עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּךְ / נתן אלתרמן

על המשורר

נתן אלתרמן (1910 – 1970), נולד בוורשה, נפטר בתל-אביב.

בית הוריו שימש כמרכז חברתי-תרבותי לאנשי-רוח ולסופרים יהודיים. עקב מלחמת העולם הראשונה והפרעות ביהודים, נאלצו בני המשפחה לנדוד עד שבחרו לעלות לישראל בשנת 1925. דמות המשורר הנודד עומדת במרכז שירי ספרו הראשון "כוכבים בחוץ" שראה אור ב- 1938. ספר זה עורר תגובות חזקות, נוכח החידוש שבשירים והיה בו כדי לבסס את מעמדו של אלתרמן כמשורר מוביל.

נוסף לשירים, חיבר אלתרמן מספר מחזות ותירגם ממיטב הקלאסיקה הצרפתית והאנגלית. הוא נודע במעורבותו החברתית אותה ביטא במאמרים פוליטיים ובפעילות ציבורית. תחילה פרסם טור קבוע בשם "רגעים" בעיתון "הארץ" במשך תשע שנים. לאחר מכן, פרסם במשך 24 שנים טור שירי מדי שבוע בעיתון "דבר" – "הטור השביעי", בו הביע את עמדותיו הנוקבות על מגוון נושאים רחב שהיו אקטואליים באותה עת. עם פרישתו מעיתון "דבר" המשיך לכתוב בעיתון "מעריב".

אלתרמן היה מקורב מאוד לראש הממשלה דוד בן-גוריון, שכינה אותו "נתן החכם", והיה קשוב לדעותיו בנושאים פוליטיים. לאורך השנים היה אלתרמן מזוהה עם תנועת העבודה ומפא"י בפרט. לאחר מלחמת ששת-הימים הוא נמנה עם מייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". את נכונותו של בן-גוריון לוותר על מרבית השטחים תמורת שלום אמת תיאר כ"היפותטית – אפילו אוטופית".

ב-1935 נשא לאישה את שחקנית התיאטרון הקאמרי רחל מרכוס, ובינואר 1941 נולדה בתם היחידה תרצה, לימים המשוררת תרצה אתר. במקביל לנישואיו עם מרכוס ומגוריו עמה עד יום מותו, ניהל בידיעתה יחסי אהבה ממושכים עם הציירת צילה בינדר, אשר איירה אחדים מספריו לילדים.

בשנות ה- 40 וה- 50 של המאה ה- 20 נחשב אלתרמן ל"מלך השירה העברית". היה לו מעמד של ´גיבור תרבות´, אשר הטביע את חותמו עוד בחייו. הוא היה מוקף במשוררים, בחברים ובמכרים שרצו להסתופף בקרבתו. לצד אלו הוא היה ידוע בבעיית השתיינות שלו. הוא נהג לפקוד בתי-קפה (במיוחד ´כסית´ בתל-אביב) ובארים ולהשתכר עד אובדן חושים.

הוא זכה בפרס ישראל לשירה בשנת 1968 ונפטר שנתיים מאוחר יותר כשהיה בן 60.

עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּךְ / נתן אלתרמן

נושא השיר הוא אהבה בלתי-ממומשת, שאולי עוד תתממש. הדובר בשיר פונה אל נמענת כלשהי, בניסיון להסביר את התרחקותו ממנה, תוך שהוא מבטיח עוד לשוב.

עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּךְ בִּשְּׂפָתַיִם כָּבוֹת.

עוֹד אַצְנִיחַ אֵלַיִךְ יָדַיִם.

עוֹד אוֹמַר לָךְ אֶת כָּל הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת,

שֶׁיֶּשְׁנָן,

שֶׁיֶּשְׁנָן עֲדַיִן.

הבית הראשון כולל הבטחה משולשת: הדובר ישוב יום אחד לבית אהובתו, יניח עליה את ידיו, ואף יאמר לה את "כל מילים הטובות"… שישנן עדיין. שתי האנאפורות (פתיחת שלוש השורות הראשונות במילה "עוד" ושתי השורות האחרונות במילה "שישנן") מעצימות את הנימה המנחמת ואת כוונת הדובר העטופה תקווה.

אף שהשיר נפתח בהבטחה, ספק אם זו באמת תתממש. הספק עולה כבר במילה "ספך" המייצגת קו המפריד בין פנים לחוץ. השיבה המאוחרת תיעצר אולי על סף הכניסה, ומכאן כבר ניתן לשער כי לא תהיה זו פגישה משמחת במיוחד. עולה השאלה האם הדובר עתיד להתקבל שוב, להיות מוזמן ולהיכנס אל ביתה של האהובה או אל גופה של האהובה אותה כנראה זנח. המטאפורה שבצירוף "שפתיים כבות" עשויה לרמוז לכישלון השיבה שמבטיח הדובר לאהובתו, שהרי אם שפתיו כבות, יתכן שלא יהיה לו מה לומר, או שלא יצליח לומר את מה שירצה. צירוף המילים האלה יכול גם לרמוז לשפתיים חסרות חיים (להבדיל משפתיים "לוהטות" למשל), אולי כי לא נותרו בו אנרגיות של אהבה – אולי הוא לא יוכל לנשק את אהובתו, אולי אפילו לא יוכל לחייך אם שפתיו כבות.

בשובו הוא מבטיח "להצניח ידיים" אל אהובתו, כלומר לגעת בה, ללטף, אולי לחבק. הידיים הן סינקדוכה (חלק המייצג את השלם) של הדובר עצמו. המהות שלו היא של ידיים שיאחזו מחדש את האהובה, יעניקו לה דבר מה, יתמכו בה מחדש. כאילו שהידיים תצנחנה מטה, אל מקומן הטבעי והנינוח, אל גופה של האישה האהובה.

הבטחת הדובר לומר את "כל המילים הטובות, שישנן, שישנן עדיין", אופטימית אף היא, שכן גם בעולם קר ומנוכר, לא נפגם ערכה של המילה, כוחה לחזק, לחמם את הלב. סיום הבית במילה "עדיין" היא בבחינת סגירת מעגל. מה שהתחיל ב"עוד", מסתיים ב"עדיין" –  כלומר מה שבשורות הראשונות היה מתוכנן לזמן עתיד, כעת הופך להווה. המילים הטובות קיימות כבר עכשיו, ועל כן אין צורך להתאמץ כדי להמציא / ליצור אותן. זהו טון מפויס של אדם המבקש להשיב לעצמו את אהובתו.

כִּי בֵּיתֵךְ הֶעָנִי כֹּה חָשֵׁךְ לְעֵת לַיִל

וְעָצוּב בּוֹ וַדַּאי לְאֵין סוֹף.

וְחַיּי שֶׁכָּרְעוּ בְּלִי הַגִּיעַ אֵלַיִךְ,

הֻסְגְּרוּ לַחוּצוֹת וְלַתּוֹף.

השורה הפותחת את הבית השני מסבירה את הסיבה שבגללה זקוקה האישה להבטחתו של הדובר – בשל חיי עוניה ועצב בדידותה. הדובר מציג עצמו כמי שנאסר בידי "החוצות והתוף", כלומר מי שנשבה בחיים המשוחררים של הֶלֶךְ (עובר-אורח) והתמכר להמולה שבחוץ. בכך הוא מסביר מדוע אין הוא שב אל האישה, למרות עוניה ובדידותה, והעצב האין-סופי שמאפיין את ביתה / חייה. צירוף המילים המטאפורי "וחיי שכרעו בלי הגיע אלייך" ממחיש את מצבו של הדובר, על כך שחייו כלל לא קלים אלא ממש קורסים תחת הנטל. ואולי באמצעות מטאפורה זו, מבקש הדובר להביע חרטה, אולי הוא כורע ברך, כלומר מתחנן בפני אהובתו שתרחם עליו ותקבלו בחזרה. "החוצות והתוף" הם ההפך מ"ביתך העני כה חשך לעת ליל". שם בחוץ נשמעים קולות התוף, המייצגים את ההמוני והעירוני. הבחירה במילה "הוסגרו" מהדהדת מעשה פשע כלשהו שבגללו הוא הוסגר / נזרק לרחוב. גם הוא סובל מבדידות אם חייו כרעו בלי שהגיע אל אהובתו, אך הוא מצטייר כמי שנגזר עליו אורח-חיים שכזה, אף שברור שאיש לא הכריח אותו לבחור ב"חוצות ובתוף". זהו "מצב האדם האלתרמני".

אַךְ פִּתְאוֹם אַתְּ נוֹגַעַת כְּיַד מַבְהִיקָה.

אַתְּ פּוֹלַחַת כְּזֵכֶר נִשְׁכָּח.

הַדְּמָמָה שֶׁבַּלֵּב, בֵּין דְּפִיקָה לִדְפִיקָה,

הַדְּמָמָה הַזּאת

הִיא שֶׁלָּךְ.

הבית האחרון נפתח בתפנית מפתיעה. באותו מפגש אמיתי או מדומיין, נוגעת האישה בדובר. הדימוי "כיד מבהיקה" הוא חיובי מאוד (בניגוד ל"שפתיים כבות"), הן בזכות המגע לו הוא זוכה מידה, והן בזכות היותה של יד זו "מבהיקה", כלומר מבריקה, זוהרת, נוצצת. העובדה שהמגע המתואר כאן מדומה ליד ולא נעשה באמצעותה, מותיר ספק אם הוא בכלל קורה במציאות, או רק בדמיון הדובר. במקביל ליד המושטת, חווה הדובר את אהובתו כזיכרון נשכח. המילה "פולחת" הופכת את השורה כולה ללשון ציורית המתארת רגע עוצמתי. פירוש המילה הוא: קורעת, גודעת, חותכת, מנקבת. כדור הנורה מרובה ופוגע באדם – מפלח את גופו. האמירה על האישה שהיא פולחת, הופכת את המפגש איתה לאירוע שהוא ספק מכונן, ספק הורס.

ושוב, האם ניתן להסיק מהדימוי "כזכר נשכח" שאין מדובר כאן במפגש ממשי, אלא רק בהיזכרות המציפה את הדמיון? צירוף המילים "כזכר נשכח" הוא אוקסימורון, המערבב בין זיכרון לשכחה. ההתנגשות הזאת בין המילים המנוגדות מעצימה את רגע המגע של היד הבוהקת. מצירוף זה עולה שאלה נוספת: האם הדובר נזכר באהובה שזה מכבר ביקש לשכוח כדי להמשיך הלאה בחייו, או אולי ההיזכרות בה כה כואבת שמוטב לו אם היה שוכח אותה.

בשלוש שורות הסיום נוצר חיבור אינטימי. האנאפורה של המילה "הדממה" יוצרת מעטפת של שקט ורוגע, שמבעדה ניתן לשמוע את פעימות הלב (סמל לחיים). זוהי דממה מיוחדת, ואותה מבקש הדובר להעניק לאהובתו. הרגעים האלו, שבין פעימה לפעימה של הלב, מייצגים את החיבור המופלא בין השניים, שלא נדרשים לדיבור או להשמעת קול כלשהי כדי להתחבר בעבותות של אהבה. אולם יש גם משהו בסיום מעודן זה הרומז לכישלון.  נראה כי הממשות של האישה איננה אלא דממה, ואם כך הדבר, הרי שלא תתכן פגישה אמיתית וכל המתואר בשיר יוותר בגדר פנטזיה בלתי-ממומשת.

סיכום

השיר "עוד אבוא אל ספך" תואם מאוד את ההשקפה האלתרמנית, הרואה באדם מי שמבקש להסתובב חופשי בתבל. אותו אדם מצהיר אמנם על כוונותיו לצאת החוצה ולהתמזג עם הטבע, אך בו-בזמן הוא גם מתייסר על ההחמצה שמזמנת לו בחירה זו. גם העולם וגם האישה הם צירי עולמו של הדובר. הקונפליקט בו הוא נתון נובע מעצם הניגוד שבין הבית לחוץ. האישה נמצאת ומחכה בבית, ואילו החופש וההתנערות מכל אחריות נמצאים בחוץ. אם הדובר יסתפק בחיי הבית, גם אהבתו לאישה אחת והביטחון לו יזכה, לא יועילו לתחושת התסכול שלו על שלא חווה את שפע מראותיה של התבל, בה הוא מאוהב לא פחות. נדמה כאילו הדובר מבקש להקדיש את כל חייו לנדודים ולהתפעלות מיפי העולם, ואל ביתו אין הוא מתכוון לחזור, אלא במותו. בשיר "הדרך הגדולה" כותב אלתרמן: "להביט לא אחדל, ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף ללכת" – כלומר בגישתו הקיצונית, גם אחרי מותו אין בכוונתו להפסיק ללכת, לתור את העולם וליהנות מהמראות הנגלים לו. יתכן שהרצון לשוב הביתה והכמיהה לאישה האהובה הם כה נפלאים כל עוד אינם מושגים. הגעגוע והציפייה משרתים את הדובר יותר מהמפגש ומהמימוש של האהבה. הדובר מעדיף להעריץ את אהובתו מרחוק, ביודעו כי המרחק הרב מפרנס את אהבתו. הוא יודע כנראה שמימוש התשוקה יוביל לחורבנה, ולכן הוא תמיד יעדיף לשגות בדמיונות, להיזכר בנשכח, אך בשום אופן לא להתייצב מול הדבר עצמו, כלומר במפגש הממשי עם האישה. סיום השיר לא מותיר תשובה חד-משמעית האם תיתכן פגישה של ממש, או שפגישה כזאת רצויה רק בדמיון.  

ביבליוגרפיה:

ארליך, צור. "כל המילים הטובות: קריאה יומית ב´עוד אבוא אל ספך´ לנתן אלתרמן", נדלה מהאתר: מהמחסן של צור ארליך, 23.11.2017.

בלבן, אברהם. הכוכבים שנשארו בחוץ, פפירוס, 1992.

שמיר, זיוה. עוד חוזר הניגון, פפירוס, 1989.