הוי ארצי מולדתי / שאול טשרנחובסקי

על המשורר

שאול טשרניחובסקי נולד ב-1875 בכפר מיכאילובקה, שעל גבול אוקראינה-קרים. אורח החיים בבית ילדותו היה סובלני והרמוני. בבית שמרו על מצוות הדת, אך לא בדרך של כפייה, ואף מתוך פתיחות לתרבות הכללית שהביאה תקופת ההשכלה. שפת ילדותו היתה רוסית, ושפתו השנייה – עברית. הוא לא חווה את המרד בעולם הדתי הישן, אלא נשלח לאודסה, שהיתה מרכז התרבות היהודי המודרני-חילוני, על-ידי הוריו כדי שילמד שם בבית-ספר למסחר. בתחילת דרכו כמשורר התקשה בכתיבה בעברית – דבר שגרם לשיריו הראשונים להיכתב בשפה כבדה ומאולצת, לעתים אף מעורפלת ומלאכותית. נושאי כתיבתו היו שונים מהמקובל בסביבתו – הוא היה משורר חושני מאוד, אשר נתן בשיריו ביטוי לעוצמת היצר והתשוקה, לצד תיאורי מגע מוחשי עם הטבע. על כן, בראשית דרכו, הוא נחשב למשורר יוצא-דופן. ספרו הראשון חזיונות ומנגינות (1898) התקבל בקרירות על ידי קוראיו שראו את יצירתו כלא מקורית וחסרת שאר-רוח. מעטים המבקרים שזיהו מיד את ייחודו כמשורר שחווה את הטבע ואת האהבה בצורה ישירה ובהתלהבות נעורים.

שנה לאחר פרסום ספרו הראשון, בהיותו בן 24, יצא טשרניחובסקי לגרמניה כדי ללמוד רפואה. עם סיום לימודיו והכשרתו כרופא, הוא חזר לרוסיה, ובימי מלחמת העולם הראשונה הוא שירת כרופא צבאי. הוא ביקש להפריד בין עיסוקו כרופא לשם פרנסה, ובין עיסוקו כמשורר לשם סיפוק רוחני.   

הוא עלה לארץ ב-1931 (בגיל 56), ושימש כרופא בבתי-ספר. ב- 12 שנות חייו בארץ, הוא כתב שירים שנגעו לאירועים חשובים בחיי האומה (עליית הנאצים לשלטון, המאורעות של 1939-1936) וזכה להכרה ולהוקרה.

שאול טשרניחובסקי נפטר ב-1943.

 פירושי מילים – "הוי ארצי מולדתי":

הַר-טְרָשִׁים קֵרֵחַ – הר שאדמתו מסולעת, ולכן הוא דל בצמחיה.

עֵדֶר עֻלְפֶּה – עדר מעולף, חלש כתוצאה מהחום והיובש.

זְהַב-הָדָר – צבע התפוזים.

מִנְזָרִים – ביתם של הנזירים. יתכן שהוא התכוון לנזיר – גפן שלא נזמרה במועד ושריגיה האריכו, ולפיכך המנזרים הם ביתם של הגפנים האלה – כרמים עזובים.

מוֹשָׁבָה לֹא-נוֹשָׁבָה – ישוב לא מיושב.

אֶרֶץ-מוֹרָשָׁה – ארץ מולדת.

דֶּקֶל רַב-כַּפָּיִם – עץ דקל בעל כפות תמרים רבות (ונשמע גם כבעל ידיים רבות).

גֶּדֶר-קַו-צַבָּר רָשָׁע – שיחי הצבר ניטעו בשורות ושימשו כגדר שקשה לעבור אותה.

נַחַל כְּמַהּ הַמָּיִם – נחל יבש, אכזב, מתגעגע וצמא למים.

שִׁיר-צִלְצַל גַּמֶּלֶת – ה"שיר" שנוצר מצלילי הפעמונים הקשורים לצווארי הגמלים הצועדים בשיירה.

חֵל-חוֹלוֹת לַיָּם סָבִיב – חֵל =חומה נמוכה. חומות החול הנמוכות, הדיונות ליד הים.

אֶרֶץ-נַחֲלַת מִדְבַּר-סִין – ארץ האבות שניתנה לעם ישראל בסיני, מדבר צין.

מְלוּנָה – סוכת שמירה.

תֵּל-חָרְבָּה – תל חורבות, מקום שומם המעיד על הרס וחורבן.

וִילֵל-תַּנִּים – קולות יללות של תנים.

הַשָּׁמִיר, הַשָּׁיִת – צמחי בר, הגדלים במקומות שוממים. הַשָּׁיִת הוא צמח דוקרני.

בַּיִר סוּד – בור, באר מים שדפנותיה צבועות בסיד.

גֵּב – גומה בסלע, חור בסלע שבו נקווים טל ומי גשם. משמש מקור מים במדבר.

מַטְלִיּוֹת – פיסות, חתיכות.

שְׁחֵלֶת – צמחי בושם.

 תוכן השיר ומשמעותו

השיר "הוי ארצי מולדתי" נכתב ב-1933, שנתיים אחרי עליית המשורר ארצה. במשך השנתיים האלה הוא לא כתב שירה, כיוון שהיתה זו תקופת משבר ושתיקה. שיר זה הוא הראשון שכתב מאז עלייתו לארץ, והוא שפרץ את מחסום השתיקה.

השיר מתאר את מפגשו של טשרניחובסקי עם נופי הארץ. ניכר בו ההלם שלו מהאקלים המדברי: החום, היובש, השמש הקופחת, לצד התפעלותו ליפי נופיה ולרוח המורשת ההיסטורית והלאומית השורה על הארץ. המשורר מתבונן בפרטים השונים המרכיבים את מכלול המקום השונה כל-כך מהמוכר לו באירופה. הוא נרגש מהניגודים שבין היובש המדברי, לבין סימני החיים העולים מתיאור הפרדסים של עצי ההדר.

השיר בנוי מארבעה בתים, כל בית פותח בקריאה נרגשת אל הארץ, קריאה שמודגשת באמצעות השימוש במילה "הוי" ובאמצעות סימני הקריאה הרבים. הקריאות הן גם אישיות רגשיות ("ארצי", מולדתי", "ארץ חמדת לב"), וגם קריאות בעלות אופי לאומי והיסטורי ("ארץ מורשה", "ארץ נחלת מדבר-סין"). הקריאות המופיעות בראש כל בית משלבות את הקשר האישי של הדובר אל הארץ, יחד עם הקשר ההיסטורי של העם לארץ. הוא פותח הן את הבית הראשון והן את הבית האחרון בקריאה האישית, דבר שמעיד על כך שהקשר האישי שלו לארץ דומיננטי יותר. הוא גם קורא לארץ ישראל "מולדתי", למרות שזו לא המולדת הביוגרפית שלו, אלא המולדת הרגשית שלו, וכן המולדת ההיסטורית של עמו. בכל בית יש פניה אל הארץ, ואז מופיע פירוט של תארים ותמונות נוף מוחשיות.

השיר יוצר שילוב בין ישן ומודרני. ביחד נוצר מכלול שלם של נוף ישראלי מוחשי. תבנית זו מאחדת את הרגש האישי עם תודעה לאומית-היסטורית – דבר היוצר מתח בין שני קטבים ניגודיים: יובש, חום מתיש, עילפון, חורבות מול סימני חיים.

בבית א´, הר טרשים קירח, עדר עלפה, מנזרים, גל, מצבה, מושבה לא נושבה – לעומת זהב-הדר שמח.

בבית ב´, עץ דקל רב כפיים (סימן לצל ולריבוי פרי), ריח פרדסי אביב, שיירת גמלים – לעומת גדר צבר רשע, נחל יבש כמה למים.

בבית ג´, סימנים של ישוב שחרב ואדמה חרושת צלקות – לעומת קסם ככוכבי לכת, תכול לילות וקול משאבה נוקשת בפרדסים.

בבית ד´, סמלי חורבן ומוות: השמיר, השית, עיט – לעומת שיחי שחלת (בושם), בים של אור, ועל פני כל התכלת.

שלוש התרשמויות של המשורר מאוד בולטות בשיר:

1. התפעלות מן הנוף הארץ ישראלי, על המרכיבים האוריינטליים (מזרחיים) שבו: יובש וחום, עצי זית, עצי דקל, שיחי צבר, גמלים, מדבר.

ידוע שהעולים החלוצים שהגיעו מאירופה, העריצו את הערבים על הקשר שלהם עם האדמה. כמו כן, הם נמשכו לאקזוטיות של הנוף המזרחי השונה כל כך מן הנוף האירופאי.

2. התפעלות מן הנוף המתחדש באמצעות המפעל הציוני: עצי הדר ופרדסים, כרם גפנים, משאבה נוקשת. ההתחדשות הציונית באה לידי ביטוי בקשר עם האדמה, בגידול פירות חדשים שלא היו קיימים כאן בארץ קודם כמו פירות הדר, בעיקר תפוזים, וכן בשימוש באמצעי חקלאות מודרניים כמו משאבות.

3. התפעלות מן האור הים תיכוני, התפעלות של אדם שהגיע מצפון אירופה ועצמת האור הים תיכוני מרשימה אותו ביותר: "בים של אור טובע כל, ועל פני כל התכלת."

אמצעים אמנותיים / אמצעים רטוריים:

מטאפורות:

"זְהַב-הָדָר שָׂמֵחַ" – עצי ההדרים (תפוזים) מדומים לזהב שמח.

"גֶּדֶר-קַו-צַבָּר רָשָׁע" – גדרות שיחי הצבר הדוקרים מדומות לרשע.

"שִׁיר-צִלְצַל גַּמֶּלֶת" – צלילי הפעמונים התלויים על צווארי הגמלים מדומים לשיר.

"חֵל-חוֹלוֹת לַיָּם סָבִיב" – הדיונות שעל חוף הים מדומות לחומה.

"בְּיָם שֶׁל אוֹר טוֹבֵעַ כֹּל, וְעַל פְּנֵי כֹל הַתְּכֵלֶת" – האקלים הישראלי מדומה לים של אור ולשמיים כחולים.

האנשה:

"נַחַל כְּמַהּ הַמָּיִם" – הנחל האכזב מתואר כאנוש הצמא למים.

"כֶּרֶם-גֶפֶן נִים-לֹא-נִים" – כרם הענבים מתוארת כאדם מנומנם.

ארמז מקראי:

א) "ארץ מורשה" – יחזקאל יא 17-15

ב) "מדבר סין" – שמות טז 2-1

ג) מנזרים – המילה נזיר מוזכרת בתנ"ך במשמעות זו: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר (ויקרא כה 5).

סיכום

יורם טהר-לב כתב בספר "איזו מדינה" (עמ´ 22): "השיר ´הוי ארצי מולדתי´ מבטא אכזבה עמוקה. האם זאת הארץ שציפינו לה? האם זאת הקדושה שציפינו למצוא? המשורר שאול טשרניחובסקי מאוכזב בעיקר מן המראה של נוף הארץ, אותו דמיין לעצמו לגמרי אחרת ממה שמצא בשטח."

האמנם זהו שיר אכזבה?

טשרניחובסקי מתאר מצד אחד את המשאבים והאפשרויות הטמונים בארץ ישראל כ"ארץ מולדת", ומנגד את החורבן והשיממון שלה בראשית ההתיישבות הציונית.

מקורות

1.      רובינשטיין, בלהה. שירים ומה שביניהם: על משוררים ושירים בתכנית הלימודים החדשה לבית הספר העל-יסודי, עם עובד, תל-אביב, 2001.