סכו"ם / דן פגיס

על המשורר

דן פגיס הוא משורר ישראלי וחוקר ספרות, חי בשנים 1930 – 1986. נולד בבוקובינה שברומניה, אך בגיל ארבע עבר לגור אצל סבו וסבתו בוינה, בירת אוסטריה. השפעת השפה הגרמנית ותרבותה ניכרת, מאוחר יותר, בשירתו. בהיותו בן 11 פרצה מלחמת העולם השנייה, ולאחר פלישת הנאצים לרומניה נכלא במחנה כפייה למשך שלוש שנים. כשהיה בן 16 הגיע לארץ וצורף לחברת הנוער בקיבוץ מרחביה. הוא למד אנגלית וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובהמשך לימד שם שירה עברית של ימי הביניים.

נושא השיר

השיר "סכו"ם" מזמין את הקורא להתוודע אל מעשה ההתבוננות העצמית של המשורר. הקריאה בשיר מעוררת אסוציאציה לצו היווני הקדום הקורא לאדם: "דע את עצמך". מהבחינה הזאת מעצב השיר את רעיון ריבוי הפנים של האדם, בהנחה שריבוי זה נוצר הן מתוך רבדים שונים שבאישיותו והן מתוך מגוון סוגי "מראות" העשויות לשמש בסיס להשתקפויות השונות. 

 תיאור השיר ומשמעותו

בית א´ – בשורת הפתיחה, מתאר הדובר ישיבה לשולחן הערוך. יש בפתיחה זו ביטוי להתכוונות לאכילה (מעשה קיומי שגרתי) בתוספת רמז אפשרי לחגיגיות מסוימת. למרות שהישיבה לשולחן ערוך מזמנת באופן טבעי השתתפות של מספר סועדים, מתברר שהדובר יושב לבדו. הוא מרים אץ הכף ומשתקף בה כמו במראה. אחיזת כף האכילה בכף ידו, יוצרת מיידית זיקה בין הדובר ובין דמותו המשתקפת ובאופן מעשי – בינו ובין עצמו. זוהי תחילתה של התבוננות ב´עצמי´. במבט מפוקס יותר, רואה הדובר את עצמו על הצד הקמור של הכף ב"פרצוף נפוח של גומי". ברור לחלוטין שהמראה הלא נעים הזה נוצר כתוצאה מהצורה המעוגלת של הכף, אך עדין יש בו כדי להרתיע את הדובר ולזרזו להיפתר מהגילוי המכוער – "ממהר להפוך". בצדה הקעור של הכף, משתקפת בבואתו של הדובר שהפעםנראית מגוכחת בדמות "גמד העומד על הראש". גם מראה זה מעורר הסתייגות וסוחט ממנו תגובה משועשעת – "לא אני , הוא צוחק לעצמו, לא אני". זוהי בהחלט תגובה מתקבלת על הדעת נוכח העיוות המתבקש מהתבוננות בכף קעורה, אך יחד עם זאת, יש כאן ביטוי ראשוני למעשה ההכחשה בו  נוקט לעתים האדם כאשר הוא נאלץ להתעמת עם המכוער או המגוחך שבעצמו.  

פרשנות

אמצעים אומנותיים

*     כותרת השיר – הכותרת "סכו"ם" מתגלה כמתעתעת. במסווה של אזכור סתמי של כלי אכילה רגילים (בקיצור של ראשי-תיבות), משמשת הכותרת אמצעי סמלי להצגת פניו השונים של האדם – על הגלוי ועל הנסתר שבהם. הכותרת הופכת אירונית לאור הפער בין ייעודם המקורי של הכף, הסכין והמזלג ובין תפקידם הפסיכולוגי, המזמן התבוננות נוקבת של האדם אל נפשו פנימה.

*       חזרה – המשורר חוזר פעמיים על שלושה צירופי מלים: 1) "משתקף בה" – צירוף זה ממחיש את מעשה ההתבוננות שעומד בבסיסו של כל חשבון-נפש. לכאורה רק דיוקן הפנים משתקף על כלי האכילה המתכתי, אך למעשה הוא הפותח את חלון הנפש. 2) "ממהר להפוך" – החזרה על צירוף מלים זה מדגישה את רצונו של הדובר להימלט מהאמת הבעייתית. גם דיוקנו המעוות על הכף משני צדדיה וגם דיוקנו המדויק על הסכין, מעוררים בו דחייה וגורמים לו לרצות להתרחק או לנסות להתכחש לעצמו. 3) "לא אני" – הוא הביטוי הקצר בו מביע הדובר את התנגדותו במה שנראה כמו התגוננות של חשוד בפשע המבקש להוכיח את חפותו. האמירה החוזרת "לא אני" על ´עצמי´, מחזקת את תחושת מורת-הרוח שחש הדובר נוכח התבוננותו בעצמו.

*       לשון ציורית – "פרצוף נפוח של גומי" / "גמד העומד על הראש": במלים אלו בוחר לתאר המשורר את הדיוקנאות אליהם נחשף הדובר בהביטו בסכו"ם. שני התיאורים לועגים לו ומגחיכים את אישיותו. אלו דימויים נמוכים המזכירים דמויות מוקיוניות בקרקס. מאחר שכך רואה הדובר את עצמו, ניתן להסיק שדימויו העצמי ירוד ביותר.

סיכום

יובל פז