בשירו "וריאציות על ציוצי להק קורבנות", מעלה המשורר חנא אבו-חנא ביקורת כנגד האדישות המאפיינת את עידן שפיכות-הדמים בו אנו חיים. בפתיחת השיר, מזהיר המשורר מפני הישנות האסונות. הוא מביע חשש כבד שהאסון לא יפתיע ולא יזעזע עוד. הוא מודאג שמא נתרגל עד ש"לא יכעיס אותנו שפך-דם הרג אדם". קריאתו המוטרדת מן המציאות נטועה בקרקע ניסיון חיינו בשנים האחרונות. כולנו חווים את הקלות הבלתי-נסבלת של ההשלמה עם הפיגועים מחד והחיסולים מאידך. הרג אכזרי ובלתי-מוצדק מתרחש מדי יום ביומו, כאשר בקרב שני העמים, היהודי והערבי ניכרת אדישות הולכת וגוברת לחיי אדם הנגדעים ללא תכלית. 

 

בשורות הסיום של השיר קובע המשורר: "אוי לו לעומד מול הקנה / ואוי לו לעומד מאחורי הקנה / כי עם הקורבן הנשפך דמו בחוצות / הורג היורה את מצפונו / מצפון האדם." במלים מהדהדות אלו מוליך חנא אבו-חנא את ביקורתו אל שיאה. הוא מציג את אומללות שני הצדדים. האדם המפסיד לכאורה, זה שנורה בידי אויבו – אומללותו ברורה, שהרי הוא נידון למוות. אך לא פחות מכך, מצביע המשורר על אומללותו של היורה, המוציא להורג, שבתוקפנותו לא רק הורג את אויבו, אלא הורג גם את מצפונו – את צלם אנושיותו. זהו ביטויה של הטרגדיה שבמלחמה, זו אשר אין בה מנצחים, אלא רק מנוצחים.