סוס אחד נכנס לבר / דויד גרוסמן

דויד
על הסופר
 
 
דויד גרוסמן (נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954 ליצחק גרוסמן, יליד פולין, ולמיכאלה, ירושלמית). ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם.

לפני שהחל לכתוב, עבד ב"קול ישראל" ככתב, כמגיש תכניות וכשחקן תסכיתי רדיו. לאחר שירותו הצבאי במודיעין, ביחידה 8200, המשיך גרוסמן בעבודתו ברדיו ולמד באוניברסיטה העברית בירושלים פילוסופיה ותיאטרון.
נשוי למיכל ואב לשני בנים ובת. בנו הצעיר אורי, שהיה חייל סדיר בחיל השריון, נפל במלחמת לבנון השנייה, יומיים לאחר שגרוסמן, יחד עם עמוס עוז וא.ב. יהושע, ערך מסיבת עיתונאים ודרש ממדינת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן. חודשיים לאחר נפילת בנו, נאם את הנאום המרכזי בעצרת לציון 11 שנים לרצח רבין. נאום זה עורר הדים רבים וזכורים ממנו הביטויים "הנהגה חלולה" ו"אין מלך בישראל", בהתייחסו להנהגה המדינית והצבאית בישראל, ו"לתת לפירומן לעסוק בכיבוי אש" שהתייחס למינויו של אביגדור ליברמן לשר לעניינים אסטרטגיים. גרוסמן קרא לצדדים לחזור למשא ומתן והתייחס לשכול מהצד הישראלי ומהצד הפלסטיני.
מאז שנת 2004 מכהן גרוסמן כנשיא עמותת קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל. בשנת 2010 נמנה עם מייסדי עמותת "אנו פליטים" המעניקה סיוע משפטי למסתננים מאפריקה המגיעים לישראל.
גרוסמן כותב לילדים, לבני נוער ולמבוגרים.
מספריו:
דו-קרב (1982); רץ (1983); חיוך הגדי (1983); עיין ערך: ´אהבה´ (1986); הזמן הצהוב (1987); גן ריקי (1988); ספר הדקדוק הפנימי (1991); יש ילדים זיגזג (1994); שתהיי לי הסכין (1998); מישהו לרוץ איתו (2000); בגוף אני מבינה (2002); מומיק (2005): נובלה, עריכה מחודשת של החלק הראשון של הרומן "עיין ערך: ´אהבה´"; אשה בורחת מבשורה (2008); נופל מחוץ לזמן (2011); סוס אחד נכנס לְבָּר (2014).

דויד גרוסמן: סוס אחד נכנס לְבָּר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014, 198 עמ´.

 
 
תקציר עלילה
 
 
דובלה, סטנדאפיסט בן 57, עולה על במת מרתף בנתניה, כנראה למופע האחרון בחייו. הוא מזמין מבעוד מועד את אבישי לזר, שופט מחוזי בדימוס, שהיה חברו לזמן-מה כשהיו ילדים. לאחר 43 שנים של נתק, מתקשר דובלה לאבישי ומבקשו לבוא למופע כדי לספר לו בסיומו מה ראה, "את הדבר הזה שיוצא מהבנאדם החוצה מבלי שישלוט בו." אבישי, אלמן בודד ומסוגר לא מבין את פשר הבקשה, ולמרות זאת נענה לה בחוסר-חשק לאחר שחש תחינה בקולו של דובלה – "ייאוש של בקשה אחרונה".

סוס אחד נכנס לבר מתאר את אותו מופע, הנפתח בסטנד-אפ סטנדרטי והופך אט אט להתערטלות נפשית של האמן. מתוך הקהל במקום נשמעות קריאות מחאה על מה שבעיני חלק ממנו נתפש כהונאה. המוחים כנגד דובלה באו לצחוק ולשמוח, וככל שהוא נסחף בסיפורו האישי, קמים יותר ויותר מהם ועוזבים את המקום, אחדים בכעס, אחרים – באכזבה. לקראת סיומו של הערב, התרוקנו רוב הכיסאות מיושביהם ובמקום נותרו בודדים שהשתכנעו לשמוע את סיפורו של דובלה עד תומו.
סיפורו של דובלה ג´י (דב גרינשטיין) מתחיל למעשה עם לידתו. הוא מציג עצמו כמי שלקה בדיכאון אחרי לידה, הלידה שלו עצמו, וזהו דיכאון שנמשך כבר 57 שנים. ילדותו עברה עליו בירושלים, כבן לאם ניצולת שואה שלקתה בנפשה  ולאב קשה-יום שהפליא בו את מכותיו. נוסף לאלימות שספג בבית, היה דובלה קורבן לאלימות מצד הילדים שבחברתם הוא גדל. הוא היה ילד חלש פיזית ומחוסר הגנת הורים. כילד מוכה מצא דובלה דרך מקורית לחמוק מגילויי האלימות כלפיו. הוא פיתח מיומנות מיוחדת של הליכה על הידיים, וזו היתה יעילה בלהפחית במעט את האלימות נגדו.
בתוך תיאור ילדותו של דובלה מתרחשת תפנית עליה הוא מספר במהלך המופע. כשהיה בן 14 הוא השתתף בשבוע גדנ"ע שהתקיים בבאר-אורה, הסמוכה לאילת. באחד הימים הוא נקרא לשוב בדחיפות לביתו כדי להשתתף בהלוויית אחד מהוריו. במשך ארבע שעות נסיעה עם נהג צבאי שגויס למשימה בעל-כורחו, התעסק דובלה בשאלה: להלוויה של מי מהוריו הוא נוסע? אותו נהג ביקש להקל את מועקת הבשורה שניחתה על הילד היושב לצדו, וניסה להצחיק אותו ברצף בדיחות שהוא סיפר לו במהלך הנסיעה. נסיעה זו הפכה למסע טרגי-קומי שרק בסיומו התבררה התשובה לשאלת זהות הנפטר/ת.

הדמויות ברומאן
 

דובלה ג´י (דב גרינשטיין) – גיבור הרומאן. דובלה, בן 57, הוא סטנדאפיסט די כושל, המופיע במרתף בנתניה, במה שניתן להגדיר כ"מופע של חייו". זהו כנראה המופע האחרון שלו, ובו הוא מבקש לחרוג מהתכנים הרגילים ולספר את סיפור חייו. זוהי בחירה מפתיעה ואמיצה, כיוון שהיא מנוגדת לרצון הקהל שביקש להתבדר ולצחוק ולא להאזין לסיפור חיים כואב של אדם חולה בסרטן, המבקש לעשות חשבון נפש לפני מותו. במשך שעה וחצי ניצב דובלה על הבמה, חושף את נבכי נפשו ומפלרטט עם המוות. בד בבד הוא משלב בסיפורו בדיחות ומנהל דיאלוג קולח עם הקהל, כמקובל במופעים מעין אלה. במופע זה מבקש דובלה לסגור את הפער בין שמו האמיתי לשמו הבימתי – בין דמותו העגומה והמוכה לבין דמותו עטוית המסכה, מסכת ההישרדות שלו במציאות חייו הטרגית.
בדמותו של דובלה ניכרת אלימות בוטה המופנית גם החוצה כלפי הצופים במופע, וגם פנימה, כנגדו עצמו. זהו שילוב של אלימות מילולית ופיזית, באמצעותה מבקש דובלה לחשוף את פגיעותו מחד גיסא, ולהפגין כוח מאידך גיסא. זה אולי ההסבר הראשון לבחירתו בעיסוק בסטנד-אפ. זהו המקום בו הוא "מתחפש" לאדם אחר, גס ובוטה, המאפשר לו לברוח ממי שהוא באמת, אדם פגוע, קורבן להתעללות ארוכת-שנים. כסטנדאפיסט מתנהל דובלה כמי שמצוי בזירת קרב. הוא מתאבק מול הקהל. לפרקים הוא חובט ביושבים מולו, מטיח בהם עלבונות ומתרברב בעליונותו עליהם; ולפרקים הוא סופג מהלומות מהקהל המביע את מחאתו על כישלונו להצחיק. באלימות שהוא מפגין על הבמה יש משום מנגנון הגנה של סובלימציה (עידון) לאלימות הקשה שליוותה אותו בילדותו, וכן לדחפים האלימים האצורים בתוכו ומופנים כלפי מי שעלול לפגוע בו, או אפילו רק לאיים על ביטחונו העצמי המוחצן.
דובלה היה קורבן לאלימות מצד הילדים שגדלו בסביבתו. הוא נתפש כילד חלש וחסר-הגנה, וככזה סומן כמי שיכול לשמש כ"שק חבטות". דרכו להתנגד לאלימות שהופנתה כלפיו היתה באמצעות פיתוח מיומנות של הליכה על הידיים. הוא מסביר: "אף אחד לא מרביץ לילד שהולך הפוך, בדוק, לך תביא סטירה לילד הפוך, איך תמצא את הפנים שלו? מה, תתכופף עד למטה ותיתן לו סטירה? או נגיד, איך תבעט בו? איפה בדיוק תבעט בו? איפה בדיוק הביצים שלו עכשיו? מבלבל, מה?" – ההליכה על הידיים גרמה לילדים לחשוב שהוא משוגע. אביו, שראה בכך פגיעה בכבודו, הגיב בחומרה: "אבל אבויה-יד-הנפץ שמע שאני הולך הפוך, ובלי חוכמות הכניס לי מכות רצח יחד עם כל הדיבורים הרגילים שלו, שאני מבייש את השם שלו, שבגללי צוחקים עליו מאחורי הגב…"
דויד גרוסמן נשאל בראיון: מה משך אותך לדמות הזאת? תשובתו היתה: "אולי נהניתי לגעת בקיצוניות שלו, אבל בעיקר, הוא נוגע לליבי. אני יכול להזדהות עם הילד שהוא היה. עם האילוץ הזה למצוא לעצמו מקום בחברת המבוגרים. אני אוהב את הבדידות שלו על הבמה. יש משהו התאבדותי באומץ הזה, לעמוד מול קהל שכל הזמן בוחן אותך. שלא מקבל אותך כמובן מאליו לעולם. הוא כל הזמן צריך ללהטט, לפתות את הקהל אליו – ויחד עם זה לא לוותר על הסיפור שלו. לאט־לאט רובם יוצאים, עוזבים, והוא נשאר עם קבוצה קטנה של אנשים שמוכנים לשמוע אותו".
אבישי לזר – הוא דמות המספר ברומאן. אבישי הוזמן על-ידי דובלה לצפות במופע, ולמרות שהוא מסתייג מסוג ההומור האופייני לסטנד-אפ, הוא נענה לבקשה לאחר שחש בתחנוניו של דובלה. אבישי הוא שופט בדימוס בבית המשפט המחוזי. הוא נאלץ לסיים את תפקידו לאחר מספר מעידות בהן נהג בחוסר רגישות ואף בתוקפנות כלפי העומדים לדין ומלוויהם. נוסף לכך, אבישי התאלמן מאשתו תמרה, וגעגועיו הקשים מייסרים אותו ללא הפסק. תפקידו של אבישי ביצירה הוא "לשפוט" את דובלה. כמי שהכיר אותו בילדותו, וידע על היותו קורבן להתעללויות, הוזמן אבישי לצפות במופע ולתאר לדובלה בסיום מה הוא ראה. הוא חווה אי-נחת לצד מבוכה של ממש בשעה שהוא יושב באולם ומבין שהוא נקרא למקום כדי "לגזור דין", כלומר להרשיע או לזכות את דובלה, לא מבחינה משפטית-חוקית, אלא מן ההיבט המוסרי-מצפוני. באחד מרגעי השיא של הרומאן, כאשר מתחוללת מהומה באולם, מתקומם אבישי וצועק: "תנו לו כבר לספר את הסיפור שלו." זהו רגע דרמטי של תיקון מבחינת אבישי שכילד היה עד לאירועי ההתעללות בדובלה בגדנ"ע, ולא יצא לעזרתו. הוא ידע שאם ייחלץ לעזרתו של דובלה, יהפוך הוא עצמו לקורבן ההתעללויות. הפעם הוא נהג באקטיביות, יצא להגנתו של דובלה ודרש מהקהל המוחא להניח לו לספר את סיפורו.
האישה הקטנה (פיץ) – בתחילת המופע דובלה לא התייחס לנוכחותה באולם, אך כאשר חשב שהיא מסמסת תוך כדי דבריו, הוא פנה אליה ישירות והטיח בה עלבונות. אותה גברת זעירה נבוכה ממתקפתו ומנסה להתגונן מפניו. בהמשך הערב מתגלה שהיא מכירה את דובלה מילדות, ולמרות שהגיעה למופע בטעות (היא חשבה שזהו ערב קריוקי), יש לה תפקיד חשוב בעלילה. מדובר באישה חריגה, הסובלת כנראה לא רק ממום פיזי אלא גם ממגבלה שכלית או נפשית. היא מתפקדת ביצירה כ"קול האמת", מייצגת תמימות ילדותית שלא פסה ממנה גם בהיותה אישה מבוגרת. מכאן נראה שהיא נושאת בתפקיד של "עדת אופי", המעידה על דובלה כמי שהיה ילד פגיע שנאלץ ללכת על הידיים כדי לשרוד. היא חוזרת ומציינת שהוא היה ילד טוב, היחיד שיצא להגנתה כאשר היא היתה מושא ללעג הסביבה.
כאמור, נוכחותה של פיץ במופע לא היתה מתוכננת, והיא השפיעה על דובלה שנאלץ לתמרן בין התנהלות פרועה וחסרת עכבות לשיקול דעת ולהתייחסות רצינית אל מול עדות האמת המחייבת שהתפרצה לבמה.
הוריו של דובלה – אמו של דובלה, ניצולת שואה שלקתה בנפשה. כילד הוא חש שעליו לשאת באחריות לשלומה. היא טופלה במעון מיוחד, וביציאתה משם אחר-הצהריים מדי יום, היה דובלה מתלווה אליה בחזרתם הביתה. הוא מעיד על עצמו שכל החיים הוא ניסה להצחיק אותה. היא אהבה מאוד את הליכתו על הידיים, והוא ראה בכך אמצעי להסיח את הדעת ממנה ומחריגותה ולהתמקד רק בו. אמו של דובלה, מוכת הטראומה, לא יכלה לספק לו הגנה הורית ראויה, ומתוך כבוד למצבה נאלץ דובלה לשלם מחיר יקר של הסתגרות בבית. אביו של דובלה מתואר כאדם קשה, ממורמר, קמצן ורודן. הבית התנהל על-פי רצונו, והוא שלט בדובלה בדרך אלימה. לעומת האם שאהבה לראות את דובלה הולך על הידיים, אביו ראה בכך משום השפלה ופגיעה בשמו הטוב. הוא אסר על דובלה לעשות זאת, והיכה אותו באכזריות כאשר הימרה את פיו. דמויות ההורים של דובלה תורמות לעיצוב דמותו כילד בודד, מופקר ומחוסר-הגנה, אשר נאלץ להתמודד בכוחות עצמו עם המציאות הקשה שסבבה אותו. אפשר להסיק ממערך היחסים הפגום של דובלה עם הוריו, שכבר בילדות סבל מחסך רגשי כבד שהוביל אותו לאורח-חיים הישרדותי. הוריו לא היו באמת כשירים לגדל אותו, והוא נאלץ להגן על עצמו ולפלס את דרכו בתוך חברה שזיהתה את חולשתו ורמסה את כבודו. במובן זה, בחירתו בעיסוק בסטנד-אפ היא פועל יוצא של ילדות להורים לא מתפקדים בבית קודר ודכאוני. הניסיון להצחיק אחרים, ואף להפוך זאת למקצוע, נובע אפוא מהכמיהה לתשומת לב, להכרה, לחיבה ולהכלה חברתית. יחד עם זאת, יש בסטנד-אפ ביטוי לדחף התוקפני שירש דובלה בבית בו "אם העזת לצייץ, החגורה עבדה, פלאח!"

הנהג הצבאי – דמותו של הנהג מלווה את דובלה לאורך ארבע שעות הנסיעה בדרך ממחנה הגדנ"ע לירושלים. נהג זה מופיע תחילה כחייל צעיר המתמרמר על המשימה שהוטלה עליו – להסיע את הנער שהתייתם להלוויה. במהלך הנסיעה הולכת ונחשפת אישיותו המיוחדת של אותו נהג שביקש להקל את מעמסת האסון שניחתה על דובלה. לשם כך הוא ממציא סיפור לפיו הוא מתכונן לתחרות בדיחות צה"לית, ומציע להתאמן על דובלה. כך בסיטואציה הזויה מאין כמוה, מוצא עצמו דובלה מתחבט בשאלה מי מהוריו מת, ובמקביל מאזין לבדיחותיו של הנהג. בדיעבד התברר שאין ולא היתה שום תחרות צה"לית כזאת וכל רצונו של הנהג היה להנעים את זמנו של דובלה לפני שייפלט מהרכב אל המציאות המרה.  
 
נושאים מרכזיים ומשמעותם
 

המעשה הסיפורי כמעשה טיפולי – הרומאן מציג את דובלה, דמות המתערטלת בפרהסיה. במהלך השעה וחצי של המופע מספר דובלה את סיפור חייו במה שנראה כמו מעשה טיפולי. הוא פותח את פצעי עברו ומחטט בהם עד זוב דם. זהו מופע שונה, אולי האחרון בחייו של דובלה החולה בסרטן, ובו הוא מבקש לטפל בעצמו. העמידה שלו מול קהל ששילם עבור מופע בידורי, הופכת את המעמד הזה לגרוטסקי – כאילו הזמין דובלה את הציבור הרחב להציץ אל תוך נבכי נפשו ולהשתתף בטיפול עקירת הטראומה שהוא סוחב מילדותו. זוהי כמובן בחירה מקורית ומפתיעה מצדו של גרוסמן המעמיד את המעשה הסיפורי כמעשה טיפולי בצורה מיוחדת וחד-פעמית.
חשבון נפש לפני המוות – דובלה עולה על הבמה, כנראה בפעם האחרונה בחייו, ומבקש בנוסף לטיפול העצמי, לקיים חשבון נפש לפני המוות. הוא בן 57, ובשל מחלתו יודע שהגיע הזמן לערוך סיכום לחייו. בדידותו בעולם לא מותירה לו אלא לערוך את חשבון הנפש מול קהל אקראי שהגיע להופעתו. כדי לתקף את המעשה, הוא מזמין את אבישי שיהיה לו לשופט, שיהיה לו כמי שעשוי לזכות אותו על מה שעשה ולא עשה בחייו, זאת לאחר שישמע ויכיר לעומק את סיפורו. היושבים בקהל משמשים כעדים, כעין חבר מושבעים האמור לסייע לשופט לגזור את דינו של דובלה.
התמודדות עם טראומת ילדות – במרכז סיפורו של דובלה ניצבת טראומת ילדותו. הוא בוחר להתמודד עם הטראומה הזאת באופן חריג ומפתיע מעל בימת הסטנד-אפ. במסגרת סיפור קורות חייו, מתגלה דובלה כמי שנושא צלקות נפשיות מילדותו, כשהמרכזית שבהן נמשכת מאז אותו שבוע גדנ"ע שהחל בסדרת התעללויות מצד שותפיו לאוהל והסתיים בנסיעה ממושכת בטנדר צבאי להלוויית אחד מהוריו, שנפטר במפתיע וזהותו התגלתה רק עם ההגעה לבית העלמין.
יחסי הורים-ילדים בצל השואה – לצד טראומת שבוע הגדנ"ע והמוות הפתאומי, סוחב דובלה ילדות כואבת כבן לאם ניצולת שואה שנותרה פגועה בנפשה, ואב שעלה יחיד לארץ וכך היה לניצול היחיד מבני משפחתו שנספו בשואה. הילדות בצל השואה מתוארת ברומאן כחוויה מכוננת. דובלה נאלץ לוותר על ילדותו כדי לטפל באמו. הוא היה עבורה משענת של שפיות ומעט שמחת חיים. אין ספק שהבית הקשה בו גדל הפכה אותו לילד ולנער שהיה צריך לדאוג לעצמו, וכאשר כשל בכך, מצא עצמו קורבן להתעללות בני גילו. הרומאן מציג את נושא יחסי ההורים-ילדים בצל השואה כטראומה הממשיכה ללוות גם את הדורות הבאים אחרי אלו שעברו את השואה בעצמם. יש בכך ביטוי עז למציאות שהותירה משפחות רבות מצולקות רגשית.
דויד גרוסמן התייחס בראיון לסוגיה זו: "כולנו ניצולי שואה באיזה אופן. כולנו מצולקים. השאלה כמעט תמיד צריכה להיות דווקא איך לא לכתוב עליה. היא הרי משפיעה על האופן שבו אנחנו מגדלים את ילדינו, על היחס שלנו לקיום של ישראל. אותי מעניין איך הקרינה של דרמה היסטורית ענקית חודרת לתוך הבועה המוגנת, האינטימית, של משפחה אחת".
היחס אל ה´אחר´ – אחד הנושאים בהם עוסק הרומאן הוא היחס לאחר. החיבור בין הדמויות השונות יוצר מערך יחסים המבוסס על מאבקי כוח. כל דמות ברומאן מייצגת ´אחר´ כלשהו: דובלה מסמן את ה´אחר´ המגולם בדמות של גבר מובס המנסה לקום מהקרשים לקרב האחרון של חייו; אבישי מסמן את ה´אחר´ שנגזרה עליו בדידות בעקבות מות אשתו; פיץ היא ה´אחר´ הסובל ממום פיזי ומנפש פגועה ומיוסרת; הנהג הצבאי הוא ´אחר´ במובן של נפש רגישה המסתתרת בגוף קשוח המייצג את האטימות הצה"לית (אף אחד בגדנ"ע לא ראה לנכון ללוות את דובלה במסעו הטרגי, או לכל הפחות להביא לידיעתו מי מהוריו נפטר). ז´אן פול סארטר הגה את המושג: "הגיהינום הוא הזולת" ("בדלתיים סגורות", 1944), ויש ברעיון זה כדי להציג את נקודת הפתיחה של הרומאן. כל הדמויות עוינות את זולתן, מנסות לבסס את עליונותן זו על פני זו, אם בגסות (דובלה), אם בהתנשאות (אבישי), אם בדבקות תמימה באמת (פיץ) ואם בהתנערות מאחריות (הנהג). במהלך המופע מתברר שכל אחת מן הדמויות עברה שינוי שקירב אותה לזולתה, ולכולן משותף רצון בסיסי להתקבל, להתקרב, להיראות, להישמע, לכבד ולהיות מכובד. במובן זה הרומאן הוא הומניסטי מאוד – למרות גילויי האלימות והאכזריות, הוא חושף גרעין עמוק וחזק של חמלה אנושית ורצון לעזור לזולת. מי שפגע בזולתו (דובלה והוריו) לא עשה זאת מרוע, אלא מחולשה כתוצאה מטראומה שהתנחלה בנפשו והצמיחה על עורו הרך קוצים. ההתגלות הפנימית שעוברת על הדמויות הראשיות מלמדת על האפשרות להיות בנאדם גם בתנאים לא אנושיים. האפשרות לעשות תיקון הופכת את היצירה לאופטימית, ומזכירה כי בני האדם אינם רעים מטבעם, אלא מתנהגים ברוע כתוצאה מנסיבות חיים קשות ומסובכות אליהן נקלעו.
החברה הישראלית – במסגרת הרומאן משרטט גרוסמן את פני החברה הישראלית. הוא עושה זאת בשני מישורים: האחד, באמצעות הקהל הנוכח במופע. זהו ערב-רב של ישראלים המבקשים להתאוורר ממציאות החיים בארץ ולהתבדר במופע המבוסס על הומור נמוך והשפלת הזולת. התנהגות הקהל במופע מייצגת את החברה על פניה השונים – שילוב של כוחנות, בוטות, חוצפה, תובענות, אלימות וזלזול ב´אחר´, לצד רגישות, הקשבה, אמפתיה והיענות לקריאה לעזרה.
בסופו של דבר נותרים מעטים באולם, והללו מייצגים את המיעוט בחברה שמגלה חמלה, סובלנות ואכפתיות למצוקתו של הזולת; השני, באמצעות תיאור החברה מחוץ לאולם, הישראלים שהפכו לאדונים בחסות הכיבוש המתמשך, אלו שהשתכרו מהכוח שנפל לידיהם ומנצלים אותו כדי לשלוט ולהתעמר בבני העם הפלסטיני. למרות שהתבקש לא להכניס פוליטיקה למופע, דובלה לא מתאפק ומציג תמונה עגומה של חברה שאיבדה את מוסריותה, הנמצאת בדרך לאבד חלילה את זכות קיומה כאן. דובלה המשתלח בקהל משמש כקול המצפון המאופק של גרוסמן.

גבולות ההומור – גרוסמן משתמש בדמותו נטולת הרסן של דובלה כדי להגדיר את גבולות ההומור. דובלה לועג לפגמים אנושיים (פיזיים ונפשיים), צוחק על נוראות השואה, מציב מראה המגחיכה את חיילי צה"ל העסוקים בתחזוקת הכיבוש ולא בהגנה על ישראל, ומהלל בהומור שחור את המוות. מתיחת הגבולות הזו נעשית בו בזמן שדובלה משפיל את עצמו בכדי להצחיק את הקהל ולהניעו להקשיב לסיפורו. כך הופך ההומור כלי לבחינת מערך היחסים הטעון בין אמן לקהל, ולאמצעי למתיחת ביקורת נוקבת על תופעות חברתיות שליליות המאפיינות את החברה הישראלית.
 
דרכי עיצוב מרכזיות
 

הומור – ההומור הוא אמצעי העיצוב המרכזי ברומאן. בחסות ההומור מסופרים האירועים הקשים שהתרחשו בחייו של דובלה. ההומור משמש גם כפלטפורמה עליה פורש דובלה את ביקורתו על תחלואי החברה השונים. הניגוד שנוצר בין התכנים הרציניים שמוגשים בהומור פרוע יוצר אפקט חזק החושף מציאות אבסורדית. ככל שרע יותר – כך מצחיק יותר, או במילים אחרות: אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.
מוטיב ההליכה על הידיים – רעיון ההליכה על הידיים הוא מוטיב החוזר ביצירה, שתפקידו להמחיש את קיומו המעורער של דובלה. ההליכה על הידיים מסמלת חוסר יציבות וסכנת נפילה. דובלה פיתח את מיומנות ההליכה על הידיים כדי לחמוק מהאלימות שהופנתה כלפיו, אך בתוך כך הוא החריג עצמו מהחברה. דמותו היתה למוזרה, ובאופן סמלי הוא נתפש כמי שתמיד מועד לנפילה – הן פיזית והן מטאפורית.  

מוטיב האלימות – דובלה נוהג באלימות פיזית כלפי עצמו ומילולית כלפי סביבתו. האלימות המופנית פנימה והחוצה מעצבת את דמותו הפגיעה והפוגעת. הוא נוקט באלימות כנגד עצמו במה שנראה כמו הודאה באשמה המובילה להענשה עצמית, וגם כאמצעי הישרדות בתוך חוויה קיומית של כישלון. דרכו להתמודד עם חולשתו היא בניסיון לפגוע בזולת. מופע הסטנד-אפ משמש זירה מתאימה לאלימות לגיטימית. שם יכול דובלה להשתחרר מעכבות של התנהגות ראויה ומרוסנת, ולתת לעצמו לפרוק מעליו את האלימות שספג במשך שנות ילדותו ושהפכה למרכיב משמעותי באישיותו.
 
סיכום: אלוף העולם אני בלא להיות / יובל פז
המאמר התפרסם בכתב העת "עיתון 77", גיליון 378, אוקטובר-נובמבר 2014.
 
 
דובלה, סטנדאפיסט בן 57, עולה על במת מרתף בנתניה, כנראה למופע האחרון בחייו. הוא מזמין מבעוד מועד את אבישי לזר, שופט מחוזי בדימוס, שהיה חברו לזמן-מה כשהיו ילדים וחלקו את אותו מורה פרטי למתמטיקה. לאחר 43 שנים של נתק, מתקשר דובלה לאבישי ומבקשו לבוא למופע כדי לספר לו בסיומו מה ראה, "את הדבר הזה שיוצא מהבנאדם החוצה מבלי שישלוט בו." אבישי, אדם בודד ומסוגר לא מבין את פשר הבקשה, ולמרות זאת נענה לה בחוסר-חשק לאחר שחש תחינה בקולו של דובלה – "ייאוש של בקשה אחרונה". סוס אחד נכנס לבר מתאר את אותו מופע, הנפתח בסטנד-אפ סטנדרטי והופך אט אט להתערטלות נפשית של האמן. מתוך הקהל במקום נשמעות קריאות מחאה על מה שבעיני חלק ממנו נתפש כהונאה. המוחים כנגד דובלה באו לצחוק ולשמוח, וככל שהוא נסחף בסיפורו האישי, קמים יותר ויותר מהם ועוזבים את המקום, אחדים בכעס, אחרים – באכזבה. לקראת סיומו של הערב, התרוקנו רוב הכיסאות מיושביהם ובמקום נותרו בודדים שהשתכנעו לשמוע את סיפורו של דובלה עד תומו.

דובלה, גיבור הרומן, הופך אט אט מאובייקט הצחקה לסובייקט ההולך ומסיר מעליו את גלימת הקומיקאי, עד שהוא נותר חשוף לחלוטין בפני קהל הצופים בו. הוא נדרש לשטף של בדיחות גסות על-מנת לשבות את לב מאזיניו ולפתותם לשמוע את סיפור חייו כבן יחיד לאם ניצולת שואה, שנותרה מצולקת בנפשה, ואב, שהקדים לעלות לארץ וכך היה ליחיד מכל בני משפחתו שלא נספה בשואה. זהו אב "שלא ברור אף פעם אם הוא בעדך או נגדך", שהאלימות היתה לו דרך תקשורת מרכזית עם בנו. מסכת יחסיו של דובלה עם אם אובדנית שהיתה "פה-ושם בקן הקוקייה, פה-ושם אצל חייט ורידים", ואב שלימד את בנו ש"לפעמים סטירה אחת יותר טובה מאלף מילים", הפכה אותו לילד רדוף על-ידי החֶסֶר, ילד משתוקק אשר גדל להיות מבוגר התובע תשומת לב באמצעות הצחקת אחרים. כישרון ההצחקה שלו שימש אותו כדי לשרוד במציאות חיים נטולת כל הומור.
לפי לאקאן, המושג ´איווי´ (désir) הוא מה שנותר לאדם שסובל מחֶסֶר לאחר שסופקו צרכיו הביולוגיים ונשאר בו הצורך לסיפוק תביעתו לאהבה ולהכרה. כלומר, האיווי הוא חלל של רִיק נפשי לאחר שמחסירים מן התביעה לאהבה את הצורך הביולוגי. ה´אחר´ לא יספק לעולם את התביעה כולה. החֶסֶר מדרבן את הסובייקט למלא את האיווי בדרכים רבות ומגוונות, אך האיווי נותר פעור תמיד, ולא ניתן להכחידו.
האיווי הוא כוח חיוני היוצר את מסלול התשוקה של כל סובייקט, והוא אחד ויחיד אף שיש לו פנים רבות. אפשר לראות את דובלה כמי שמשתוקק להיות אובייקט התשוקה של ה´אחר´ ואת הופעתו הדרמטית בנתניה כביטוי לרצון לקבל ממנו הכרה. מתוך סיפורו מתברר שבמשך שנים היתה אמו בבחינת ´אחר´ ראשוני, שבכישלונה לספק לבנה את ההכרה הבסיסית, גרמה לו לנכס לעצמו את אובייקט האיווי שלה. מצוקה נפשית ותסביך אדיפלי לא פתור הפכו את דובלה לתיאטרון של שחקן אחד, המופיע בנאמנות ובעקביות מדי יום בפני אמו, ב"הצגה יומית" של שירים, מערכונים וחיקויים – כל אלו בטרם ישוב אביו הנרגן הביתה. הוא זוכר רגעים אלה כטובים ביותר איתה. לדבריו, אף אחד לא ראה אותה מחייכת כמו שהוא ראה במופעים היומיים, למרות שהללו תמיד הסתיימו בפתאומיות, ברגע אחד בו נמאס לה, אפילו באמצע מילה, כשהפרצוף שלה היה נסגר בפניו והיא היתה צועקת עליו: "מה יהיה איתך, […] תלך לעשות שיעורים, תלך תשחק עם חברים".  
את תהליך יצירת האגו הסביר לאקאן בעזרת מטפורה הנקראת "שלב הראי". כשתינוק נולד, אין לו בהתחלה תחושה של נבדלות מהסביבה, או של אחדות פנימית. הוא אינו מסוגל לשלוט באיבריו או בתנועותיו ואין לו ארגון-על המאחד את מצביו המנטליים השונים. תחושתו כאוטית, מפורקת, בלתי אחידה, נטולת הגדרה. על-פי מטפורת הראי, בשלב מסוים, בין גיל שישה לשמונה-עשר חודשים, התינוק מביט במראה ומוצא שם את הפתרון. מהמראה משתקפת אליו בבואתו, כדמות מתואמת, אחידה ושלמה. הוא מתבונן בה ותוהה "האם זה אני?". הוריו מאשרים לו שזה אכן הוא. הבבואה הנשקפת אליו מן המראה היא גרסה מואדרת של עצמו. המראה מסמלת את השיקוף של דמות היוצרת תחושת זהות המוגדרת כ´אני´.
דובלה עובר תהליך כואב בהתבגרותו, בו הוא למעשה מנפץ את המראה. ה´אני´ שניבט אליו מן המראה אותה הציבו מולו הוריו הוא של ילד דחוי, קורבן לרשעותם של האחרים המתעמרים בו. הוא מוכרח לנפץ את המראה כדי להתמודד עם הסביבה. ביטוי סמלי לניתוץ זה הנו במיומנות גופנית נדירה שהוא רכש – הליכה על הידיים. בכל פעם שעליו להתמודד עם אכזריות העולם, הוא פשוט מתהפך, וכך מוצא מפלט: "כי על הרגליים תמיד הרגשתי קצת רועד, קצת כמעט נופל, וגם פוחד, תמיד, היתה כזאת מסורת יפה בשכונה, הַכּוּ בַּדוב, לא רציני, פה סטירה, שם בעיטה, אגרוף קטן בבטן, לא מֵרוֹע, סתם כזה, טכני, כמו שמחתימים כרטיס. […] – ועל הידיים, לא יודע, אף-אחד לא מרביץ לילד שהולך הפוך, בָּדוּק, לך תביא סטירה לילד הפוך, איך תמצא את הפנים שלו? מה, תתכופף עד למטה ותיתן לו סטירה? או נגיד, איך תבעט בו? איפה בדיוק תבעט בו? איפה בדיוק הביצים שלו עכשיו? מבלבל, מה?"
ככל שהתבגר, גברה סלידתו של דובלה מהשתקפות ה´אני´ שלו. אם שלב הראי אמור להבנות את האגו של האדם, לסמן את קווי המתאר של אישיותו ולגבשה, הרי שאצל דובלה קרה ההפך. כאשר הוא זיהה את פגימות הבבואה, הוא החליט להפוך אותה באמצעות העמידה על הידיים. באין הורים שיסייעו בידו ובתוך חברה שבעיקר פגעה בו, נאלץ דובלה להקים את עצמו לתחייה ומשום כך אולי הפך לסטנדאפיסט. כישלונותיו כבן-זוג למספר נשים וכאב לחמישה ילדים, הותירו אותו מתוסכל מול ה´אני´ שלו. בחירתו בסטנד-אפ אפשרה לו למלא במידת-מה את חסר האהבה ממנו תמיד סבל. הבחירה בעיסוק זה היא משום פשרה עבור מי שגילה שרק בשרתו את האחר, במקרה זה – בהצחקתו, הוא יוכל לזכות בהכרה לה הוא זקוק כל-כך. הנכונות לפגוע בזולת, או לחילופין להתבזות מול קהל שמשלם עבור כך נועדה למלא חלל זה.
הוא מרבה לספר על הקושי להיות הוא עצמו: "אחים שלי, תסתכלו טוב ותגידו מה אתם רואים. לא, ברצינות, מה אתם רואים? אבק אדם, לא ככה? כמעט אפס חומר, ובקריצה למדעים המדויקים הייתי אפילו אומר, אנטי-חומר. וברור לכם כבר שמדובר בבנאדם לפני גְרִיטָה […] ורק תראו, נתניה, מה זה נאמנות ואפילו מסירות לאורך חמישים-ושבע שנים די מחורבנות! תראו מה זה דבקות והתמדה בפרויקט הכושל של להיות דובלה! או אפילו סתם להיות!" דברים אלו מתחברים לנטייתו להקדיש קטעי קישור הומוריסטיים רבים המשולבים בסיפורו לבדיחות על מוות, ולקריאתו החוזרת ונשנית לקהל: "כפיים למוות."
שלב הראי של לאקאן משקף את הסדר הדמיוני, בו מראית-העין של התופעות הנצפות מוליכות שולל בהסתירן את המבנה שביסודן. שורשיו של הדמיוני נעוצים ביחסו של הסובייקט לגופו ולדימוי גופו. כך הפך דובלה מרותק לדימוי האשלייתי שלו, הן כילד ההולך על ידיו והן כמבוגר המלהטט במילים מול קהל צמא בידור קל. בתחילת המופע נדמה כי דובלה איננו אלא נרקיסיסט המבקש באגרסיביות הכרה. הוא פוגע ומעליב, כמקובל בז´אנר הסטנד-אפ, אך בדיעבד מתברר שזו דרכו להיות, להתקיים במציאות בה האלימות היא השפה הפופולרית ביותר, סמל הניכור הבסיסי של האיווי. קהל הצופים בדובלה משמש אפוא מראה המעניקה לו תוקף כמחזיק בדימוי של עצמו. עבורו זה רגע של ניצחון קטן על בן דמותו, או בלשונו של לאקאן: חשיבותו של שלב הראי רבה כי הוא מספק מעין מתקן תומך למחסור מולד, לבלבול ולדיסהרמוניה המובְנים בסובייקט מלידתו.
אפשר בהחלט לראות בבחירתו של דובלה להיות סטנדאפיסט כעין אנליזה באמצעותה הוא מבקש להשתחרר משלב הראי. לאחר שהתאכזב מדמות ה´אני´, כלומר מאישיותו הנפסדת, הוא ביקש להפוך לסובייקט שהוא ישות בעלת רצון. סימנים שנותרו בו מאישיותו הקודמת באים לידי ביטוי בנטייתו לחבוט בעצמו במהלך המופע. הוא פוגע בעצמו פיזית שוב ושוב לאורך המופע, פגיעה שמגיעה לשיא סמלי עם שבירת משקפיו, ספק בטעות, ספק במכוון. הפגם שהוא מטיל בראייתו עשוי לסמל את ניפוץ בבואתו, זו שתמיד מזכירה לו את ילדותו ואת ביתו המתפרק.
את האנליזה המאוחרת מבקש כאמור דובלה לבצע לעיני אבישי, אותו הכיר כשהיו ילדים. הבחירה של דובלה באדם שהיה שופט מרמזת על רצונו הסמלי לעמוד למשפט. הוא מבקש לספר את סיפורו כדי שבסופו יקבל מעין פסק-דין שעשוי לשחררו מייסוריו. הוא אמנם מסתייג מהשימוש במונח משפטי זה, אבל בדרכו הנפתלת, זה מה שהוא בעצם מבקש מאבישי: "נניח שתשב שם ותסתכל בי שעה, שעה-וחצי, לא יותר […] ואחר-כך תרים טלפון, או מצדי תשלח לי בדואר […] עמוד אחד, גם כמה שורות יספיקו, אולי אפילו משפט. אתה הרי יכול במשפט אחד לגמור בנאדם." בשיחה זו מספר אבישי לדובלה שפרש משיפוט לאחר שפסקי-הדין שלו נעשו חריפים מדי לטעמה של המערכת, ולאחר שהתפרץ כמה פעמים על עדים שקרנים, על נאשמים מתועבים ועל עורכי-הדין שלהם שהמשיכו לפגוע בקורבנות. כך נפלט מבית המשפט. כעת מעמיד דובלה את החברות הישנה שלהם במבחן, ואבישי מחליט להתייצב למופע כנראה עם היזכרותו הפתאומית בפגישתם במחנה הגדנ"ע בבאר-אורה כשהיו בני 14, ובשל רגשות האשם שהתעוררו בו באותו רגע של הכרה באחריות.
אבישי הדחיק את אותו שבוע, במהלכו מצא את עצמו באותו אוהל עם דובלה, למרות שלא הגיעו לפעילות הגדנ"ע מאותו בית-הספר. גם שם היה דובלה קורבן להתעללות מצד הילדים, אך אבישי לא העז להגן עליו, כנראה כי ידע שבזאת יהפוך הוא עצמו למושא ההתעללות. ההצקות לדובלה נפסקו רק כאשר הוא נקרא פתאום אל משרד המפקד, שם התבשר על מות אחד מהוריו, אלא שהנוכחים במקום לא ידעו לציין אם מדובר באביו או באמו. נאמר לו כי עליו לארוז מיד את חפציו ולעלות על הרכב שיסיעו לביתו. אבישי, כמו שאר הילדים, לא ידע את נסיבות עזיבתו הבהולה של דובלה. שעות ארוכות של נסיעה עברו על דובלה במחשבה מטרידה מי מהוריו נפטר, כאשר לצדו נהג צבאי צעיר, נסער מהמשימה שהוטלה עליו, מנסה ככל יכולתו להצחיק את ה´יתום´ שהסתפח אליו פתאום, בניסיון נואש להתמודד בעצמו עם נוכחות המוות.
קורות נסיעה ארוכה זו מתוארים באריכות, ההופכת את הרומן כולו למעין יומן מסע. זהו המסע עליו מבקש דובלה לספר במופע האחרון, נזכר באודיסיאה המיתולוגית, ויודע שאם יצליח לחזור, אולי יפרוק מעליו אשמה נוראה שהוא נושא על גבו 43 שנים, אשמה הנוגעת לאחריותו לכאורה למוות הפתאומי שהתרחש אי-שם בילדותו, כאילו שהיה בידו להכריע מי ימות ומי יחיה.
ככל שהוא מתקדם בסיפור, כך מתגברת מחאת הקהל נגדו. הללו קוטעים אותו בקריאות ביניים כועסות ובדרישה שיצחיק, לא שיספר על חייו המיוסרים. המוחים מייצגים אסקפיזם לצד אטימות – שניים מהגילויים השכיחים בחברה כלפי החלש. כאשר מתחוללת מהומה באולם, מתערב אבישי מתוך דחף שלא שלט בו: "ואני שומע את עצמי צועק, תנו לו כבר לספר את הסיפור שלו. […] ואני מבין שצעקתי חזק יותר משהתכוונתי. […] תנו לו לספר את הסיפור שלו! אני אומר שוב, הפעם לאט ובהדגשה, דוחס מלה אחרי מלה לחלל האוויר". זהו רגע דרמטי של תיקון מבחינת אבישי. דמותו המסוגרת וחמורת-הסבר, הרגילה לחרוץ גורלות, הופכת כאן לדמות אנושית פשוטה של אדם מסתכן היוצא לעזרת חברו. בנקודה זו אפשר להצביע על דובלה כמי שפרץ את הדרך, ומכאן איש לא ימנע ממנו לספר את סיפורו. זהו רגע של שיא בסיפור, כיוון שזו הפעם הראשונה בה דובלה נחלץ באמת מבדידותו. הגושפנקא שקיבל במקרה זה מאבישי "השופט" להמשיך בעדותו, היא שתאפשר לו לעלות מן התהום.
מתברר שדובלה העמיד את עצמו למשפט. הוא זימן לא רק את השופט, אלא גם עדת אופי אחת, אישה זעירה-ננסית, פגועת-נפש המתגוררת במוסד מוגן, שנקלעה למקום לאחר שחשבה בטעות שסטנד-אפ זה קריוקי. אישה זו מתגלה כמי שמכירה את דובלה מילדות, וזוכרת לו חסד נעורים, על כך שיצא להגנתה כאשר היתה בעצמה קורבן להתעללות. כאן במרתף האפל היא מייצגת באופן סמלי את אֶאוּריקְלֵאָה, האומנת הזקנה של אודיסיאוס, שרחצה את רגליו כששב ממסעותיו לביתו, מחופש לקבצן. היא שגילתה את הצלקת שהיתה לו מנעוריו וכך זיהתה אותו. אותה אישה קטנה ומחויבת לאמת, המכונה פִּיץ, משמיעה את קול נפגעי הרוע של עולם הילדות – אנשים שטראומת ההתאכזרות אליהם נחרטה בלבם לתמיד. פִּיץ זו, יחד עם אבישי, ועם הנהג הצבאי שביקש בכל מאודו להיות עם דובלה, אולי ברגע הקשה ביותר בחייו, טווים באנושיותם את המושג ´חברות אמת´. במקום בו רק מעטים מוכנים באמת להקשיב, ובודדים הם אלו שלא עסוקים בחישובי רווח והפסד אישיים, מותירים מפגשים גורליים כאלה תקווה לחיים ראויים יותר.

דובלה, המעיד על עצמו: "אלוף העולם אני בלא להיות", מלמד כאן שיעור מאלף ביחסי אמן-קהל. מצד אחד, ביטולו העצמי המצמית מתוך חובתו לקהל, ומצד אחר, התעקשותו לספר פעם אחת את סיפורו מתוך חובתו לעצמו, הופכים בו-זמנית את הרומן המצחיק-עצוב והנפלא הזה לכתב תביעה חברתי ולכתב הגנה אישי. לא בכדי, לאחר שהקהל התפזר ואבישי נותר לבד באולם, מתקרב לבמה, הוא חש פתאום בנוכחות תמרה, אהובתו המנוחה, שלוחשת באוזנו, מצטטת לו את פרננדו פסואה: "די להתקיים כדי להיות מושלם."
 
נספח – שש בדיחות על סוס אחד שנכנס לבר ועוד אחת על אדם שעשה זאת…
 

סוס אחד נכנס לבר, מבקש וויסקי. המוזג מביא לו וויסקי, והסוס שותה עד הטיפה האחרונה, עוצם את העיניים ומתענג על הטעם. "כמה זה עולה?" שואל הסוס. "שישים ושנים שקלים?"  עונה הברמן. הסוס משלם, מסתובב, והולך לכיוון היציאה.
הברמן, עדיין המום מהסיטואציה, מתעשת וקורא אחריו: "אה… אדון סוס, תראה, זאת אומרת…, אף פעם לא ראיתי סוס שותה וויסקי." הסוס מסובב אחורה את הראש הגדול שלו, ואומר: "במחירים כאלה – גם לא תראה".
—————————————————————————————–
סוס אחד נכנס לבר, מבקש וויסקי.
אחרי שהסוס יוצא, כלב אחד אומר לכלב אחר: "ראית? סוס מדבר!"
—————————————————————————————–
סוס אחד נכנס לבר, מבקש וויסקי.
"ומה בשביל העגלון?"
"הוא לא שותה; הוא נוהג!"
—————————————————————————————–
סוס אחד נכנס לבר, מבקש וויסקי.
שואל אותו המוזג: "עם קש?"
עונה הסוס: "עם הרבה קש!"
—————————————————————————————–
סוס אחד נכנס לבר, מבקש וויסקי. המוזג נותן לו. הסוס לוגם בעיניים עצומות. אחר כך הוא הולך לקיר, מתחיל ללכת על הקיר כמו זבוב עד למעלה, עובר לתקרה, הולך על התקרה עם הראש למטה, מגיע מעל הדלת, יורד בקיר הנגדי, יוצא, ונעלם מהעין. הברמן פונה לאדם העומד לידו: "ראית?! שתה ולא שילם!!"
—————————————————————————————–

סוס אחד נכנס לבר, מבקש וויסקי. המוזג נותן לו. הסוס לוגם בעיניים עצומות, משלם ויוצא. המוזג, עדיין שואל את הפסנתרן: "אתה מכיר את הסוס ששותה ויסקי?" והפסנתרן משיב: "אם תזמזם אני בטח אזהה את זה."
 
ועוד אחת על בר בלי סוס…
 

איש אחד נכנס לבר ואומר למוזג: "תן לי וויסקי, מהר לפני שזה מתחיל!" המוזג נלחץ קצת, ומזדרז למזוג לו כוסית וויסקי. האיש מחסל את הוויסקי בלגימה אחת, מטיח את הכוס בדלפק הבר וקורא: "מהר, תמזוג לי עוד אחת, לפני שזה מתחיל!" המוזג המבוהל מזדרז למזוג לו כוסית נוספת. האיש שוב מחסל את הוויסקי בלגימה אחת ומבקש בבהילות כוסית נוספת, "אבל מהר, אני מרגיש שתיכף זה מתחיל!" המוזג כבר לא יודע מה לחשוב, כולו תמה ומבולבל ממהר למזוג כוסית נוספת. כשהאיש מטיח בדלפק הבר את הכוס שהתרוקנה בשלוק ומבקש מהר עוד אחת כי הנה זה ממש ממש עומד להתחיל, שואל המוזג: "תגיד לי, יש לך כסף לשלם על כל הוויסקי הזה?" עונה האיש: "אווווווו, הנה זה מתחיל…"