תקציר עלילתי
הכל מתחיל בפיגוע. אשה בשנות הארבעים שלה, בלי שום מסמך מזהה, נפצעת אנושות בשוק הירקות בירושלים, נאבקת במשך יומיים על חייה, ואחרי מותה שוכבת אלמונית במדור המתים של בית-החולים, בהמתנה לבירור זהותה.
בחיפוש נוסף בסל-הקניות שלה מתגלה תלוש משכורת של מאפייה גדולה בירושלים, קרוע ומוכתם בדם, אבל העובדים והממונים במאפייה לא הרגישו בהיעדרה של שום עובדת. מקומון ירושלמי עומד לתקוף את המאפייה על התנכרותה לעובדת שלה מתוך "חוסר-אנושיות מזעזע", אך בירור מגלה שהעובדת, נוצרייה מחבר-העמים, מהנדסת מכונות במקצועה, שעבדה במאפייה כפועלת ניקיון והתגוררה בירושלים בצריף שנמצא בחצר אחורית בשכונה הדתית "נחלת אחים", פוטרה חודש קודם לכן, ורק בגלל תקלה ביורוקרטית המשיכה לקבל משכורת. זהותה של המנוחה מתבררת בקלות, והיא אף מתוארת כבעלת יופי אקזוטי נדיר.
מה שהיה אפשר תחילה לפטור בהסבר טכני פשוט, מתגלגל ככדור-שלג שהופך בהדרגה לפַסיון רב-עוצמה, בעל ממדים רוחניים ופסיכולוגיים. בעל-המפעל הישיש מסרב להסתפק בהתנצלות קצרה על אשמה עמומה, ונתקף רצון כפייתי לכפרה עמוקה. בעל-כורחו מוכנס לסיפור מנהל כוח-אדם במפעל (הממונה על משאבי אנוש, איש צבא-הקבע לשעבר, גיבור הספר), אך בהדרגה הוא הולך ונשאב לתוכו, סופח אותו לפנימיותו והולך ומעמיק בו.
במותה הופכת יוליה המתה לנוכחת, מזוהה ובעלת השפעה על כל הדמויות ביצירה. באופן פרדוכסלי היא מעניקה משמעות לחייהן של הדמויות האחרות, הנתונות כל אחת במשבר משלה, הנוגע לגיל, ליחסים במשפחה, למעמד או לדימוי העצמי.
בסופו של הרומן, מסתיים המסע בכיוון האחד – זה שביקש להשיב את גופתה של יוליה אל כפר הולדתה. אך שם, ברגע של הארה ומתוך תובנה עמוקה, מתברר שהמסע צריך להיות לכיוון ההפוך, והממונה מקבל את ההחלטה לצאת בחזרה לירושלים, ורק שם להביא את יוליה לקבורה. מן האטימות והאדישות נוסע הסיפור בעקבות האישה אל בדיקת האשמה, החרטה, הכפרה, האהבה והתשוקה; אל מה שייתן ממשות לאנושיות. הגבולות נפרצים, בחוץ ובפנים.
רעיונות מרכזיים
- רומן ישראלי המשקף מציאות אלימה בתקופת האינתיפאדה השנייה, שהחלה באוקטובר 2000, והתבטאה בעימותים קשים בין ישראלים (צה"ל) לבין פלסטינים. האלימות מתרחשת הן בשטחים הכבושים (הטלת סגר, פגיעה בחירות התנועה ובאפשרות העבודה, חיפושים בבתים ועצירת חשודים בפעולות טרור, הריסת בתים, חיסולים ולעתים פגיעה קשה בחפים מפשע) והן בשטחי מדינת ישראל (בעיקר פיגועי התאבדות מחרידים במקומות הומי-אדם כמו אוטובוסים ובתי קפה).
- הבעיה המוסרית – יחסם המזלזל לכאורה של מנהלי המאפייה הירושלמית בעובדת זרה שפוטרה מעבודתה מבלי שמישהו שם לב לכך. אותה עובדת עולה לתודעה רק לאחר שנרצחת בפיגוע, וגופתה נמצאת בחדר המתים של בית החולים מבלי שמישהו יבחין בהיעדרותה. הבעיה המוסרית רומזת באופן סמלי ליחסה של החברה הישראלית לאנשי השוליים החיים בתוכה. העובדת הזרה חסרת זהות, ואלמלא תלוש המשכורת שנמצא בסמוך לגופתה איש לא היה יודע מי היא, ואף אחד לא היה מביא אותה לקבורה מכובדת. בכך מותח יהושע ביקורת חברתית על כך שלפעמים צריך למות כדי לזכות ביחס אנושי מינימלי של כבוד.
- תיקון העוול המוסרי – א.ב. יהושע בחר לזהות את אותה אישה מתה בשמה, בעוד ששאר הדמויות מזוהות רק על-פי תפקידם המקצועי או באמצעות תואר כלשהו המאפיין את אישיותם. תיקון העוול מתחיל עם החלטתו של בעל המפעל לכבד את העובדת שלו לשעבר ולדאוג למשפחתה: "המצפון הציבורי שלנו מחייב אותנו להוכיח שיש אצלנו ערך לכל עובד, גם לעובדת ניקיון זמנית. לכן אנחנו עומדים בתוקף על כך שנמשיך להשתתף אתכם, אני מתכוון עם המדינה, בדרכה האחרונה. כי כבר תקפו אותנו בעיתונות בגללה, ואפילו האשימו אותנו, תארי לעצמך, בחוסר אנושיות" (עמ´ 112-111).
- שאלה עקרונית: האם התיקון נובע באמת מתוך חרטה אנושית, או אולי מתוך פחד לפגיעה בשמו הטוב של המפעל ומנהלו – פגיעה שתגרום לנזק כלכלי קשה? דומה כי בתחילת היצירה חושש מנהל המפעל הישיש לעתידו התדמיתי, אולם במהלך היצירה מתורגם חשש זה לחרטה אנושית כנה המתבטאת במסעו הכפול, הממשי והרגשי, של הממונה המתמסר למשימה.
- תהליך אנושי של התקרבות – בתחילת היצירה בולטים הזרות והניכור בין הדמויות של הממונה והעיתונאי (המכונה "נחש"). העיתונאי מבקש להשיג סקופ סנסציוני על התנהלותם המחפירה לכאורה של מנהלי המאפייה. המסע המשותף של הממונה והעיתונאי לכפר הולדתה של יוליה מוביל אותם להתקרבות הדדית, שבסופה מתגלים אפילו סימנים של חיבה אנושית. גם אם כוונותיו של העיתונאי היו זדוניות (פרסום מתוך תאוות כוח), הרי שתוצאותיהן היו טובות – טיהור נפשו של הממונה שזכה לתיקון נפשי עמוק.
- סיפור מסע – הרומן מתאר שני מסעות: האחד פיזי ממשי, והשני רגשי. מטרת המסע הממשי היא להביא את יוליה לקבורה מכובדת במולדתה. בתוך כך הופך מסע זה לכפרה על העוול שנעשה ליוליה באמצעות מסע פנימי במהלכו עובר הממונה ממצב של חוסר-עניין ואדישות, דרך סקרנות שעולה בו נוכח תעלומת חייה של יוליה ומותה הטרגי, ועד לתחושות של משיכה לדמותה המתה, תוך רמיזות להתאהבות בה, המביאות אותו להתמסרות טוטלית למשימת השליחות.
- היחס אל המוות – חשיבות המוות לעיצוב משמעות החיים. מאחר והמוות הנו עובדה קיומית שאין להתכחש לה, הוא זוכה ביצירה למעמד של רכיב מרכזי בעיצוב משמעות החיים. הטיפול של הממונה בהבאת יוליה לקבורה מעורר בו מחשבות הנוגעות לחיים ולמוות. בתחילה הוא אדיש למשימה שהוטלה עליו, אך אט אט הוא מגלה סקרנות הולכת וגוברת באישה המתה. הוא מתעניין בסיפורה האישי, מרותק לתיאורי יופייה ואפיוני אישיותה, ובאופן נרמז מתעוררים בו סימני משיכה כלפיה. העובדה שהוא מסרב למשל להביט בגופתה (הליך פורמלי שנדרש ממנו לבצע), עשויה להעיד על רצונו לשמר את דיוקנה החי והיפה בדמיונו. גם כשהוא נותר לבדו בחדר לצד הארון, הוא נמנע מלהפנות את מבטו לכיוונו – "מבט שלם אל הארון, שאט אט מתחיל למלא את החדר בנוכחותו" (עמ´ 144). מובן שהוא פוחד מהמפגש עם המוות, אך בו בזמן הוא גם נמשך אליו – דבר שמתבטא במעין פנטזיה בה הוא יפתח את הארון ויוליה תתעורר ותשיב על שאלותיו, "תסכם את חוויית המוות בטרם תשתכח" (עמ´ 148). נראה כי א.ב. יהושע ביקש להדגיש את חשיבות המוות, דווקא בימים בהם נהרגו רבים, וההתייחסות הכללית למוות הפכה מנוכרת: "מישהו נזכר, שנשארה לנו נפגעת אלמונית מהפיגוע בשבוע שעבר, שקצת נשכח בגלל הפיגוע שבא אחריו" (עמ´ 110). במובן זה, משתמעת משמעות מוסרית מהיצירה, לפיה יש מקום לתיקון היחס הכללי כלפי כבודם של המתים, ואולי יותר מכך לחשיבות היחסים בין החיים.
מסעו של צליין חילוני: מטמורפוזה של "תקלה בירוקרטית פשוטה"*
על הספר: שליחותו של הממונה על משאבי אנוש / א.ב. יהושע (2004).
דורית הופ, "הארץ", 5.4.2004
הטירוף ההזוי שאפיין רבים מסיפורי יהושע המוקדמים (קבורה של זקן בעודו בחיים, הסטת רכבות ממסלולן בזדון, שריפת יערות מכוונת) היה למציאות הבנאלית, היומיומית של חיינו. ברומן החדש של יהושע, שליחותו של הממונה על משאבי אנוש, פסיון בשלושה פרקים (2004), הופכת הבלהה ההזויה דאז, לתיאור מצמרר ונאמן עד כאב של כל מה שישראלי שפוי שוקד על הדחקתו / הכחשתו כיום. המראָה שיהושע מיטיב כל-כך למרק ולהציב אל מול פנינו, המסרבות להאמין והיודעות שאין להכחיש, מציגה אותנו בגלוי, באורח האגבי כל-כך שאמצנו לכאורה להגנתנו. את החומה הבצורה ששוקד הישראלי לבצר ולטפח היטב משכיל יהושע להבקיע, ולהזרים מבעד לפרצה משב של רוח אחרת, נשכחת ונפלאה באנושיותה. ואכן, ההבדל העיקרי בין סיפורי הסיוט ההזוי המוקדמים, לרומן הפסיון הנוכחי, הוא בכיוון הטיפולי, שהרומן מציע לקוראיו. ביסוד הכיוון הטיפולי מונחת ערגה רליגיוזית לחזור אל בן-האנוש, אל ה"אדם בצלם", שנשכח, נאטם, ונקבר עמוק בקרביו של הדיסק הקשיח שבמשרדים למשאבי אנוש, בהם נשכחה זה מכבר משמעותו הפנימית של ה"משאב" ממנו הם מתפרנסים.
ישראל של שתי אינתיפאדות ממושכות, ובמיוחד ירושלים, זירת האירועים של מחציתו הראשונה של הרומן, מתעצבת באמצעות כמה קווי רישום מדויקים ומעוררי פלצות: זוהי ארץ שבה פיגוע נחשב ל"ישן" ועל-כן גם נשכח, כשבוע לאחר התרחשותו (עמ´ 71); זוהי ארץ המסובכת ב"מלחמת השמד", שסופה נסיגה למקלט אטומי ענק "כי האויב הנאנק והמתייסר בהרס ובמוות שהונחתו עליו כבר ממהר לשגר את נקמתו, והיא תהייה איומה" (עמ´ 200); זוהי ארץ, שיושביה מהרהרים בנטישת "ארץ המקלט" ש"אינו מגן על אף-אחד" ורק מושך "אליו אש קטלנית", אל המקום שבו ליבם היה תמיד- במערב (בכיוון הנגדי לתפילת הדורות, שם); זוהי ארץ שבה חדלו תושבי הקבע שלה להתגבר על ה"פיתוי של הזרות והאנונימיות, אבל לא של המתים אלא של החיים", ובמיוחד לגבי "עובדים זרים ולא מוגדרים, בני מיעוטים מקומיים, או מהגרים חדשים בודדים" ששתיקתם ואלמוניותם מעצימים את דחף השליטה בהם (עמ´ 51).
על רקע התקופה והמקום מסופר סיפורו של "כל אדם" ישראלי, פרי הילולים של תבניות נוף מולדתו, גבר חסון, גרוש ואב לבת מתבגרת, כבן שלושים ותשע, הממונה על משאבי האנוש של מאפייה ירושלמית מפורסמת, "פקיד מנוכר, איש-צבא לשעבר, שלא שם לב שעובדת ניקיון שלו נפגעה אנושות בפיגוע רצחני… ובגלל זה שלחו אותו איתה למרק את החטא בסופה ובסערה, במסע קבורה בארץ רחוקה" (עמ´ 181). הספר עוקב מקרוב אחר התהליך אותו עובר הממונה מהרגע שבו נתקבלה התרעתו של עורך מקומון ירושלמי על כתבה העומדת להתפרסם במוסף של יום שישי אודות עובדת ניקיון, יוליה רָגַאייֶב שמה, שנפצעה אנושות בפיגוע, נפטרה מפצעיה, וגופתה האלמונית והבודדה נותרה ללא דורש בחדר המתים של בית החולים "הדסה" שבהר הצופים. הלשנה של עובד בחדר המתים, "המודיע הפנימי" (עמ´ 76), לעיתונאי זריז, המכונה "נחש", על תלוש משכורת של המאפייה הירושלמית שנמצא בסלה של הנרצחת, מייצרת כתבה ארסית הדוחפת את בעל המאפייה לבדוק את אחריותו על הקרבן האנונימי, ועל הזנחתו הפושעת. כך מוצא עצמו הממונה אחראי על מציאת הדרך הנכונה לכפר על הפגיעה הנוראה בכבוד האדם של יוליה רגאייב. מכאן ואילך עוקב הרומן אחר המסע הפנימי והממשי בעקבותיה של אישה זו, הן בירושלים, והן אל מקום הולדתה, שפרטיו אינם נמסרים לקורא. המסע הפנימי מתמקד בתהליך השינוי שעובר הממונה-שליח מפקידות אוטומטית, רוטנת ומנוכרת, לקראת אנושיות מתרככת והולכת; והמסע הממשי מלווה את הממונה ממעמקי ירושלים ה"גיהנומית" (עמ´ 124) של מטה ולמטה מזה, אל מרחביה הנידחים של הארץ הרחוקה – וממנה בחזרה אל ירושלים והפעם אולי גם לירושלים שנשתיירה בה מידה של מעלה.
סיפורו של הממונה-שליח הוא סיפורו של "כל-אדם ישראלי", וככזה, נעדר שם מזהה, כמוהו, כשאר הדמויות ברומן. העדר השם, כמו גם העדר ציון הזמן המדויק, אבל לא המקום (ירושלים), מזכיר כמובן את הפואטיקה המוקדמת של יהושע, אך ברומן זה אין יהושע נזקק לריחוק של היצירות המוקדמות, אדרבא קרבתו ומעורבותו העצומה, כמו גם בגרותו היצירתית, מאפשרת לו מידה של אינטימיות גדולה תוך שמירה על מרחק לשוני. הוא מבקש מהקורא להעמיד במרכז "כל אדם ישראלי", בשני מהלכים משלימים: בחלקו הראשון של הפסיון מנתח יהושע את ה"מחלה" הישראלית, ובחלקו השני מצביע יהושע על הדרך הנדרשת מן הקורא כדי ל"החלים" ממנה. באמצעות לשון הטקסט, החפה כמעט מסימני זיהוי אישיים המולידים קרבה ואינטימיות, מתבונן הקורא, בחלקו הראשון של הפסיון, באופן הקיום הישראלי שהפך מאינטימי ואכפתי למנוכר, אטום, אלים, אנונימי, קר וזר. (ראו דוגמאות לכך למשל בעמ´: 38, 50, 51, 56, 63, 64, 75, 78, 88), וגם: "והרי אני [העיתונאי] באתי לתאר את העיקר שהוא בשבילי החרטה של בעל-מפעל על הניכור חסר-הלב שהתגלה אצלו… ובגלל זה הוא יוזם מחווה של רצון-טוב וכפרה… ולכן אתה [הממונה] תישאר בסיפור שלי לא רק בתור מקרה פרטי, אלא גם בתור סמל" (עמ´ 181). ואילו בחלקו השני של הרומן מציע יהושע לנפש הנכחדת והולכת תחת משא האנונימיות ההגנתית- פַּסִיוֹן של התמרקות לצורך שיבה מתוקנת אל המקור האנושי שנשכח.
ברב-שיח שמקיים הרומן עם הברית החדשה, נדמה שיהושע מבקש להצביע על המכנה המשותף לשתי הדתות, היהודית והנוצרית: הדאגה לקלסתרו המוסרי של בן האנוש ולאהבת הרע שלו. ואכן, במסע הייסורים הקשה והמופלא שביצירה, מקיא הממונה מתוכו (תרתי משמע) "… ארס של תרעלות קדומות, נשכחות, משנות בית-הספר והשירות הצבאי" (עמ´ 219), ובמעמקיו של מקלט אטומי, במרחבים של הלא-מודע המבוצר, הוא חולם סופסוף חלום של אוהב המנסה להציל את אהובתו, היא יוליה רגאייב, מורתו בחלום, בכוח מסירותו ואהבתו (עמ´ 201).
בפרק הראשון מאבחנת המזכירה חדת-העין של הממונה את ה"מחלה" ממנה הוא סובל: "ואם לא שמת לב אליה [אל יוליה רגאייב] כשקיבלת אותה לעבודה, זה בגלל שאתה בדרך כלל כמו שבלול, בתוך עצמך, והיופי והטוב עוברים על-ידך כמו צל" (עמ´ 22). בהדרגה מצליח הממונה להעמיק מבט אל האישה שנעלמה מעיניו ומזיכרונו ולזהות בה, בלי לראותה פנים אל פנים, את היופי האצור בה. ואכן המסע שעושה השליח המיוחד הוא מסע נפשי. זו כנראה הסיבה שהממונה מסרב להסתכל בפניה היפות של יוליה, ומבקש להתמיד במסע האמיתי, מהחוץ פנימה, אל מעמקי הנפש שכוסתה בתרעלת מקומית עד לבלי הכר.
בימים קשים אלה מעניק ספרו של יהושע לקורא משהו שהוא זקוק לו נואשות: תחושה שגם בעולמו נטול האל עדיין יש בידו לתת משמעות עמוקה לקיומו – וביתר שאת. הפסיון שעובר הקורא, זה הרץ בקריאתו כזה המשתהה, מחזיר לו את פניו הנשכחים באמצעות "האיקונין הקטן והמטושטש של פניה ושל צווארה הארוך, הכמעט מודליאניי" של יוליה ראגייב, ומשחרר אותו באמצעות הממונה, "שבלול המכונס בתוך עצמו", לחזות שוב ב"יופי" וב"טוב", "החולפים לידו כצללים".
עיבוד מתוקצר למאמר מאת דורית הופ.
מציאות אחרת / אריאנה מלמד – Ynet 21.3.2004
א.ב. יהושע מעז לעשות בספרו החדש מה שרבים וטובים לא עשו, ומכריח אותנו להתבונן במציאות המדממת שלנו באופן הפוך לגמרי מזה שהורגלנו אליו. במקום אגבי אחד ב"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", מעיד גיבור הסיפור על עצמו כך: "לא, הוא לא איסטניס משום בחינה, ואין לו שום רתיעה להישיר מבט אל המציאות, אפילו אם היא מרוסקת ופצועה, אבל זה בתנאי שהיא באמת זקוקה למבט". האם המציאות שלנו – מרוסקת ופצועה יותר מכפי שהיתה אי פעם, באמת זקוקה למבט של סופר?
רשימות רבי המכר שלנו יכולות להעיד שלא. מזה שני עשורים כמעט, הזרם המרכזי של הסיפורת העברית היותר-פופולארית נקווה לאגם רוגע של עיסוק מתמיד באישי-פרטי-אינטימי, מנותק לחלוטין מכל מה שמרוסק חברתית ופצוע לאומית. את מלאכת ההנכחה של המציאות בלשון הכתובה העדיפו רוב סופרינו להשאיר בידי העיתונים. אלה פיתחו כאן לשון מכובסת, ביורוקרטית, חפה מכל אותנטיות, לאומית עד קבס: לשון שמאמצת ללא עוררין וללא מבט יחידאי או ביקורתי כל צירוף מלים שמנשב במסדרונות השלטון ומטייח את המציאות עד כי כבר לא ניתן להביט בה נכוחה. כבר איננו יודעים לומר רצח, כי הלא זה "סיכול ממוקד", ורק אנחנו נרצחים, בעוד הם רק נהרגים. כבר איננו חשים שאנחנו מתעמרים בזרים היושבים ביננו כעבדים, כי הרי יש לנו "משטרת הגירה", והיא נלחמת ב"יבוא עובדים", כאילו הללו היו עוד סוג של טובין.
סופרים הם אנשים שאמורים להאמין בכוחה של המילה לשנות מציאות, ובחובתו המצפונית של היוצר לפעול כדי לשנותה. אצלנו, לרוב מקובל שיוצרים יוצאים ידי חובתם זו בעצומות ובהתנסחויות פומביות כשהמצב באמת נראה להם חמור עד כדי ניתוק רגעי משולחן הכתיבה, שם מתהווה עוד כרך בעניין אישי-פרטי-אינטימי. יש כאלה, וכולנו מכירים את השמות, שמקורבים מדי למפלגה כזאת או אחרת, או ליוזמה סהרורית ומתוקשרת. יש כאלה שמלהטטים מעט עבור העיתונים, ותורמים הגיג מזועזע כזה או אחר שמתיישב יפה כל כך בעמודים הראשונים, במסגרות קטנות ותחומות, שחלילה לא יחלחלו המלים אל תוך הלשון הכללית והציבורית ויפיחו בה רוח חיים. העיתונים משתמשים בהם לניגוב המצפון הציבורי, או מה שנותר ממנו אחרי שטייחו אותו בלשונם, עד לאסון הבא.
צריך גם אחרת
אבל המציאות זקוקה למבט של סופר, כי רק מבט כזה – ורצוי של סופר מוכשר במיוחד – יכול להשיב למלים את משמעויותיהן האבודות, לתת לחסרי הפנים שבינינו זהות, ולסייע לכל אחד מן הקוראים, כמו לממונה על משאבי אנוש, "לקחת אחריות על מישהו שבעצם רק חלף על פני". בדיוק שם, בלכידה של הרגע החולף והמבודד במציאות הפצועה, צריך סופר.
א.ב. יהושע הולך כבר שנים רבות, ובעקביות מעוררת התפעלות, בכיוון שאינו מתחבר אל הזרם המרכזי הזה. הפרוזה שלו היא הוכחה שלא רק אפשר אחרת, אלא גם צריך. אחת הסיבות להערכה העצומה שאני רוחשת למפעל הספרותי שלו בכללותו היא בדיוק זו: סירובו העיקש לאפשר לקוראיו להתנתק מן המציאות שבה הם פועלים. אסקפיזם? לא אצלו. וכן, גם הוא יודע שיש מחיר לסירוב העיקש, ומי שאינו מוכן לוותר, מי שאינו מוכן להיות איסטניס, משלם בסופו של דבר באהבה של הקוראים. אם לשון העיתונות תנצח, זה מה שיקרה לו בעקבות "שליחותו של הממונה על יחסי אנוש".
כי יהושע העז לעשות בספר הזה מה שרבים וטובים (יחסית) לא עשו: לגרור פיסות-מציאות מאוד מדממות אל תוך הסיפורת שלו, להכריח אותנו להתבונן בה באופן הפוך לגמרי מזה שהרגילו אותנו מאז החלו אנשים להתפוצץ ברחובות שלנו, ואחר-כך, אולי בתום הקריאה, לקחת אחריות. כן, גם המלים האלה כבר חסרות משמעות, כי ההקשר הציבורי שלהן מתייחס כיום רק למלים הנבובות של מפגעים שמשגרים לעיתונות הודעה על כך שהם-הם המפגעים. לא שמענו, בשנים האחרונות, על לקיחת-אחריות של הצבא, למשל. אם יום אחד ישקע האבק על כל הדם, יישאר הספר הזה כעדות לכך, שיהושע נטל אחריות על המלים וניסה וגם הצליח לעשות בהן מעשה גדול של אנושיות.
שליחותו של הממונה על משאבי אנוש במאפייה ירושלמית ענקית מתחילה כאשר מתגלה כי אחת מהרוגי "הפיגוע של השבוע שעבר" לא זוהתה, והיא מונחת לה בדממה גמורה בין המתים בבית החולים, ובכליה נמצאה עדות לכך שהיתה עובדת של המאפיה. לאיש לא אכפת, אלא שמקומון ירושלמי מחטט מעט במוות הזה ומגלה כי העובדת – פעם קראו לה יוליה רגאייב – פוטרה ממשרתה כפועלת נקיון סמוך למותה, מה שיכול להזיק ליחסי הציבור של המפעל, ומשום כך מחליט בעליו הישיש כי "המצפון הציבורי שלנו מחייב להוכיח שיש אצלנו ערך לכל עובד", ומשגר את הממונה יחד עם ארונה של יוליה רגאייב אל ארצה ומולדתה, משם הגיעה יחד עם בנה, שבינתיים חזר למכורתו כי כאן מסוכן מדי.
הממונה הוא כל-אדם ישראלי, ולכן אין לו שם בספר הזה. גם לאחרים, לבד מן הנרצחת, אין שמות, ולא במקרה. כל אחת מן הנפשות הפועלות בספר הזה מבקשת, כמו כולנו, להתרחק מן המציאות המדממת שלה-עצמה ולהתחפר בסבך של פרוצדורות ביורוקרטיות שמעודדות תפקוד אוטומטי ושכחה. כמו כיכרות הבצק החיוורות על פס הייצור טרם הפיכתן ללחם אחיד, "הממונה", "המזכירה", "הכתב", "הקונסולית", "מפקח משמרת הלילה", כל אחד כאן נאחז בהגדרת התפקיד שלו כאילו יש בה נחמה מפני פריעה של הסדר, כאילו מילוי צייתני של דרישות התפקיד הוא ערובה להיאחזות חזקה יותר בחיים. לאט לאט, תוך כדי מסע הזוי לגמרי אל כפר הולדתה של יוליה רגאייב, יגלה הממונה כי ההיפך הגמור מ"תיפקוד" הופך אותו לאנושי, זה – ולא ההחלטה לשנות את שמו של המדור שלו "מכוח אדם" ל"משאבי אנוש". זה – ולא "המצפון הציבורי".
כאוס בין הכריכות
א.ב. יהושע בחר להנכיח בספר זה נרצחת אחת מאלה שלא קיבלו אפילו שורה אחת של אבל ציבורי ומתוקשר. גם כאן המציאות צריכה סופר, וסופר מצוין. בסירובנו להתבונן, מי שחומק ראשון ממבטינו הם אלה שמנענו מהם, בכוח הביורוקרטיה, שייכות לקולקטיב. הפענוח האיטי של זהותה, איסוף קרעי-מידע לספק סיפור חיים, הופך את הנרצחת הבדיונית הזאת בספר לאשה שאולי אי אפשר להתאבל עליה, אבל כבר אי אפשר לתת לה לחלוף על פנינו בלי משים – אבל אל ההכרה הזאת מגיעים גם הגיבורים וגם הקוראים באיחור, מפני שהיא הרי גווייה, ואפילו גווייה חנוטה, מה שמעכב את מסע ההלוויה שלה בספר והופך אותו למסע של גילוי-עצמי עבור הממונה. ובכל מסע, הסטיות מן הדרך חשובות מן הדרך עצמה – ושרשרת מקרית של אירועים זעירים מוציאה את המסע הזה מן הכוונות הממלכתיות שלו אל מחוזות של אי הבנה, חולשת אנוש פשוטה – ואפילו קומיות מלבבת.
והממונה ישוב ממנו עם תחושה חריפה של אחריות אישית, שאולי – ואני בטוחה שיהושע היה רוצה בכך – תחלחל מן הדפים אל ליבותיהם של קוראים.
את "שליחותו של הממונה" מתעד מספר יודע כל, שבוחר במבט מרוחק וקצת אירוני כדי להניע את גלגלי הסיפור, מבט צ´כובי מובהק, אבל יש בו עוד כמה קולות דוברים, כולם שייכים לדמויות אגביות מאד בעלילה, שגם להן דרך משלהן להתבונן במציאות. והנה, בארצה של יוליה רגאייב – גם לארץ אין שם, אבל אנחנו הרי לא זקוקים לו, כי כבר תייגנו אותה כ"רוסית" – משמיע יהושע את קולם של מתבוננים שפויים מאיתנו, ורק בפיהם הוא יכול לשים את כל עוצמת הכאב. כשמסע ההלוויה הארוך מתעכב וצריך לשים את הארון בפינה כלשהי, פולשים הממונה וחבריו-למסע לבית מגורים ומניחים שם את קופסת העץ והגווייה בתוכה. והנה מה שיש לקול הדובר של דיירי הבית לומר לממונה ולנו: "האם לאחר שחיללתם את ארץ הקודש, ולאחר שהפכתם את ההרג ואת ההרס למעשה של יום יום, אתם רשאים גם לדרוס את הנפש של האחרים? האם משום שאתם ואויביכם אדישים ומטורפים, הורגים ומתאבדים, הורסים ומפוצצים בלי חשבון, אתם גם מעיזים להיכנס בלי הסבר ובלי רשות לחצר פנימית של בית מגורים בארץ לא לכם, להפקיר בה ארון מתים ולהיעלם בקלות שחצנית?"
ובדיוק בשל האפשרות ליצור את המבט הזה, ואת האנשים הדוברים האלה, היינו זקוקים כמו אוויר לנשימה לספר הזה של א.ב. יהושע. כי ממנו אפשר לראות את מה ששכחנו מרוב דיבורים ציבוריים. אפשר להבין שההרג, לא משנה מי ההורג, משכיח מאיתנו אפשרות להתבונן ביחסי האנוש שלנו ולזכור שתמיד יש שם "אחר".
אתם מוזמנים להתבונן במציאות שלו, ובשלכם. יותר מזה לא יכול אפילו סופר מצוין כמוהו לעשות: לכלוא רגעים קטנים וקשים מאד מתוך כאוס גדול בין כריכות, לברוא בהן עולם נהיר ומוכר, ולהמשיך ולהטריד את המצפון האישי, הלא-ציבורי. אם תבחרו בכרכים אחרים, מלטפים ומנחמים יותר – זה לא יהיה בגלל כתיבתו של יהושע, אלא בגלל מצבו העגום של המצפון.
