לתמונת אמא / לאה גולדברג
על המשוררת
לאה גולדברג נפטרה בירושלים בשנת 1970 וזכתה בפרס ישראל לאחר מותה.
הקדמה
השיר פתוח לשתי פרשנויות שונות – המציגות באופן כמעט מנוגד מערכת-יחסים מורכבת בין בת לאמה. השיר כתוב בשפה פשוטה מאוד הנמנעת מתיאורים מפורטים לטובת פיזור רמזים מינימליסטיים, הדורשים קריאה מעמיקה על-מנת להבחין במהות היחסים שבין השתיים.
תוכן השיר
בית ב´ – הדוברת מציינת כי אמה מעולם לא תמהה ולא רגזה כאשר היא באה אליה וביקשה ממנה דברים שונים. היא מציינת את נכונותה של האם לתת ללא כל תנאי והתנגדות, רק משום שהיא האם והדוברת היא בתה.
בית ג´ – הדוברת אומרת שהיום, אמה זוכרת יותר ממנה את יגון ילדותה והיא מודעת ומשלימה עם המציאות שהבת תבוא אליה בצערה ותביא עמה את אותו ייאוש שליווה אותה מצעירותה וגדל יחד איתה.
בית ד´ – הדוברת חוזרת ומדגישה שהיא תבוא אל אמה שבורה ורצוצה, אך לא תשאל לשלומה. היא תתכנס בתוך עיצבונה ותימנע מלשתף בו את אמה. היא מציינת שהאם תדע, מבלי לשאול, שזה אשר עזב את הבת – היה לה יקר יותר ממנה עצמה, אך היא לא תשאל במי מדובר.
הדיאלוג החד-סטרי המתקיים בשיר רומז ליחסים הטעונים בין שתי הדמויות: הבת והאם והוא מזמן כאמור שתי פרשנויות למהות היחסים המובילות לדיון עקרוני בשאלות של מעורבות הורים בחיי ילדיהם.
הפרשנות הראשונה
השיר נפתח בפנייה אל תמונה. צורת פנייה זו, ובמיוחד שם השיר "לתמונת אמא", יוצרים אמנם רושם של ריחוק בין הבת לבין אמה, אך נראה שצורת הפנייה הישירה אל התמונה, ולא אל האם עצמה, נובעת ממבוכה מסוימת של הדוברת. אפשר שהבת חשה אי-נוחות לדבר על עניינים שברגש עם האם עצמה ודווקא המרחק הוא שמאפשר לה להעלות את רגשותיה בצורה גלויה יותר ולחשוף את מהותה של האם תוך התבוננות בתמונה.
בבית הראשון, שורת הפתיחה מוסרת הן את הגלוי – את שלוותה של האם – והן את הסמוי – "את אחרת". ניתן להבין את המלים "את אחרת" בצורות שונות: יתכן שהשלווה שבתמונה אינה משקפת את האמת ביחס לדמות האם כפי שהבת מכירה אותה; אולם, יתכן שהכוונה לכך שהאם שונה מהבת עצמה. שלוש השורות הבאות מתארות את האם כפי שהיא באמת. לא את הנשקף לעין-כל בתמונה, אלא את הגילויים הקטנים של חיי היום-יום, שרק הבת המכירה את אמה מנחשת את משמעותם. נראה שמתחת לשלווה, לאיפוק ולריסון שכלפי חוץ, פועמים רגשות חזקים. אלה מתגלים במספר תיאורים, שהקורא יכול לפרשם בדרכים שונות. הבת חשה ברגשותיה המורכבים של האם כלפיה, בצירוף המיוחד של רגשות גאווה ומבוכה. אין בשיר הסבר למקורם, אך יתכן שהם נובעים מעצם העובדה שהאם ניצבת מול בת בוגרת; מחד-גיסא, היא גאה בעובדה שיש לה בת בוגרת, ומאידך-גיסא, היא נבוכה מזה שהבת שונה מהילדה שהכירה, ויתכן ששוב איננה יודעת איך לקיים את הקשר עמה. יתכן שהגאווה מתייחסת להצלחותיה של הבת ואילו המבוכה – לכך שאין היא יודעת כיצד רוצה הבת שתנהג עמה.
הבת חשה שהאם מלווה אותה תמיד בדמעה; יתכן שהדמעה מתייחסת לסבלה ויתכן שלהתרחקותה ממנה. היא "מוותרת בחיוך" – אולי על אהבת בתה, אולי על קרבתה. האם מקבלת הכל בהשלמה מבלי לנסות כלל להתערב, ולו אף בשאלה המתבקשת מאליה: "מי?" וסביר להניח שכוונת השאלה היא – מי האיש שיקר לך יותר ממני? או מי גרם לריחוק בינינו? – המילה "מי" מופיעה בדיבור ישיר, ומבליטה בכך את השאלה שאיננה נשמעת בקול, אך נשאלת כנראה בעוצמה רבה בלבה של האם.
הבית השני מבליט את אהבתה ומסירותה של האם. זו מתבטאת בנתינה – לא כאקט חד-פעמי אלא כפעולה מתמשכת, מתמדת. הכוונה היא כמובן לא רק לנתינת דברים חומריים. האם נותנת מבלי לשאול, מבלי לתמוה או לרגוז וללא קשר לתגובותיה של הבת. הניסוח בלשון שלילה – "לא תמהת", "לא רגזת", מבליט את ייחודה של האם: אדם אחר היה מגיב כנראה אחרת על תובענות, אך לא האם. זו נותנת אף מבלי שנתבקשה, פשוט משום שהיא אם וזו בתה.
הבית השלישי מנסה להבהיר את מסירותה חסרת הגבולות של האם. יתכן שהדבר נובע מזה שהיא זוכרת טוב יותר מבתה את היגון והסבל של הבת בילדות, ולכן אינה מצפה לכך שהבת תהיה מאושרת בבגרותה. היכרותה עם הבת והזדהותה עם סבלה של זו בילדות, מכינים אותה לקבל את היאוש של הבת הבוגרת מבלי לשאול דבר ומבלי למתוח ביקורת.
הבית הרביעי מתאר סיטואציה העשויה להתרחש בין השתיים, ובו מגיעה הקירבה ביניהן לביטוי השלם ביותר. בשעה שהבת שבה פגועה ורצוצה, אין האם דורשת ממנה לספר דבר, ואף הבת עצמה אינה חשה צורך לדבר על כאבה. נראה שאין לה צורך במלים. האם חשה היטב בסבלה של הבת והיא מקבלת אותה כמו שהיא מבלי לצפות להסבר. כמו שקיבלה אותה בשובה הביתה כילדה ובהביאה עמה את כאבה וסבלה, היא מקבלת אותה בהבנה, בשובה הביתה מיואשת ומיוסרת. הבת יודעת, שתזכה בהבנה ובסיוע מן האם, גם מבלי שתדבר ותסביר, תתנצל או תפרש דבר. מכאן נראה שבין השתיים קשר של אהבה ללא גבול וללא תנאי.
הפרשנות השנייה
בבית הראשון מתגלה הריחוק שבעטיו נאלצת הבת לדבר אל תמונת אמה ולא אל אמה במישרין. מכאן ניתן להסיק שהתקשורת הלקויה בין השתיים מונעת אפשרות לדיאלוג ישיר ביניהן. ציון העובדה שהאם "אחרת" עשויה להצביע על פער משמעותי בין הופעתה השלווה בתמונה לבין הופעתה האחרת (אולי הרגוזה, הלחוצה, המאיימת וכד´) במציאות. השילוב בין גאווה ומבוכה רומז אף הוא ליחס אמביוולנטי כלפי האם. היא נתפסת כגאה, כנראה באמת בזכות הפיכת בתה לבוגרת, אך היא גם נבוכה – אולי בשל הריחוק שנוצר בין השתיים. העובדה שהאם מוותרת בחיוך (אולי של השלמה) על קרבתה לבתה, גורמת צער לבת המאוכזבת מאדישותה של אמה – מחוסר המעורבות שלה בחייה – "ומעולם אינך שואלת: ´מי?´"
בבית השני נרמזת ביקורת של הבת כלפי אמה על כך שזאת לא תמהה ולא רגזה על תביעותיה וסיפקה לה את כל מבוקשתה ללא תנאי וללא שום התנגדות. נראה כי צר לבת על כך שמהות יחסיה עם אמה היתה חד-סטרית. היא חשה כי אם לאמה באמת היה אכפת ממנה, היה עליה להציב לה גבולות. ניתן לצפות שמערכת יחסים בין הורים לילדים תהיה הדדית. יש משהו פגום ביחסים המבוססים על דרישת הילדים לקבל ועל נכונותם הבלתי-מוגבלת של ההורים לתת. מתקבל הרושם המטריד שהאם נכנעה לכל תביעותיה של בתה ובתוך כך ויתרה על סיפוק הצורך הטבעי של הבת – הצורך בדיאלוג.
בבית השלישי הולך וגובר הריחוק בין הבת לאמה. הבת מתארת את התבגרותה בצל הכאב והייאוש שליוו אותה עוד בילדותה. נראה שגם בבגרות היא נידונה להתמודד עם מצוקתה בכוחות עצמה. היא יודעת שהאם מודעת ליגון ילדותה, אך היא לא עשתה דבר כדי למנוע ממנה להתבגר יחד עם מכאוביה שבגרו עמה. אפשר שהבת ציפתה שדווקא משום שהאם זוכרת אפילו טוב ממנה את צער ילדותה, היא תסייע לה להשתחרר מאותם מכאובים, אלא שהמציאות מזמנת לה את אמה המודעת שעדה להתבגרות בתה, כמו גם להתגברות ייאושה שבגר יחד איתה.בבית הרביעי מגיע הניכור בין הבת לבין אמה לשיא. הבת מצהירה שהיא תשוב לביתה (אולי כי אין לה מקום מפלט אחר), אך היא כלל לא תתעניין בשלום אמה. היא תשוב פגועה ורצוצה ולמרות זאת לא תתרפק בחיק אמה. הריחוק כל-כך גדול ובלתי-ניתן לגישור, עד שהאם שבוודאי תזהה את צער בתה ותדע את מקורו (החבר/האהוב שעזב אותה) – לא תעז להתקרב ולשאול: "מי?" – בכך מותחת הבת ביקורת חריפה כלפי אמה, אשר למרות היכרותה את בתה ולמרות מסירותה כביכול – לא תמצא את הכוחות לסייע, לעודד או אפילו רק להתעניין במה שאירע לבתה.
פרשנות זאת הופכת את השיר על פיו. מה שנראה בפרשנות הראשונה כביטוי להערכה והכרה בגדולת האם, מתברר בפרשנות השנייה כביטוי לפליאה ואף טרוניה – במיוחד לאור העובדה שהדוברת מציינת במפורש שהאם יודעת את מקור סבלה וצערה. על-פי פרשנות זאת, הבת כואבת את הריחוק בינה לבין אמה. היא לא רואה את ההתחשבות שבדרך התנהגות האם, אלא דווקא את האדישות והעדר המעורבות שכה פוגעת בה.
אמצעים אומנותיים
ניגודים – הניגודים בשיר יוצרים את היחס האמביוולנטי של הדוברת כלפי אמה. "תמונתך כה שלווה. את אחרת" – הבת מתייחסת לשלוות אמה בתמונה, אך מדגישה שהמציאות שונה. באמצעות הניגוד הזה, מבהירה הבת את הסיבה להימנעותה מדיאלוג ישיר עם אמה. ניגוד נוסף עולה מהמלים: "קצת גאה ונבוכה על שאת – אמי" – השילוב בין גאווה ומבוכה מלמד על מורכבות היחסים בין הבת לאמה. האם חשה בו-זמנית גם גאווה על בתה שבגרה ואולי על הצלחותיה, אך גם מבוכה נוכח אותה התבגרות ובשל המרחק שנתגלע ביניהן. ניגוד בולט נוסף מתבטא במלים: "מלוה בדמעה ובחיוך מוותרת" – ביטוי נוסף לצדדים השונים שביחס האם כלפי בתה. מצד אחד, דמעה – רמז לעצבות או התרגשות ומצד אחר, חיוך – רמז לשמחה או להשלמה בלית-ברירה עם מציאות מדכדכת.
מטאפורה – "היא תביא את יאוש תוגתה שבגרה" – זהו ביטוי מטאפורי לכאבה של הבת שליווה אותה מילדותה ועד בגרותה. התיאור הזה ממחיש את גורלה של הבת להתבגר יחד עם היגון שמלווה אותה מצעירותה, אולי משום שאמה לא סייעה לה להיפתר ממנו. הידיעה שכך צפוי להיות, מדגישה שהבת לא קיבלה מאמה את הסיוע לו ציפתה.
מוטיב הדמעה – בבית א´ האם "מלווה בדמעה" את התבגרות הבת ולעומת זאת בבית ד´ אומרת הבת: "לא אבכה בחיקך". נראה שהאם כואבת את עובדת הסבל של בתה והיא מביעה אותו בהזלת דמעה. הבת בוחרת להפנים את סבלה ואין בכוונתה להזיל דמעה בנוכחות אמה. מוטיב זה עשוי לרמוז לדאגה והאהבה של האם לבת, לעומת העדר התנהגות זהה של הבת כלפי האם. אולי על כך מצטערת הבת בהווה.
סיכום
1. ההבדל בין מעורבות לבין התערבות של הורים בחיי ילדיהם – האם ובאיזו מידה מעונינים שני הצדדים באלו? מתי? באילו תחומים רצויה המעורבות ובאילו תחומים היא בלתי-רצויה? מהי הדרך הנכונה למעורבות/התערבות? מי צריך ליזום ועד כמה ראוי להתעקש?
2. מסירות הורים לילדיהם – האם שונה ממסירות אחרת? במה היא מתבטאת? מה משמעותה עבור הילדים ועבור ההורים? מה התוצאה של מסירות-יתר? האם בכלל קיימת מסירות-יתר?
מקורות
יפה, א.ב. (עורך). "לאה גולדברג –מבחר מאמרים על יצירתה". עם עובד, 1980.
ליבליך, עמיה. "אל לאה". הקיבוץ המאוחד, 1995.
רובינשטיין, בלהה. "שירים ומה שביניהם". עם עובד, 2003.
ריבנר, טוביה. "לאה גולדברג – מונוגרפיה". ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד, 1980
