השיר "החזיון לפרנצ´סקו גויא" מאת פנחס שדה (1929-1994) התפרסם ב"ספר השירים" (1979). השיר מתכתב עם הציור "FANTASTIC VISION" של הצייר הספרדי פרנצ´סקו גויא (1746-1828). השיר זכה ללחן וביצוע של אהוד בנאי ויהודית תמיר באלבום "קרוב" (1989).

השיר של פנחס שדה מבוסס על הציור של פרנצ´סקו גויא.
בשיר יש אלוזיה (ארמז) ברורה לציור, הנחשפת כבר בכותרתו.
מהתבוננות משווה בין היצירות, מתקבל הרושם שהמשורר ביקש להעניק חיים לדמויות בציור באמצעות דיאלוג דמיוני ששם בפיהן. 

החוויה המרכזית המתרחשת בשיר

בית א´ – פניית האהוב לאהובתו שלא תביט לאחור. הוא מבקש שלא תסתכל למקום ממנו יצאו אלא רק קדימה לעתיד (אל ראש הצוק), שם נראית טירת חלומותיהם של הזוג, לוטה בערפל אפור.
בית ב´ – תגובת האהובה לאהוב בתיאור פעולת הריחוף הארוך מול עצב ומצוקה, על רקע שמי הערב הצהובים. מהות הריחוף לא ברורה: האם מרחפים השניים אל החופש, אל החיים, אל האושר?
בית ג´ – פניית האהוב לאהובתו שתתקרב אליו ותחבק אותו. זוהי בקשה לקרבה וחום – כמיהה להיות ביחד. האהוב מבטא רצון עז להגיע לשלווה ולביטחון, למקום הגאולה – בו תמומש האהבה.

בית ד´ – תשובת האהובה לאהוב בניפוץ האשליה, בריסוק התקווה. היא מתארת את המציאות העגומה: המורים (הקלעים) מבקשים להמית את בני-הזוג ומונעים בעדם להגיע ליעד הנכסף. 

התבוננות בציור

פרנצ´סקו גויא, הצייר הספרדי בלט בסגנונו הרומנטי. הוא היטיב לבטא בעבודותיו את התחושות הפנימיות אותן הכילה נפשו. רבות מיצירותיו שייכות ל"תקופה השחורה", בה בלט השימוש המרובה בצבע השחור לשם תיאור הסיוטים האפלים שליוו את האמן.
גם הציור FANTASTIC VISION שייך לזרם הרומנטי-השחור, שנתן ביטוי להלכי הנפש של האמן על רקע מלחמות ונופים מיסטיים. 
בציור בולטים מספר פרטים התורמים להבנת משמעות היצירה:

בני הזוג לא מתבוננים לאותו הכיוון – הוא מצביע לכיוון הטירה, היא מביטה לאחור, חרדה ניכרת על פניהם. אין ביניהם דיאלוג מילולי, אלא סוג של דיאלוג פיזי המתבטא בחיבור גופם זה בזה.

הצבע הצהוב דומיננטי בציור. צבע הדמדומים עשוי לרמוז לסופו של יום, אשר במובנו הסמלי מסמן את קץ החיים. על רקע הצבע הצהוב השולט, בולטת הופעת הצבע האדום בשני פרטים בציור: האחד הוא הבגד האדום שעוטה האישה, והאחר היא הלהבה האדומה היוצאת מרובה הקלעים. שילוב שני הפרטים באמצעות הצבע האדום רומז לשפיכות הדמים העתידה להתרחש בשעה שתחמושת הרובה תפגע באישה. מכאן אולי צומחת מודעותה למציאות העגומה, המונעת ממנה להביט קדימה לעתיד, ובמקום זאת, מותירה אותה מחוברת אל ההווה המייאש.

הבדלי הגודל בין בני-הזוג לבין הארץ שמתחתם. המלחמה המתרחשת למטה, הריחוף כמטאפורה לשחרור וחופש ממלא אמנם את תודעתו של האמן, אך מתברר כמראית-עין בלבד. היעד בלתי-מושג בתנאים של מלחמה – בתנאים של ניסיון לרחף מעל ארץ עצב ומצוקה.

האזנה לשיר

בית א´ – הביצוע המוסיקלי נפתח באווירה שקטה, איטית, מותחת ומסתורית. סגנון השירה המסויג קמעה יוצר תחושה של חוסר-בהירות. למרות שהיעד חיובי וברור ("טירת חלומותינו"), הנימה מעידה על התוכן ("לוטה בערפל אפור").

בית ב´ – עוצמת השירה מתגברת והנימה נרגשת. הקול הנשי משלב סוג של שלווה בתוכן ("אהוב לבי, מרחפים אנחנו") אפופת טרגיות – טון של בכי, מעורר צמרמורת. החיבור בין ריחוף וחופש לבין עצב ומצוקה יוצר סיטואציה מטרידה הניכרת בנימה המוסיקלית.

בית ג´ – עוצמת השירה גוברת. הקול הגברי רועש, מהיר יותר, מביע ציפייה ותקווה ("שם הגאולה, שם המרגוע") לצד פחד ובהלה לגורל האהובה ("אהובתי, אחות קטנה").

בית ד´ – תשובת האהובה נשמעת בקולה המיואש, בנימת השירה העצובה. היא משדרת תחושת אובדן המתחדדת נוכח הידיעה כי אין מוצא מהאסון, חרף העובדה שהפתרון נראה באופק. השירה המשותפת של השניים ממחישה את ההכרה בגודל ההחמצה. כאילו מסכימים השניים כי היה בכוחם להגיע אל מחוז החיים, אלא שיד המוות הזדרזה להשיגם. 

משמעות היצירות: ציור / שיר / ביצוע מוסיקלי

 

הדיון המשולב בשלוש היצירות מעצב מכלול אומנותי המחבר בין "אהבה" ו"מלחמה". בכל היצירות מצטייר סוג של דיאלוג טרגי בין זוג נאהבים. על-פי הציור, ספק אם השניים מדברים, אך ברור שהם מחוברים. ה"ביחד" שלהם איננו מותנה במצוקה בה הם נמצאים. הוא מבקש לראות את הטוב, היא לא מצליחה להינתק מהרע – אך למרות זאת, הם לא נפרדים. מהשיר נראה שגורלם משותף וחיזוק לכך ניתן בביצוע המוסיקלי, בשירה המשותפת לשניים בסיום – כאילו הבינו שלא יוכלו להימלט מהתופת, אך לפחות יוותרו יחדיו. מכלול היצירות מותיר רושם עז ומדכא, שחרף הניסיון להתנתק מהוויית המלחמה והמוות, מצליחה זו לגבור בסופו של דבר על הכמיהה לחופש וחיים. לפיכך, נראה שהמשותף למלחמות ספרד הקדומות ולמלחמות המוכרות מן העת החדשה הוא שבמאבק העיקש בין ייאוש לתקווה – בין מלחמה לאהבה, מתגלה המוות כשידו על העליונה. 

   בספרו "החיים כמשל" (1958), כתב פנחס שדה: "להשתוקק למות – זה סימל בשבילי את התשוקה לחיות את הצורה העמוקה, הטהורה, החזקה והמתוקה ביותר של האהבה […] הרגשתי שאולי יתכן לצלול, דרך המוות, אל תוך התהומות האפלים של הרוח, אשר שם כמוס המובן הסודי של המציאות. לא הגיתי במוות אלא כבצורה של חיים חדשים, כבלידה חדשה אל תוך האלוהים".[1] 
   אולי בדברים הללו ניתן למצוא נחמה קלה, שהרי תשוקת המוות החזקה ביותר מתבטאת ברצון עז לחיות. דרך המוות ניתן להגיע אל נבכי הנפש ושם לגלות את סוד הקיום. המוות כצורה של חיים חדשים, אשר יש בהם משום קדושה (לידה אל תוך האלוהים). אם נבקש לראות את המוות בשלוש היצירות הנדונות בגילויו המטאפורי, הרי שנוכל להתנחם במסקנה המתבקשת שבשמי ארץ העצב והמצוקה, תרחף לה האהבה האמיתית והגדולה, גם אם לזמן קצר בלבד.

 

---

[1] שדה פנחס, 1958 – "החיים כמשל" (עמ´ 126).