוא ירוק ובצמרת / מוריק עוד יותר והגזע / מאכל מעט אך עודו אוכל בכל פה / את לשד האדמה שאיננה / נראית כאן לעין בעיר.
שני משפטים. הראשון קצר מאוד ובלשון ציווי. המשורר מבקש לגעת בעץ, פשוטו כמשמעו. אין להתעלם מהעץ, או להסתפק בהתבוננות בו. צריך לגעת בעץ ממש. המשפט השני הוא תיאורי. העץ ירוק ובצמרתו ירוק אף יותר. הגזע שלו שרוף או פגום, אך עדיין משתוקק לחיים. גזע זה ניזון בתאווה מהמזון שמספקת לו האדמה. האדמה הזאת לא נראית לעין, משום שהיא נמצאת בעיר, ומן הסתם מכוסה במדרכות בטון. אפשר להניח שהמשורר מצביע כאן על המחיר שמשלם הטבע נוכח ההשתלטות האורבנית. הקונפליקט בין הטבע לבין מעשי ידי האדם מקדם כמובן את איכות החיים בתחומים רבים, אך במקביל גם פוגע ואולי מבטל את אפשרות הקיום הפשוט והטבעי. הטבע נעלם מעיני האנשים המתגוררים בעיר. הללו מוקפים במבנים, מכוניות, מכונות ושאר חומרים "קרים" (מתכת, ברזל, בטון, זכוכית וכד´). זהו ביטויה של הקדמה הטכנולוגית, ששוב ושוב דורסת ברגל גסה את יצירי הטבע. אפשר לראות בעץ סמל לאדם. כמו העץ המתעקש לחיות, כך גם האדם. שניהם נאחזים בכל כוחם בלשד האדמה, כלומר בתמצית החיים – זאת לא רק כדי לשרוד, אלא גם מתוך שאיפה לצמוח.
שורות 8 – 11: שימו לב, מששו, געו היטב. כפלים / לשאוף את האור, להאיר / כל ענן. הוא עובר. והלילה / לא יאחר.
בשורות אלו חוזר המשורר על קריאתו לשים לב, למשש, לגעת. לא לנהוג באדישות, אלא לעשות מעשה, להיות מעורב. הוא מתריס בקוראים למצות את הטבע ("כפלים"). הצעתו "לשאוף את האור, להאיר כל ענן" – פירושה, להיות אופטימי. האור הוא סמל ליופי, תקווה ואושר, לכן צריך לשאוף אותו כאילו היה אוויר. הענן עלול להסתיר את השמש ובכך להאפיל את האור, על כן מתבקש האדם למנוע את החשכה הזאת, עליו להתאמץ להאיר, במובן של לעשות טוב.
השיר מסתיים בנימה מדכדכת. שלוש מילות הסיום מדגישות באופן מטאפורי שבסוף מחכה המוות. הלילה (כסוף היום והאור) מסמל את סוף החיים – עובדה בלתי-נמנעת שאין להתכחש לה. לאור זאת, כדאי לאדם למצות את החיים ולחוות את הקיום בצורה המלאה והטהורה ביותר.
אמצעים אמנותיים
- לשון ציורית (מטאפורית)– "הסגול הרועד": ביטוי ציורי-סמלי ליפי הטבע והעולם ולעובדת שבריריותו של זה; "והגזע… אוכל בכל פה את לשד האדמה": גזע העץ ניזון מתוצרת האדמה. זוהי האנשה של העץ, אשר כמו האדם, ניזון מן הטבע ונאחז בתמצית החיים שמספקת לו האדמה על שלל יבוליה; "והלילה לא יאחר" – הלילה מסמל את סוף היום ובהשאלה את סוף החיים. יש להכיר בסופיות החיים ומכאן שיש למצות אותם ו"להאיר כל ענן", כלומר להיות אופטימי ולשאוף לטוב.
- לשון ציורית של עירוב חושים(סיניסתיזה) – "מששו את הרוח", "לשאוף את האור" – ביטויים ציוריים אלה ממחישים את פוטנציאל מלאות הטבע. כאילו שניתן למשש את הרוח, כאילו שניתן לשאוף את האור. במילים אחרות, הטבע מזמן לאדם חוויה קיומית מלאה ועשירה. על האדם להפעיל את חושיו השונים כדי לחוות את הטבע במלוא עוצמתו ולרוות את כל יופיו.
- חזרות– "שימו לב": צירוף מילים זה מופיע בכותרת השיר ופעמיים נוספות בתוכו. מטרת החזרה להדגיש את פנייתו של המשורר אל קוראיו – לשים לב! תשומת-הלב היא תנאי הכרחי למיצוי החיים בהנאה. רק מי שמסוגל לשים לב לפרטים הקטנים שבטבע, יכול באמת ליהנות מתופעותיו השונות. המשורר מתרה בקוראים שיזדרזו לשים לב, כי החיים חולפים וחבל לפספס את יופיים ה"סגול"; "מששו", "געו": הוראות ציווי החוזרות בשיר לשם הדגשת הפעולות הנדרשות לשם מיצוי הטבע והפקת התועלת הרוחנית ממנו. אין להסתפק במבט, יש למשש ולגעת, כלומר לחוות את הטבע בצורה ישירה ובלתי-אמצעית, כאילו הוא אנושי.
- סמל– העץ: העץ מייצג את הטבע. הוא חלק מן הטבע וקיומו תלוי בטבע. הטבע במידה רבה תלוי באדם. האדם יכול לטפח את הטבע (להשקות את העץ), אבל יכול גם להרוס את הטבע (לכרות את העץ). העץ גם מסמל את האדם – שניהם משפיעים ומושפעים מן הטבע. שניהם גם מתקיימים על בסיס המחזוריות בטבע.
- השימוש בצבעים – סגול וירוק: אפשר לראות בצבע הירוק של העץ סמל לפיזי והמוחשי. העץ נראה לעין, ניתן לגעת בו, למשש אותו, להריח אותו. הצבע הסגול עשוי לסמל את הרוחני, הנדיר והנסתר שהופעתו בטבע מחייבת תשומת-לב מיוחדת.
סיכום
"שימו לב לסגול הרועד" הוא שיר הגות המסמל הן את יופיים של החיים והן את שבריריות הקיום. על רקע אלו מתבקש האדם לשים לב לתופעות טבע רגעיות, נדירות, חולפות וחד-פעמיות. רק חיבור משמעותי לטבע (במובן ממשי ורוחני כאחד) יהפוך את חוויית הקיום האנושי לראויה. החיים הללו חולפים במהירות, לכן יש לחוש אותם, לגעת בהם, למשש ולהרגיש אותם. רק כך יתאפשר מימוש אמיתי. מרבית בני-האדם נוטים להתעלם מהתרחשויות הנתפסות בעיניהם כשוליות. המשורר קורא להם ´להתעורר´ ולחוות את החיים במלוא עוצמתם. הרגישות האנושית נגזרת מהתבונה האנושית. יש לנצל תבונה זאת ולהסתייע בה בכדי לגלות עניין ויכולת התפעלות ממה שיש לטבע להציע, גם אם מדובר ברגעים קטנים של יופי. כמו העץ המְאֻכָּל מעט (הסובל מהזדקנות), אך עדיין שומר על צבעו הירוק וממשיך להצמיח ענפים ועלים חדשים, כך גם האדם, למרות הזדקנותו, נאחז בחיים ומגדל דורות חדשים של אנשים שימשיכו להתקיים אחריו. האדמה עשויה לסמל את הבסיס הקיומי הממשי (יבול) והרוחני (ביטחון, תקווה, אמונה). גם כשהאדמה מכוסה באספלט העירוני, אין לשכוח את חשיבותה כתנאי להמשך הקיום. באופן סמלי, האדמה העירונית יכולה לייצג את קשיי החיים. מתוך השיר עולה כי אין להיכנע לקשיי החיים. גם מכישלון אפשר לצמוח. צריך לחיות את החיים ולשאוף תמיד למימושם המלא. הטבע מסמל את הקיום הפשוט והטבעי. יש בו מעין תמימות נעורים, בעוד שהעיר מסמלת קיום כוחני, קשה, תחרותי וחומרי. כדאי לאדם להכיר בכך וללמוד לשלב בין תמימות הטבע ובין החספוס העירוני. מהשיר עולה המסקנה שלחיים יש סוף! אם האדם לא ייקח זאת בחשבון ויקדיש לכך תשומת-לב, הוא יפסיד – חייו יהיו ריקים ונטולי משמעות.
ביטוי תמציתי ומעניין ליחסים שבין האדם והטבע ניתן למצוא בדברי בודהה:
"העץ נותן צל גם לזה הבא לכורתו".
