"הקיץ גווע" / ביאליק (1905)

השיר "הקיץ גווע" מתאר את סוף הקיץ, המדומה לגסיסה, לפני בוא הסתיו והחורף. באווירה המיוחדת של חילופי העונות מתחדדת תודעת הסתירה הפנימית אשר קיימת באדם ובעולם. מתוך גילויים של יופי עולה תחושה של אובדן, והכמיהה לעולמות רחוקים ומופלאים מתחלפת בדאגה לפרטים הקטנים של היום-יום. השיר נכתב בשנת 1905 ופורסם לראשונה בשנת 1908.

פ. ניטשה אמר ש"החורף הוא אורח רע, יושב איתי בביתי, וכחולות הן ידי מלחיצת ידו הידידותית". "הקיץ גווע" ממחיש היטב את הופעתו הבלתי-קרואה של החורף, המביא עמו ענני מלנכוליה.

תוכן השיר ומשמעותו

בית א'

"הקיץ גווע מתוך זהב וכתם

ומתוך הארגמן

של שלכת הגנים ושל עבי ערבים

המתבוססות בדמן."

בבית זה מוצגת  תמונה של יופי המעורר עצב, הנובע ממותם של הקיץ ושל היום.

סיומו של הקיץ וסיומו של היום מתוארים כגוויעה מלכותית. הצבעים הנזכרים הם צבעי מלכות: זהב וארגמן. הכפלת אזכורי הצבע ("זהב וכתם", "ארגמן" ו"דמן") יוצרת תחושה של גודש, עושר ושפע.

הסתלקות הקיץ והיום מלוות בתחושה של אובדן – אובדן של אור, חום ושמחת החיים. תחושת האובדן מתחזקת באמצעות השימוש בהאנשה המדמה את התהליך המתואר לתהליך של גסיסה ("הקיץ גווע") ושל מוות אלים ("מתבוססות בדמן").

קצבו של הבית איטי ומתמשך: הבית מורכב ממשפט אחד ארוך, קיימות בו הכפלות (האופייניות לקינות). הכפלות של משמעות ("כתם וזהב"), של מילים ("של" ו"מתוך") ושל צלילים ("עבי ערביים", "של שלכת", "מתבוססות").

הטון בבית זה הוא מלנכולי וחגיגי. המתבונן מעניק לתמונת הנוף איכויות רגשיות. הוא מקונן על ההדר, היופי והתפארת ההולכים וגוועים.

בית ב'

"ומתרוקן הפרדס. רק טיילים יחידים

וטיילות יחידות

ישאו עינם הנוהה אחרי מעוף האחרונה

בשירות החסידות."

בית זה, כמו הבית הקודם, עוסק בהתבוננות בתמונות נוף של סוף הקיץ. הקשר בין שני הבתים מחוזק על-ידי הפתיחה ב- ו' החיבור.

אך בית זה שונה מן הבית הראשון בכך שהתמונה המצטיירת בו שונה בתכניה מן התמונה הראשונה.

בתמונה זו המבט מתמקד בקטע נוף מצומצם (הפרדס, המטיילים) ולא רחב וכללי כמו בבית הראשון.

הדובר מתבונן בבני אדם, המתבוננים בחסידות. שפע הזהב והארגמן נעלם והצבע היחידי הנרמז בבית זה הוא צבען הלבן של החסידות.

התהליך המתואר בבית זה הוא תהליך של התרוקנות והתמעטות. המילה "ומתרוקן" מופיעה במובלט בתחילת הבית ומודגשת גם על ידי המשפט הקצר, השובר את המבנה התחבירי שהיה בבית הראשון. הפרדס (שדרה, גן ציבורי) מתרוקן. ההתרוקנות המתוארת היא התרוקנות מוחלטת הן מבני האדם שנהגו לבלות בחוץ בימות הקיץ, והן התרוקנות השמיים מן החסידות, כאשר השיירה האחרונה של החסידות מבשרת את הסיום .

המטיילים אינם הולכים בזוגות, רמז לסיום או אובדן האהבה והמיניות עם מותו של הקיץ. ההפרדה בין הטיילים לבין הטיילות מחוזקת על ידי הפסיחה בסוף הטור הראשון.

העצב, העגמומיות והאווירה המלנכולית מגיעים לשיאם כאשר מבטם של הטיילים, מבטו של הדובר, וכן מבט הקוראים "נוהה" (נכסף, מקונן) בצער אחר הסתלקות החסידות האחרונות – סמל לנטישתו הסופית של הקיץ, ולהתרוקנות העולם מן היופי, החום ושמחת החיים.

בית זה מורכב משני משפטים. המשפט הראשון קצר מאוד: "ומתרוקן הפרדס", המשפט השני מתפרס על פני ארבע השורות האחרות ומפרט את המשפט הראשון.

הקצב בבית זה איטי. הוא אמנם נפתח במשפט קצר, אך אחריו נמסרת תמונה מפורטת במשפט ארוך ומתמשך.

בית ג'

"ומתייתם הלב. עוד מעט ויום סגריר

על החלון יתדפק בדממה:

"בדקתם נעליכם? טלאתם אדרתכם?

צאו הכינו תפוחי אדמה."

גם בית זה מתחיל במשפט קצר בן שתי מילים המתחיל ב- ו' החיבור: "ומתייתם הלב" .

פתיחה קצרה זו נמסרת בזמן הווה והתיאור המפרט אותה בזמן עתיד.

מבטו של הקורא מובל ממרחבי הגנים והשמיים בבית הראשון, דרך הטיילים בפרדס בבית השני, אל לבו של הדובר בבית השלישי. ניתן לראות כי קיימת כאן התכנסות מן המרחב והנוף אל לבו ורגשותיו של המתבונן בנוף.

התייתמותו של הלב המוזכרת בתחילת בית זה מתקשרת אל המוות המוזכר בבית הראשון ואל הנטישה וההתרוקנות המוזכרים בבית השני. האנשה זו מבטאת את תחושת האבל והבדידות של הדובר בשל סיומו של תהליך גוויעת הקיץ וסיום תהליך התמכרותו לרגשות רומנטיים של עצב וגעגוע על מות הקיץ.

הדובר יודע שעוד מעט יתדפק יום הסגריר על החלון בדממה, האוקסימורון המתאר את ההתדפקות הדוממת מתקשר להשתתקות ולהתמעטות שבבית הקודם ומוסיף לאווירה עגמומית.

סיום השיר טומן בחובו הפתעה ומפנה אירוני. דבריו של יום הסגריר: "בדקתם נעליכם? טלאתם אדרתכם? צאו הכינו תפוחי אדמה." מעבירים את הדובר מעולם של כמיהה, כיסופים וגעגועים לעולם של חולין, עולם שבו יש להתכונן לקראת החורף: לבדוק את הנעליים, לתקן את האדרת (מעיל) ולהכין תפוחי-אדמה.

בשל מזג האוויר הסגרירי האדם ייאלץ להסתגר בביתו. במקום המרחבים יהיה עליו לשהות במקום סגור, ובמקום ליהנות מן המראות הנפלאים של הטבע יאלץ להתמקד בחומר. הנהייה הגדולה אל המרחב והאווירה הרומנטית מתחלפים בהרגשה של יתמות המפילה את הדובר מגבהות השמים אל נמיכות הארץ, אל החומר.

הקצב בבית זה הוא מואץ: שתי שאלות קצרות הנחרזות ביניהן ואחריהן ציווי ולא משפטים ארוכים ומתמשכים כמו בבתים הקודמים. החילוף בקצב ובאווירה ממחיש את מותה ואובדנה של התקופה שחלפה. קולו הפיוטי של הקיץ מפנה את מקומו לקולו המעשי של החורף הקרב.

אמצעים אמנותיים

הדרגתיות

בשיר קיימת הדרגתיות אשר מבטאת את היעלמותו האיטית ("גוויעתו") של הקיץ ובוא הסתיו במקומו.

ההדרגתיות באה לידי ביטוי הן בתמונות המתוארות, הן במבנה התחבירי של השיר והן בצבעים השולטים בו.

• הדרגתיות במקומות ההתרחשות

בבית הראשון מתואר העולם כולו – בבית זה הקורא מפנה את מבטו מלמטה למעלה, מן השלכת שעל האדמה אל העבים שבשמים. אין כל מסגרת המגבילה את רוחב היריעה המתוארת.

הבית השני לעומת זאת, מתאר תמונה מצומצמת וקונקרטית יותר – הפרדס. זהו מקום קונקרטי, למרות שאינו צר במיוחד, הוא מקום מוגבל. הטיילים המוזכרים בבית זה נמצאים על פני הארץ ובכדי להביט בחסידות עליהם לשאת את ראשם אל על – כלומר, נקודת מבטם מוגבלת לנקודת התצפית של הפרדס.

בבית השלישי התמונה מתמקדת בלבו של הדובר ובחדר סגור, שחלונו מוגף. השטח מוגבל מאוד ונקודת המבט מצטמצמת לחלוטין.

• הדרגתיות במבנה התחבירי

הבית הראשון בנוי ממשפט אחד, הבית השני משני משפטים ואילו הבית השלישי מחמישה.

בבית הראשון משפט אחד הגולש על פני השורות עד לסיום הבית. מבנה זה מבטא גוויעה איטית וממושכת, הנקטעת בבית השני הפותח במשפט קצר במיוחד ("ונתרוקן הפרדס") אך ממשיך במשפט ארוך נוסף המבטא את פרפורי הגסיסה של הקיץ. הבית השלישי לעומת זאת, בנוי מחמישה משפטים קצרים המעידים על כך שלא נותר דבר מן ההתנהלות האיטית שבפתיחת השיר. המשפטים בבית זה קצרים וחדים, המהווים הד לדפיקות הגשם בחלון.

• הדרגתיות בצבעים

הצבעים השולטים בבית הראשון הם צבעי הזהב והאדום – צבעים של פאר וגדולה, אך גם צבעים של טראגיות.

הצבע השולט בבית השני הוא הצבע הלבן – צבעה של הריקנות וצבען של שיירות החסידות. הצבע העז שתואר בבית הראשון הופך להיות לצבע ניטראלי, חסר גוון.

בבית השלישי שולטים צבעי האפור והחום – צבעם של יום הסגריר, של הנעליים ותפוחי האדמה.

תבנית קבועה

בשיר קיימת תבנית של אמירה קצרה בת שתי מילים שאחריה ניתן הסבר מפורט.

"הקיץ גווע" – בכותרת.

"ומתרוקן הפרדס"  – בתחילת בית ב'.

"ומתייתם הלב" – בתחילת בית ג'.

לשון ציורית מול לשון יומיומית

בשני הבתים הראשונים קיים רובד לשוני גבוה, ואילו בבית האחרון הרובד הלשוני הוא יומיומי. מעבר זה מבטא את ההדרגתיות בשיר ומבטאת את הסתירות הקיימות בחייו של האדם.

החלפת הרובד הלשוני הגבוה בדיבור יומיומי נמוך צובעת את הלך הנפש וההתבוננות הרומנטית באור אירוני, מלגלג ומפוקח.

האנשה

• "הקיץ גווע" – לקיץ בשיר ניתנת תכונה אנושית – סיום הקיץ מתואר כתהליך של גסיסה ומוות.

• "עבי ערביים המתבוססות בדמן" – העננים בעת השקיעה מתוארים כמי שדם ניגר מהם. האנשה זו הופכת את התמונה היפה של סוף היום וסוף הקיץ לתמונה שיש בה ממד של אובדן לצד פאר ומלכות. השימוש בפועל "מתבוססות" מזכיר גם תבוסה.
• "ומתוך הארגמן של שלכת הגנים" – צבע הארגמן המצוי בשקיעה הוא כצבעי הדם.
• "ומתייתם הלב" – האנשה זו מתארת את תחושת הבדידות והעצבות האופפת את הדובר. הוא מתייתם מן הכמיהה והשאיפה להגיע למקומות רחוקים. הלב מטונימי לדובר.
• "יום סגריר על החלון יתדפק בדממה" – הימים הקרים העומדים בפתח מתוארים כמי שמתדפקים על חלונו של הדובר וקוראים לו לעסוק במציאות החיים האפורה של חיי היומיום ובכך משנה את הלך הרוח הרומנטי שהיה בבית הקודם.

אוקסימורון

הביטוי "יתדפק בדממה" הוא אוקסימורון המבטא את תהליך ההתמעטות והגוויעה של הקיץ נוכח דחיקתו על-ידי החורף. יום הסגריר יתדפק, כלומר יופיע כמאיים, כדורש להיכנס לתחום הפרטי. הדבר ייעשה בדממה, שמשמעה צער ושקט של בדידות.

פסיחה

הפסיחה מופיעה לאורך כל הבית הראשון ותפקידה להגביר את הרושם של גוויעתו האיטית של הקיץ. פסיחה נוספת מופיעה גם בבית השני והיא יוצרת הפרדה בין הטיילים לטיילות וכך מבטאת את תחושת הבדידות של הטיילים הנמצאים בחוץ.

סיכום

ניתן לראות בשיר "הקיץ גווע" שיר המבטא את מערכת היחסים בין האדם לטבע. ניכרת בשיר  השפעתם של הטבע וחילופי העונות על הלך רוחו של האדם. השיר מראה כיצד בכוחם של תהליכי הטבע לרומם את רוח האדם מחד גיסא, או לאלצו לחזור אל מציאות אפורה ויומיומית מאידך גיסא.

   א. הולצמן מבחין כי המיוחד בשיר הוא במעבר החד מתיאור מלנכולי ופיוטי מאוד של גסיסת הקיץ על תחושות ההתרוקנות, הכיסופים למרחקים נעלמים, הפרידה מציפורים נודדות, היתמות והבדידות – אל התיאור הקונקרטי של מעשי היו-יום הפשוטים הכרוכים בהכנות לקראת החורף. כך נוצר אפקט מסיים שכמוהו כצניחה והיחבטות קשה בקרקע המציאות. 

   פ. לחובר רואה ב"הקיץ גווע" שיר לאומי אשר מבטא את תקופת הדמדומים בחיי העם ובספרותו – תקופה שהחלה עם שברונו של הרעיון הציוני, ועם התעוררותו של גל המהפכה ברוסיה שסחפה את הנוער היהודי ועקרה אותו משורשיו ועברו. השיר מבטא, לדעתו, את התקופה שבה החלו לנשב רוחות אחרות, רוחות של סתיו המבטאות את השקיעה התרבותית והאידיאולוגית.

   מן ההיבט האישי, אפשר ש"הקיץ גווע" הוא שיר כאב של ביאליק עצמו שחש לא פעם כמי שהופקעה ממנו החירות להיות טייל, במובן של להיות אדם חופשי, נטול מחויבויות. האחריות שהוטלה עליו מעצם היותו מנהיג רוחני, נתפסת כמסרסת ומעיקה על פי שיר זה, כאילו הקיץ הפרטי שלו גווע.

מקורות

ביאליק, חיים נחמן. "השירים". עורך: אבנר הולצמן. דביר, 2004.

לחובר, פנחס. "ביאליק – חייו ויצירותיו", מוסד ביאליק.

צין נורית. "ושוב יפרח אביב, שירי ביאליק לבגרות".

צין נורית, פתרון מבחני בגרות.

צמח עדי, "הלביא המסתתר", הוצאת קרית ספר בע"מ.