הַנָּשִׂיא יָרוּם הוֹדוֹ

רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה, כְּבוֹדוֹ

שַׂר הַבִּטָּחוֹן וְאִישׁ סוֹדוֹ

הָרָמַטְכָּ"ל – רַעַד קַל – וְזֶה שֶׁאֲנִי לֹא מְזַהֶה לְיָדוֹ

הַדֶּרֶג הַשַּׁלִּיט וְכָל צַמֶּרֶת הַפִּקּוּד

(כָּאן אֲנִי מַתְחִיל לָלֶכֶת לְאִבּוּד);

מְפַקְּדֵי הַכֹּחוֹת הַמְּזֻיָּנִים, כָּל הַמִּצְטַיְּנִים

בְּבִנְיַן כֹּחַ, בְּשִׁמּוּר כֹּחַ, בְּמִנּוּף כֹּחַ, בְּנִהוּל כֹּחַ, בְּהַפְעָלַת כֹּחַ

שֶׁל הַמַּעֲרָךְ הַתּוֹמֵךְ וְהַלּוֹחֵם

אֵין לִי כֹּחַ כּוּשֶׁלָאִמָּאשֶׁלָּכֶם

לַמִּלְחָמוֹת הַמְּזֻיָּנוֹת שֶׁלָּכֶם.

השיר "טקס" הוא שיר מחאה המותח ביקורת כנגד שני עניינים: האחד – מדיניות פוליטית שגורמת שוב ושוב להתרחשותן של מלחמות מיותרות; השני – השימוש הציני שעושים המנהיגים בטקס לשם קידום ההסכמה לאותן מלחמות מיותרות. כדי לאפשר את קיומן של מלחמות ברירה, חייבת הנהגת המדינה ליצור תחושה בקרב אזרחיה שמדובר במלחמה הכרחית להגנתם מפני אסון. אם המצב אכן כזה, לרוב אין צורך בביצוע תעמולה שתאפשר לאזרחים לעכל את המלחמה בקלות. כאשר המנהיגים עסוקים בהסברה מופרזת מדוע יש הכרח במלחמה, עולה החשד כי בעצם מדובר במלחמה שניתן להימנע ממנה.

השיר נפתח במעין פתיחה רשמית של טקס, בו הדובר פונה למנהיגי המדינה ומכבד אותם בציון שמות תואר, כגון: "ירום הודו", "כבודו", "איש סודו". החריזה כאן תורמת ליצירת חגיגיות המאפיינת נאומים הנישאים במהלך טקסים רשמיים.

בהמשך השיר, מדרדרת הפנייה, כאשר לרמטכ"ל מוצמדות, עדיין בדרך של חריזה, המילים "רעד קל". זהו ארמז לתשובת הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ, לשאלה מה הוא חש בתור טייס קרב שמשחרר פצצה במשקל טון על שכונת מגורים. "רעד קל בכנף" השיב אותו רמטכ"ל, בתשובה שלימדה יותר מכל על אטימותו המוסרית. הדובר ממשיך לציין דמויות המשתתפות בטקס, אך בסדר חשיבות יורד: "הדרג השליט וכל צמרת הפיקוד", "מפקדי הכוחות המזוינים". לאחר מכן, הוא מציין שגם המצטיינים נוכחים בטקס: "כל המצטיינים בבניין כוח, בשימור כוח, במינוף כוח, בניהול כוח, בהפעלת כוח של המערך התומך והלוחם". החזרה המרובה על המילה "כוח" משמשת כאמצעי רטורי להדגשת מחאת הדובר. המשותף לכל המצטיינים הוא בעצם השתמשותם בכוח לשם קיום מדיניות המקדמת את המלחמות הרבות.

שתי שורות הסיום של השיר מבהירות כי כוונתו של המשורר במילה "מצטיינים" היא צינית, שכן בעיניו לא מדובר בהצטיינות, אלא בהתנהלות לא מוסרית. העובדה שהוא בוחר לסיים את השיר במילים הבוטות: "אין לי כוח כושלאמאשלכם למלחמות המזוינות שלכם", ממחישה את עוצמת הזעם שלו כלפי המנהיגים ואנשי הצבא שהוזכרו קודם לכן. כיאה לכללי הטקס, הוא שומר על החגיגיות הצורנית באמצעות החריזה, אלא שהפעם זו חריזה שמטרתה להפוך את הטקס המכובד לכתב האשמה חמור – זאת בלשון אותנטית של מי שמביע מהלב את כאבו ותסכולו.  

ידוע כי מטרת הטקס היא לכבד באופן רשמי רעיון מסוים, בני-אדם ראויים לשבח או מורשת היסטורית משמעותית (למשל טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה ולהבדיל טקס חלוקת פרס ישראל, טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות). בשיר זה, הופך המשורר את הטקס לבמה המשמשת להטחת ביקורת. כאמור הוא מבקר לא רק את עצם המלחמות, אלא גם את השימוש הציני בטקס שאמור להיות לא פוליטי, מאחד ומגביר תחושת שייכות, אבל למעשה הופך למניפולציה שמטרתה לשכנע את ההמון בדרך החיים הלוחמנית. בכך למעשה חושף המשורר את הזיוף של הטקס, שפועל כאמצעי תעמולה פסול.

"טקס" הוא שיר מחאה אנטי-מלחמתי חד ונוקב. המשורר מדלג בין משלב לשוני גבוה למשלב לשוני נמוך – דבר המתבטא באופן רטורי למשל בשימוש הכפול במילים: "מזוינים" במובן של חמושים ו"מזוינות" במובן של פסולות ומיותרות. הכוחות מזוינים והמלחמות מזוינות – זהו אמצעי רטורי מילולי (לשון נופל על לשון) התורם לעיצוב המחאה של המשורר.

לסיום, המהלך הרעיוני שמבצע המשורר מפתיחת השיר בנימה רשמית ומכבדת ועד לסיומו בטון בוטה ולעגני, מדגיש את המחאה שלו כנגד האנשים המוזכרים בשיר וכנגד הרעיונות שהם מקדמים – רעיונות שקשורים בשימוש מגונה בכוח. אין ספק כי דרך הביטוי של המשורר היא אפקטיבית, בכך שהיא עשויה לעורר רגשות עזים של הזדהות או של התנגדות בקרב קהל הקוראים. בחירתו לפתוח את השיר בדרך ההולמת טקסים מכובדים ולסיימו בדרך המתאימה להפגנות רחוב קולניות, משרתת את מטרתו להביע מחאה מ"למטה", כלומר מתוך העם בו הוא יושב. ברור כי בשום טקס רשמי לא יינתן מיקרופון לדובר מסוג זה, לכן אין לו למשורר ברירה, אלא להביע את מחאתו באמצעות השיר שכתב, ולקוות שהיא תגיע לקוראים רבים.