"לא זכיתי באור מן ההפקר" (1902)

מבוא

השיר נכתב בשנת 1902, והוא חלק מקבוצת שירים העוסקים בנושא:

המשורר ושירתו.

הנושאים הבאים לידי ביטוי בשיר:       

א. עמדת המשורר כלפי שירתו ודימויו העצמי כאמן.

ב. מקורות השירה.

ג. מקוריות השיר.

ד. תהליך היווצרות השיר.

ה. מעבר השיר מהמשורר לקהל הקוראים.

תוכן השיר ורעיונותיו המרכזיים

בית א´ – מקור השיר

הרכיב המרכזי בבית הראשון: האור.

האור: המשורר מעניק את מכלול התכונות החיוביות של ה"אור" לשירתו. 

האור מתפרש גם ככישרונו של המשורר וגם כהשראתו לכתיבת היצירה.            הדובר מצהיר כי לא זכה באור מן ההפקר, כלומר שלא השיג את השיר או את ההשראה לכתיבתו בקלות. הוא מוסיף שגם לא קיבל אותו בירושה. מקורו של השיר בלבבו של המשורר, והשגתו היתה כרוכה במאמץ אדיר המדומה לנקירה ולחציבה בסלע. נימת הדברים אמוציונלית מאוד, וניתן לזהות בה רטוריקה של התגוננות, כאילו מבקש המשורר להשיב על טענות שכנגדו. דרך מסירת הפרטים נראית כניסיון להדוף האשמה כזאת או אחרת הנוגעת למקור האור ההופך תחת ידיו של המשורר לשירתו.

בית ב´ – מקוריות השיר

הרכיב המרכזי בבית השני: הניצוץ.

הניצוץ: המקור הראשוני ממנו מתפתח האור הוא הניצוץ. מקוריות השיר טמונה בסתר לבו של המשורר. שם מסתתר ניצוץ הכתיבה, שהוא הכישרון המאפשר לו את אמנות היצירה. בנוסף להצהרותיו בבית הראשון, מדגיש הדובר את עניין מקוריות השיר, בכך שהוא מסביר שלא שאל את השיר מאיש וגם לא גנב אותו. השיר נוצר ממנו והוא מתחולל בתוכו.

על-מנת להדגיש את מקוריות השיר, משתמש הדובר בבתים א´-ב´ ארבע פעמים במילה "לא", לשלילת כל האפשרויות שאינן באות בחשבון בהקשר של הפקת השיר:

א. "לא זכיתי באור מן ההפקר".

ב. "לא בא לי בירושה".

ג. "לא שאלתיו מאיש".

ד. "לא גנבתיו".

השימוש המרובה במילה "לא" מסגיר טון מתגונן או מתנצל של המשורר מפני טענה סמויה הנוגעת למקור שירתו ולשאלת מקוריותה. חציו הראשון של השיר מוקדש להפרכת טענה זו.

בית ג´ – תהליך יצירת השיר

בבית השלישי מתאר המשורר את מקור ההשראה ואת דרך כתיבת שיריו. לא די בכוחות פנימיים (הרהורי הלב) על-מנת ליצור שיר. יש צורך בכוח חיצוני ("פטיש צרותי"). כתיבת השיר, מקורה בכאב וסבל עז. התפוצצות הלב עקב הצרות הגדולות, יוצר את הניצוץ, אשר ממנו מתהווה השיר. מדובר בתהליך מהיר ביותר: הניצוץ עף לעין, ומשם – לדף. קיים מפגש בין שני יסודות מנוגדים: האש (הניצוץ) והמים (הדמעה בעין). הניגוד ביניהם מעיד על הקושי שבהפקת החרוז. השילוב בין הצרות לבין העין המביטה ומבינה את עוצמתן, מאפשר את מעשה יצירת השיר.

בית ד´ – המשורר והקוראים

בבית האחרון מתואר המשך תהליך כתיבת השיר. השיר "נמלט" מנפשו של המשורר אל ליבם של הקוראים. יצירת הספרות, על-פי השיר, שייכת לקוראים החל ברגע פרסומה. המשורר אינו מרוצה ממצב זה. ההצתה בליבם של הקוראים גורמת להיעלמות השיר במהירות של ניצוץ כבה, ולהיכחדותו.

השיר עובר מלב אל לב (לב המשורר Ü לב הקוראים), אך ההבדל בין הלבבות עצום: המשורר סובל עבור שירו, הקורא מקבל אותו בקלות, וכך הוא גם נעלם. המשורר משלם בגופו את מחיר בעירת (והתכלות) השיר בקרב הקורא. [חֶלֶב ודם – ארמז מקראי ל"חלב ודם", החלקים המובחרים שהיו מקטירים על המזבח בבית המקדש] – כלומר, המשורר משלם ביוקר, במיטב שבו עבור מציאות העברת השיר מלבו אל לב הקוראים.

מכאן נובע יחס אמביוולנטי (דו-ערכי) של המשורר כלפי הקוראים: מצד אחד, המשורר כועס על הקורא משום שהוא מכלה את שירו. מצד אחר, המשורר זקוק לקורא על-מנת שיקרא את שירו ובכך יעניק לו "חיים".

מבנה השיר ומשמעותו

השיר בנוי מארבעה בתים. הקשר התוכני בין הבתים יוצר משמעות מתהפכת. בתחילה נראה כאילו המשורר מתגונן מפני טענה אפשרית הנוגעת למקורות שירתו ולמקוריותה. בסיום הנימה המתגוננת מתחלפת בטון תוקפני, ממנו עולה התחושה שהמשורר מאשים את קוראיו בגזילת יצירתו.

שני הבתים הראשונים – מתארים מהלך מן הכלל אל הפרט: השיר פותח ברשות הרבים ("לא זכיתי באור מן ההפקר"), ממשיך במעגל המשפחתי המצומצם ("לא בא לי בירושה מאבי"), חודר אל רשות הפרט ("כי ממני ובי הוא") וחושף את מקורו – לב המשורר.

שני הבתים האחרונים – מתארים מהלך מן הפרט אל הכלל: הניצוץ ניתז מן הלב ("כי יתפוצץ לבבי"), לעין ("ניתז אל עיני") ומשם החוצה – לקוראים ("ומחרוזי יתמלט ללבבכם") שם הוא מבעיר את הבעירה הגדולה.

אמצעים אומנותיים

1.    מטאפורות: הניצוץ מסמל את הכישרון וההשראה לכתיבת השיר. האור מסמל את יופיו של השיר עצמו. המילים "כי מסלעי וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבבי" הן מטאפורה למאמץ האדיר הכרוך ביצירת השיר.

2.    חזרות: ארבע פעמים חוזר המשורר על המילה "לא" לשם הדגשת מקוריות שירו. האנאפורה במילה "ניצוץ" ("ניצוץ אחד", "ניצוץ קטן") מדגישה את מקור יצירתו ("צור לבי") ואת מקוריות יצירתו ("אך כולו שלי הוא").

3.    ארמז מקראי: "פטיש צרותי" – ארמז שמקורו בספר ירמיהו פרק כ"ג: "הלא כה דברי כאש, נאום ה´, וכפטיש יפוצץ סלע…" – ומשמעותו שדברי המשורר "בוערים" בחשיבותם כמו דברי הנביא (ומכאן ניסיונו היומרני של ביאליק להידמות לנביא), אלא שמקורם בסבל עז המתבטא במטאפורה "פטיש צרותיי הגדולות". השירה נובעת מתוך הקשיים החיצוניים המטרידים את חיי המשורר ומציתים את ניצוץ כתיבתו ההופך לאש שיריו.

הביטויים "צור לבבי" ו"צור עוזי" הינם כינויים לאלוהים ("צור לבבי וחלקי – אלוהים לעולם", תהלים ע"ג, כו). סלעי וצורי הם כינויים שכיחים במקרא ולאחריו לאלוהים, ודרכו של ביאליק להכילם על עצמו, יוצרת את הרושם שכתיבת השירה שלו היא מעשה קדושה, אלוהי ממש. כך נכנסות תכונות אלוהיות לתוך היצירה האנושית: דברי המשורר הם כאש, הפטיש מפוצץ את הסלע והלב הוא צור-העוז, אך לפתע מתברר שאלוהות זו ´מפוקפקת´, כיוון שאותו לב, המייצג את המחסה האלוהי – נשבר, והפטיש הוא כאמור – פטיש הצרות.

4.    רמיזה: שני הבתים הראשונים רומזים באופן אירוני ומהופך לסיפור המיתולוגי של פרומתאוס. המשורר, אף שלא גנב את אש האלים והעבירה לבני-האדם (הם לקחו אותה ממנו, חרף רצונו לשמור אותה לעצמו), נענש בעונש, המזכיר את עונשו של פרומתאוס: לבו מנוקר ככבדו של פרומתאוס הכבול לסלע. אותה דרמה עצומה שהתרחשה בסיפור המיתולוגי, מצטמצמת בשיר לכדי התחוללות בתוך נפש המשורר פנימה. בעוד שפרומתאוס פעל למען האנושות, המשורר בשיר מפגין דווקא את התבדלותו והתנכרותו לציבור. השניים דומים בעצם פעולת היצירה, אלא שפרומתאוס יצר את האדם בצלם האלים והפיח בו את אש התרבות, שאותה גנב מכבשנם של האלים, ואילו המשורר יצר את שירו, אותו הוא ברא מתוך מסתורי לבו. שניהם גם דומים בסבל הנצחי לו הם נידונים. שונה הוא אופן הענישה: בעוד שפרומתאוס נידון לניקור כבדו בידי הנשר, כאן הדובר עצמו מנקר בלבו שלו. הרמיזה לסיפור פרומתאוס מבליטה את הפרדוקס שבכאב היצירה ובכאב ההצלחה: המשורר רואה ברגע היווצר השיר שברון-לב, ואת העברתו לקוראיו – כאסון כואב. אף על פי כן, הוא ממשיך במלאכתו כמי שנידון לחזור על תהליך זה שוב ושוב, תוך שהוא מפיק ממנו הנאה וסבל גם יחד.

"לא זכיתי באור מן ההפקר" כשיר לאומי

זיוה שמיר (2011) מציעה פרשנות לאומית לשיר זה. היא מבקשת לראות בשיר תלונה על מר גורלו של ה´אני´ הקולקטיבי – של עם אומלל, שביקש להביא רעיון חדש לאנושות, וזו גמלה לו על תרומתו לא בהכרת תודה אלא בשנאה עזה. אלמלא ביקש עם ישראל להיות כעין פרומתאוס עברי ("אור לגויים"), ואלמלא הפיץ בעולם את ניצוץ המונותאיזם, אפשר שגם סבלו הנצחי של פרומתאוס היה נחסך ממנו.

עם זה נתן לעולם מרצון את ניצוצו המקורי, שאותו לא גנב ולא שאל מאיש; בעזרת אורו של ניצוץ זה גורשה חשכת הבערות, ונתלקחה בעולם אש גדולה, אש אמונת הייחוד, שבתוכה נעלם הניצוץ הקטן של עם ישראל והיה כלא היה; עתה, במקום שיקבל גמול על תרומתו – על הניצוץ ששינה את פני העולם – הוא מקבל רעה תחת טובה, ונאלץ לשלם בחלבו ובדמו על הבערה שהציתו רעיונותיו, לשאת את רדיפות הדתות הגדולות שנוצרו מזיק של רעיון מקורי, שהוא עצמו הגה, ומסרו לידי האנושות שהפכתו לנחלת הכלל. חיזוק לפרשנות זו ניתן למצוא בדברים שאמר ביאליק באחד מנאומיו: "הגויים קיבלו יסודות מן היהדות, הודו לכל הפחות בפה בקבלת המתנות והתרומות שהביאה להם היהדות, אבל כתוצאה מזה, וכ"גמול", באה שנאה עזה לאלה המעניקים והתורמים להם את התרומה הזאת…" (ע"פ "הארץ", 24.5.1933).

סיכום

"לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא שיר הצהרתי בו ביאליק מתרכז בהצגת תהליך היצירה, בדמותו של האמן ובדימויו העצמי והחברתי. הדגשת מקוריותו הבלעדית של הניצוץ וחיבורה האירוני לסיפורו המיתולוגי של פרומתאוס, מעצימה את רעיון המשורר הנידון לחיי סבל וייסורים מתוך גזרת הבדידות, הניכור, ההתעלמות וחוסר-ההבנה מצד קהל הנמענים של יצירתו. למשורר, מעצם מהותו, ברור כי תהליך היצירה כולל את שילוחו של השיר אל קוראיו, ואולם מעשה זה כרוך במתח סביב שאלת אופן קבלתו ברבים. דומה כי לעולם יוותר פער בין המטען הרגשי הכבד מנשוא שעומד בבסיס יצירתו של המשורר, לבין האופן בו יצירתו תתקבל בציבור, לעתים באדישות או אפילו בדחייה מעליבה. לפיכך ניתן לראות בשיר מהלך מתהפך – מהרושם הראשוני לפיו הדובר מתפאר לפני קוראיו על מקוריותו – לרושם בו מסתיים השיר בתחושה שהמשורר אינו רוצה לשאת חן בעיני קוראיו, אלא להטיח בהם האשמה על שהם מחללים את קנייניו הפרטיים וחודרים אל רשות הפרט שלו, אשר בה אין הוא מעוניין לשתף איש.

בסופו של דבר אפשר להגדיר באמצעות שיר זה את מעשה היצירה כפרדוקס הסבל שהופך לעונג. שירת ה´אני´ – מקורה אמנם בסבל אישי רב, ועל כן היא אסורה בהנאה, אלא שתוצר השיר הסופי מתגלה באסתטיות האמנותית שלו – דבר שמסב למתבונן בו הנאה. המשורר משלם בדמו ובחלבו את המחיר, ומוחה כנגד הרעיון שהזולת יפיק הנאה מסבלותיו האישיים ההופכים לעניין פומבי.

יתכן שפרסום השיר ב- 1902 קשור לחוויה של ביאליק אשר נאלץ לעמוד בפעם הראשונה מול תגובות ביקורתיות על יצירתו שכונסה בספר. היו שהרעיפו עליו כבוד באצטלת תוארו כמשורר הלאומי, אך הקלו ראש בשירתו הלירית-האישית – דבר שהעכיר את רוחו. על כן בחר להדגיש בשיר זה את חוויית היצירה מתוך תיאור העולם הפנימי הסוער והמיוסר שלו.

מקורות:

1.    הולצמן, אבנר. חיים נחמן ביאליק – השירים. דביר, 2005.

2.    הולצמן, אבנר. חיים נחמן ביאליק. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 2009.

3.    פרי, מנחם והאפרתי, יוסף. "על כמה מתכונות אומנות השירה של ביאליק" (בתוך: "ביאליק – יצירתו לסוגיה בראי הביקורת", אנתולוגיה בעריכת גרשון שקד). מוסד ביאליק, 1974.

4.    צין, נורית. שירי ביאליק לבגרות. צין, 1994.

5.    שמיר, זיוה. השירה מאין תימצא. פפירוס, 1987.

6.    שמיר, זיוה. הניגון שבלבבו – השיר הלירי הקצר של ח"נ ביאליק. הקיבוץ המאוחד וספרא, תל-אביב, 2011.