המחזור "ירושלים ירושלים למה ירושלים" מאת יהודה עמיחי כולל 28 שירים. הוא הופיע בספרו "פתוח סגור פתוח" שיצא לאור בשנת 1998.
שיר 6 מציג את ירושלים באמצעות מטאפורות מעולם משחקי הילדות. הבחירה במשחקים דינאמיים של קרוסלה מסתובבת ונדנדה עולה ויורדת ממחיש עד כמה ירושלים נתונה בתנועה (לא פיזית, כי אם רוחנית).

 "ירושלים היא קרוסלה מסתובבת ומסתובבת…"
הסחרור המאפיין את ההסתובבות בקרוסלה תואם את המורכבות של ירושלים, כעיר המכילה בתוכה את העתיק לצד החדש, הן מהבחינה הארכיטקטונית (סגנון הבנייה ושכונות המגורים השונות כל-כך זו מזו), והן מהבחינה האנושית (הכרח לפשר בין השקפות-עולם השונות מהותית זו מזו, אשר שורשיהן נעוצים בחיבור המוחלט והבלתי-נמנע בין קודש לחול). השהייה בירושלים, כמוה כהסתובבות בקרוסלה – אך לא קרוסלה רגילה, אלא כזאת שלא ניתן לרדת ממנה (במשמעות שאין להתעלם מהמרקם הייחודי של ירושלים, לא ניתן להתנתק מפן כזה או אחר שלה – ירושלים כ"עסקת חבילה" הכוללת גם את הקודש וגם את החול, גם את החילוניים וגם את הדתיים, גם את היהודים וגם את הערבים וכו´), והירידה מן הקרוסלה, אם נעשית, מחייבת תשלום מחדש (כלומר מחיר אנושי כלשהו) אשר יאפשר לשוב ולעלות מחדש לקרוסלה העושה "סיבובים שאין להם סוף". 

"ובמקום פילים וסוסים צבעוניים לרכוב עליהם יש דתות שעולות ויורדות וגם מסתובבות על צירן לקול מנגינות משומנות מבתי התפילה."
עמיחי מבקש להציג את הצבעוניות הירושלמית, המזכירה מתקן של לונה-פארק, באמצעות החלפת הפילים והסוסים בדתות. כאן המקום להבהיר שירושלים קדושה לשלושת הדתות: יהדות, אסלאם ונצרות ויש בה בתי תפילה המיוחדים לכל דת (בתי-כנסת, מסגדים וכנסיות). דרכו של עמיחי להציג את הדתות כמעין מתקן שעשועים – יש בה כמובן מן האופטימיות שעשויה לצמוח מהחזון בו יתקיימו שלושת הדתות בשלום מתוך כבוד הדדי.

 "ירושלים היא נדנדה: לפעמים אני יורד לתוך הדורות שהיו ולפעמים אני עולה לשמיים... "
בקטע המסיים את השיר, בוחר עמיחי לדמות את ירושלים לנדנדה, כביטוי לפער שבין ירושלים של מעלה לעומת ירושלים של מטה. המעברים החדים בין ההיסטוריה האדירה לבין ההווה והעתיד, אשר לעתים נראים על סף התפוררות, מקבלים נוכחות קלילה וילדותית של משחק בנדנדה. האירוניה כאן בולטת לאור ההבדל בין משחק בנדנדה בו אפשר לבקש מאבא לרדת או להישאר למעלה, לבין התנודות מעלה ומטה המאפיינות את החיים בירושלים על רקע המתח התמידי בה, הנובע מהקושי לגשר בין דתיים לחילוניים ובין יהודים לערבים. 

"אבא, אל תוריד אותי, אבינו מלכנו, תשאיר אותנו למעלה, אבינו מלכנו!"
סיום השיר במלים אלה ממחיש את המעבר מהעולם הילדותי שעמד ברקע השיר אל העולם הבוגר המבקש (ואף מתפלל) להישאר למעלה – במובן שעשוי להשתמע לשתי פנים: א) בחירה שלמה במות קדושים, כלומר נאמנות לירושלים עד מוות; ב) קריאה לאלוהים לעמוד בבחירתו בנו מכל העמים ולשמור אותנו למעלה, כלומר קרובים אליו ובעמדת שליטה כמי שירושלים היא בבעלותם.
המעבר מלשון יחיד ("אל תוריד אותי") ללשון רבים ("תשאיר אותנו למעלה"), עשוי להסגיר את המשמעות החברתית-דתית של השיר, שבעצם מביע כמיהה לירושלים, אך לא מן הסוג הקיצוני והאלים, אלא מן הסוג המעודן, התמים ואף הילדותי.

לסיכום, השיר מציג את ירושלים על שלל פניה החברתיים – כמקום שחוברו בו יחדיו תקופות ודתות המתקיימות אלה לצד אלה בכפיפה אחת. נראה שמשאלתו של יהודה עמיחי, היא להתמודד עם המורכבות הבלתי-אפשרית של ירושלים באמצעות משחק ילדים (על כל הסמליות שבו), ולא בדרך האיבה והאלימות המוכרת לנו הלכה למעשה.ה
המסר שראוי לדעתי להעביר לילדים, הוא שירושלים היא אמנם בירת ישראל, אך בו בעת היא גם עיר הקודש של הערבים והנוצרים – ועל כן יש להתחלק בה, כפי שמתחלקים במשחק הוגן כאשר נוהגים כחברים