"כל הדורות שלפניי" / יהודה עמיחי

מבוא

השיר "כל הדורות של לפניי" / יהודה עמיחי התפרסם בספרו "עכשיו ברעש" (1968).

שיר זה מתאר הרהור פנימי של המשורר אודות מקומו ותפקידו בשרשרת הדורות אליה הוא שייך. מתוך מודעות להזדקנותו, הוא עורך מעין חשבון נפש הנוגע לעברו ולמשמעות חייו כמי ששייך לעם היהודי. השיר מתאר את נטל המחויבות של המשורר היהודי למורשתו ההיסטורית.

תוכן השיר ומשמעותו

בית א´ – בבית הראשון מתאר עצמו המשורר כמי ש"נתרם" ו"הוקם" בירושלים. השימוש במילים אלו רומז להיותו "מבנה" או "מוסד" חשוב – דבר המעצים את חשיבותו מעבר להיותו אדם פרטי. יתכן כי זהו ביטוי של הערכה עצמית מצדו של אדם המודע למשמעות קיומו, לא רק ברובד האישי, אלא גם ברובד הלאומי. דבר זה מתבטא בדימויים בהם הוא בוחר לעצם קיומו: "כמו בית תפילה או מוסד צדקה". דימוי עצמו לבית תפילה מסמל את קדושת חייו בהקשר היהודי של מוצאו, והדימוי למוסד צדקה מסמל את מחויבותו לצדק, לרחמים ולמעשים טובים למען נזקקים. בשתי השורות המסיימות את הבית, חוזר המשורר פעמיים על המילים: "זה מחייב". חזרה זו בפתיחת שתי השורות (אנאפורה) מדגישה את האחריות המוטלת על כתפיו, לשאת את המורשת היהודית אליה הוא משתייך, ולזכור תמיד כי בהיותו ממשיך הדורות שלפניו, הוא נדרש לשמור הן על המורשת היהודית הדתית, והן על ערכי החסד והרחמים המזוהים עם היות העם היהודי לכאורה עם סגולה – העם הנבחר. הצגת המשורר את עצמו במילים: "שמי הוא שם תורמיי", מוסיפה אף היא למטען הזהות שלו, המקטין במידה רבה את שמו הפרטי, ומעצים את שם תורמיו, כלומר את הדורות שלפניו. שמו הופך חשוב ומחייב מעצם היותו ממשיך הדורות הקודמים, ולא מי שחייו עומדים בפני עצמם, מצב שהיה משחררו מכל מחויבות לעברו.

בית ב´ – בבית השני מתאר המשורר את מצבו בהווה: "אני מתקרב לגיל מות אבי". במקום לנקוב בגילו, הוא בוחר לציין את התקרבותו לגיל בו מת אביו – בחירה אשר יוצרת תחושת חשש קודרת. יש לציין שבשנת 1968, שנת פרסום שיר זה, יהודה עמיחי היה בן 44 (יליד 1924), גיל צעיר יחסית למחשבות על מוות. מדבריו: "צוואתי מטולאת בהרבה טלאים", ניתן להבין שהמורשת אותה ישאיר אחרי לכתו כלל אינה אישית. מורשת זו מורכבת מפיסות היסטוריה רבות של העם היהודי.

הוא מצהיר: "אני צריך לשנות אל חיי ואת מותי יום יום כדי לקיים את כל הנבואות שניבאו אותי. שלא יהיו שקר." בדברים אלה מבטא המשורר את תפקידו במישור החברתי-קולקטיבי. הוא לא יכול להסתפק בצוואה אישית הנוגעת לקרוביו בלבד. עליו לקחת אחריות על הנבואות הקדומות, ולקיימן באופן שיוכיח שאינן שקר. זוהי מחויבות לעבר ההיסטורי היהודי מימי קדם, מתקופת הנביאים במקרא, ולכן הוא חוזר על האמירה: "זה מחייב" גם בסיום בית ב´. הוא מחויב לשמור על המטען התרבותי הכבד מכל – תורת ישראל, על ערכיה ועל סמליה.

בית ג´ – בבית השלישי והאחרון פותח המשורר בציון מעורפל של גילו – "עברתי את שנת הארבעים." ציון גיל זה מדגיש כי למרות חשבון הנפש אותו הוא עורך בשיר, אין מדובר באדם זקן. בהמשך דבריו, ניתן להבין את משקל מחשבותיו לאור מורשתו המשפחתית – "יש משרות שבהן לא יקבלו אותי בשל כך. אילו הייתי באושוויץ, לא היו שולחים אותי לעבוד, היו שורפים אותי מיד." מתוך דברים אלו מתברר עד כמה השואה תופסת מקום מרכזי במורשתו של המשורר בהיותו חלק מהעם היהודי. עמיחי בוחר דווקא להנמיך את השפה, ובלשון דיבורית, יומיומית ממש, לציין את גילו בהקשר לאסון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי. זהו הרהור של מי שמכיר בעברו ויודע עד כמה בר-מזל הוא מעצם חייו כאן בישראל. סיום השיר שוב במילים: "זה מחייב", מדגיש פעם נוספת את המחויבות של המשורר, כמו גם את מחויבותו של כל יהודי, לזכור את העבר ולנהוג כמי שלוקח אחריות לא רק על עצמו, אלא על היהדות כולה. די באזכור אושוויץ כדי לסמל את נוראות ההיסטוריה היהודית, וללמדנו שאין להסתפק רק בזיכרון השואה, אלא יש לראות בה אירוע מכונן הנוגע גם לעתיד היהדות בכלל, ולעתיד מדינת ישראל בפרט.

אמצעים אמנותיים / רטוריים

חזרה – "זה מחייב". מילים אלו מדגישות את המטען ההיסטורי הכבד שמחייב את המשורר לחיות מתוך מודעות לעברו כמי ששייך לעם היהודי, ולזכור שמחויבות זו לא מסתיימת לעולם.

מטונימיה – ירושלים המוזכרת בשיר, היא עיר הקודש שהפכה להיות בירת ישראל, ובנוסף היתה עיר מגוריו של יהודה עמיחי. בשיר יש לירושלים תפקיד מטונימי כמייצגת את העם היהודי, ארצו ומורשתו מימי קדם ועד היום. על כן, אפילו אזכור יחיד של ירושלים בשיר הוא בעל משמעות מרכזית, כי מקום זה מתגלה לא רק כמקום ממשי, אלא אף יותר מכך כסמל בעל ערך רב להיסטוריה היהודית כולה.

דימויים – "כמו בית תפילה או מוסד צדקה". המשורר המדמה את עצמו לבית או למוסד, ממחיש בכך את היותו מעל ומעבר לאדם פרטי. בית תפילה ומוסד צדקה הם מקומות ציבוריים המסמלים ערכי דת ומוסר. העובדה שהוא "הוקם" בירושלים כאילו היה מקום ציבורי, מלמדת על התפקיד הייצוגי שלו כבן העם היהודי, כמישהו שעברו מחייב את חייו בהווה ובעתיד.

מטאפורות – "צוואתי מטולאת בהרבה טלאים". ביטוי מטאפורי זה מציג את המורשת התרבותית היהודית כצוואה שיש להעביר ולקיים בדורות הבאים. העובדה שצוואה זו מטולאת בהרבה טלאים, מעידה שאין מדובר כאן בצוואתו של אדם פרטי, אלא בצוואה מורכבת ומרובת שכבות שהיא תוצאה של מורשת יהודית ארוכת שנים ועמוסת סמלים ומשמעויות.

אלוזיה – כותרת השיר "כל הדורות שלפניי" בתוספת ההצהרה "זה מחייב" רומזות לאגדת פסח שם כתוב: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ארמז זה מטעין את השיר במחויבות היהודית-תרבותית לזכור את העבר ולהכיר בכך שקיומו החופשי של העם היהודי אינו דבר מובן מאליו. שימור המורשת מחייב כי הוא מהווה תנאי להמשך קיומו של העם היהודי גם בעתיד. ניתן להבין מאלוזיה זו, שאם המשורר יתנער מאחריותו להעביר את נכסי ההיסטוריה לדורות הבאים, הוא עלול להיות אשם בדעיכת היהדות עד כדי היעלמותה מהעולם. זו הסיבה המרכזית למחויבות המודגשת בשיר.

סיכום

העובדה שהעם היהודי עמד בפני השמדה, יוצרת מחויבות של ממשיכי הדורות, לא רק לזכור את העבר, אלא גם לשמור על המורשת הדתית, התרבותית והמוסרית של העם היהודי לדורותיו. המשורר לוקח על עצמו תפקיד של נביא מוכיח מודרני, ובאמירתו החוזרת "זה מחייב", הוא מדגיש שלאדם היהודי אין הפריבילגיה להתמקד רק בחייו הפרטיים, אלא הוא נדרש להמשך שמירה על המורשת היהודית בדור שלו ובדורות הבאים.

בהיבט הפוליטי-אקטואלי ניתן לראות בשיר זה משום הצהרת התחייבות לשמירת ערכי היהדות, לא מטעמי דת ומסורת, אלא מתוך נאמנות לערכים הומניסטיים של שמירה על כבוד האדם וחירותו, ומתוך הדגשת תפקיד המורשת של העם היהודי כמודל להשקפת עולם מוסרית. בהקשר זה כדאי להיזכר בדברי אלדוס האקסלי שאמר: "העובדה שבני אדם אינם לומדים מן ההיסטוריה היא שיעור חשוב מאוד שההיסטוריה מלמדת." אפשר שעמיחי רומז לעניין זה בהדגישו את עניין המחויבות.