שפרה / אורלי קסטל-בלום

הסיכום נכתב על-ידי תלמידי כיתה י"ב 1 – מחזור ס"ב

כפר הנוער אלוני יצחק, נובמבר 2009.

עריכה: יובל פז

תקציר עלילה

שפרה, אישה בת 41, לוקה באנמיה, בעלת גוף נשי זנוח, ישבה בתנוחה של "אי-רצון כללי" על הספה בביתה המכוסה טפטים אדומים. היא מקלפת תפוז ומנסה להיזכר מתי חפפה את ראשה בפעם האחרונה. לקראת השעה שש בערב, היא מפהקת, אך נמנעת מללכת לישון, שמא בעלה אביגדור "יחשוב אותה לישנונית משעממת שחיה חיים בלי תכלית." היא יושבת ומהרהרת איך השתנתה. בעבר היתה מכינה ריבות והיתה נדבנית וצוחקת. בתחושתה, היא היתה נהדרת, לעומת היום, שהיא יושבת בעיקר בבית ולא רוצה לשנות את מצבה. לפעמים היא יוצאת עם אביגדור לאירועים חברתיים עם חבריו לעבודה, ושם היא מביישת אותו בבדיחות שמצחיקות רק אותה. אביגדור נוהג לשבת בסלון ולהרהר בהבדלי המוצא העדתי ובפערי ההשכלה שבינו לבינה. הוא נוטה להתקפות זעם ונוהג לאיים על שפרה שינטוש אותה לטובת אישה אחרת. הוא מרבה לעזוב את הבית לתקופות ממושכות, המדומות על-ידי שפרה להריונות. שפרה מחפשת סימנים בהתנהגותו בכדי לנחש אם הוא יחזור או לא.

   באחד מימי השישי, מוציא אביגדור את אביו מבית האבות ומארחו בביתם. לשפרה אין סבלנות לשמוע את סיפורי האב הזקן, והיא מבהירה לו ש"אף אחד לא מקשיב לו." אביגדור מגיב בזעם ונעלם לשבוע. שפרה תוהה אם הם עומדים להתגרש. היא יוצאת לפגישה עם חברתה אילנה, צועדת בגשם שוטף ומהרהרת בהוריה המתים הקבורים במרחק של שישה מטרים אחד מהשניה. תוך כדי היא צוחקת למראה אדם שכמעט נפל לתוך שלולית. במקביל היא נזכרת שכאשר נהגה לשאול את אביגדור אם הוא אוהב אותה, הוא היה משיב: "אולי", והיא לעומתו, תמיד השיבה לשאלת אהבתה אותו ב"כן מוחלט או לא מוחלט. אף פעם לא אולי." כעת היא משיבה לשאלה זו: "אולי" – תשובה המובילה אותה להבנת שלושה דברים: "אחד, שהאהבה של אביגדור אליה כבר לא מעניינת אותה,שתיים, שיש לה כנראה לב אבן, ושלוש, שזאת בכלל לא בושה."

   היא שבה לביתה, שם ממתין לה אביגדור. הוא משוחח עמה ומחמיא לה על הופעתה: "את נראית טוב." היא צוחקת משום שבעיני עצמה היא נראית מכוערת מאוד. אביגדור מודיע לה שהוא נשאר והם מתנשקים בצורה רפה על הלחי. לאחר מכן, מזכיר אביגדור לשפרה איך לפני חמש שנים היא עשתה לו "הצגה גדולה", ושואל אם תסכים לעשות זאת שוב למענו. היא יוצאת, ולאחר כמה דקות חוזרת ומתפשטת. היא עומדת ערומה במרכז החדר, קופאת מקור ומסתכלת על הגב של אביגדור, מחכה שיסתובב. לאחר שסיים לשתות, אביגדור "התקרב אליה ונישק אותה בתאווה בכל גופה." שפרה דחפה אותו מעליה והלכה לחדר השינה. כשחזרה, עטופה בחלוק-בית, ראתה את אביגדור שוכב על השטיח הכתום. היא פנתה אליו שוב ושוב וקראה בשמו, אך הוא לא הגיב. לאחר עשר דקות, הוא קם והתיישב בקצה הספה. "היא התבוננה בו."

כותרת הסיפור

כותרת הסיפור "שפרה" מכוונת לדמות הראשית ביצירה. שמה של הגיבורה אירוני, מאחר ואין מדובר כלל בדמות ששפר עליה גורלה. כך הופכת הכותרת לאמצעי עיצוב המשקף את מצבה העגום של שפרה, אשר נגזר עליה גורל של אישה זנוחה ואומללה.

אפיון דמויות

שפרה – אישה בת 41, סובלת מאנמיה, מוזנחת ובודדה. נשואה לאביגדור, לו היא מחכה בכל פעם שהוא נוטש אותה. היא נתונה במצוקה, אשר ספק אם היא עצמה מודעת לה. היא מצהירה אמנם שבעבר היתה חייכנית ונהדרת, ואילו כעת היא חלשה – אין לה כוחות לעשות שינוי בחייה. לאורך הסיפור, מתגלה שפרה באנמיות הנפשית שלה. היא הולכת ומאבדת את ניצוץ החיים ומשלימה עם מציאות של זוגיות מנוכרת ושברירית שבכל רגע יכולה להסתיים בנטישה לתמיד. למרות זאת, היא לא מתקוממת, אלא בוחרת בגישה פסיבית ונכנעת. רמת המודעות שלה מוגבלת, ולעתים לא ברור אם השקפת עולמה נובעת מתמימות, מטיפשות או מהדחקה קיצונית. דומה שאיננה מבינה את מצבה האמיתי – דבר המאפשר לה לחיות בהשלמה מחד גיסא, ובציפייה קלה לשינוי שיבוא מעצמו, מאידך גיסא. למרות שלשפרה ישנה החירות לפעול לשינוי מצבה, היא נמנעת מכל גילוי אקטיבי של מרד, למעט בסמוך לסיום הסיפור, כאשר היא הודפת מעליה את אביגדור ומפסיקה את "ההצגה הגדולה".

   מיד לאחר מכן, היא שבה למקומה הכנוע ומנסה לדובב את אביגדור, כאילו היא מתנצלת בפניו. בכך אפשר לראות עד כמה שפרה כלואה במלכודת הזוגיות האלימה. היא משמשת עבור בעלה אובייקט מיני (תחליף לסרט כחול), וגם כאשר היא מסרבת לקחת חלק בסרט הזה, היא ממשיכה להיות קורבן לרמיסתו הנפשית של בעלה, ומתבוננת בו כמי שנידונה ונכונה לקבל על עצמה את המציאות העגומה הזאת.

אביגדור – בעלה של שפרה. אדם קר ומנוכר, נוטה להתקפי זעם אלימים. גזען כלפי שפרה אשתו ומזלזל במוצאה ובהשכלתה. הוא מתבייש באשתו, עוזב אותה שוב ושוב לתקופות ממושכות, ומאיים עליה שינטוש אותה לתמיד. הוא עסוק מאוד בדימוי החברתי שלו, ומתעלם לחלוטין מרגשות אשתו. הוא משפיל אותה בהתייחסו אליה כשחקנית בסרט כחול, ובסיום הסיפור הוא מתעלם ממנה, כאילו היתה אוויר.  אביגדור מתגלה כדמות גסה, אלימה, רומסת – במובן זה שהוא מתעלל נפשית באשתו. 

רעיונות מרכזיים ומשמעותם

סיפור על זוגיות פגומה – שפרה ואביגדור מהווים מודל מובהק לזוגיות פגומה. השניים נשואים שנים רבות, אך הזרות והעוינות הן הדומיננטיות בקשר ביניהם. דומה כי השונה בין השניים רב מן המשותף. השניים כמעט ולא משוחחים ביניהם ולא ניכרת שום הבנה של האחד כלפי השני. לכאורה מדובר בשגרת חיים רגילה של בני-זוג העסוקים כל אחד בענייניו, אך מתחת למעטה השגרה, נחשפת מציאות של התעללות רגשית. שפרה היא קורבן לרמיסה. אביגדור בעלה לא רואה אותה, לא מתחשב ברצונותיה, לא מכיר בצרכיה הנפשיים. הוא מתבייש באשתו והיה מעדיף אילו היתה בן-אדם אחר. חוסר ההסכמה ביניהם מגיע לכדי אבסורד, למשל בהתעקשותה של שפרה לערוך קניות בשוק, על אף התנגדותו של אביגדור, הרואה בכך ביטוי למעמד חברתי נמוך ומביש. העובדה ששפרה "פיתחה חוש אחריות" ולכן היא נמנעת מללכת לישון מוקדם, שמא הוא יחשוב אותה לאישה ישנונית ומשעממת שחייה חסרי תכלית, מלמדת עד כמה גדול הפער בין בני-הזוג. שיאו של הקשר הכושל מתבטא בדרך בה מדמה שפרה את נטישות בעלה להריונות, במיוחד לאור העובדה שלשניים אין ילדים – סמל לזוגיות הפגומה. סיום הסיפור באירוע המשפיל ובניסיונה של שפרה לדחות את תאוותו המינית של אביגדור, מדגיש את כישלון הקשר בין השניים, התקשורת הלקויה והייאוש שצופן להם העתיד.

מעמד האישה – קורבן לגחמות הגבר. בהמשך לבעיית הזוגיות המוצגת בסיפור, ניתן להבחין בשפרה כמסמלת את מעמדה הנחות של האישה, המשמשת אובייקט מיני.    בעיני אביגדור, שפרה איננה אלא תחליף לסרט כחול. הוא לא מוצא שום עניין באשתו, אלא כאשר הוא חש דחף מיני. גם אז הוא לא מתחשב ברגשותיה, אלא חותר בצורה מניפולטיבית ואגרסיבית לסיפוק יצריו. כאשר היא דוחה אותו (ברגע קצר של התנגדות אקטיבית), הוא מאבד בה עניין, כמו היתה חפץ שאין בו שימוש.

   שפרה מצידה נוהגת על-פי דפוס האישה התלויה בגבר. אין לה הכוחות לעשות שינוי בחייה, והיא מעדיפה להנציח את מעמד הקורבן, אשר גורלו תלוי ברצונו של המושל בו. כך הופכת ההתנגדות שלה לרגע חולף ולא משמעותי. נראה כי היא נבהלת מעצם המחשבה של מרד בשלטון הגברי, ולכן מיד מנסה לפייס אותו בניסיון נואש לתקשר. בסופו של דבר, נידונה שפרה להשלים עם האכזבה שבנתק. סיום הסיפור בהתבוננותה בו, לא מותיר מקום לתקווה באשר לשיפור עתידי במעמדה כאישה.

דרכי עיצוב: מוטיבים וסמלים

הסיפור "שפרה" עתיר במוטיבים ובסמלים המסייעים בעיצוב רעיונותיו המרכזיים.

מוטיב הטפטים האדומים – הסיפור נפתח במילים: "הטפטים היו אדומים והגוף הנשי שישב על הספה […] היה בן ארבעים ואחת וזנוח". שפרה מתוארת בסמוך לטפטים האדומים, כאילו אין לה עדיפות עליהם. בכך משמשים הטפטים על הקירות כעין הסוואה למה שמצוי בין הקירות – דמותה הזנוחה של שפרה. הצבע האדום, שאיננו שגרתי כצבע לקירות של בית, מסמל במקרה זה את המעטפת השקרית של חייה, מאחר ומדובר בצבע של תשוקה ואהבה, המכסה קירות של בית בו אלו לא קיימים ובמקומם ניכרת בו שגרת חיים אפורה ומאוסה. הטפטים האדומים מופיעים שוב בהמשך הסיפור כאשר שפרה מתלבטת האם להחליף אותם. לבסוף היא מחליטה להשאירם, כביטוי סמלי להחלטתה להימנע משינוי בחייה. עצם המחשבה על שינוי הטפטים רומז להתעסקותה של שפרה בשולי ולא בעיקר. הטפטים מסמלים את המעטפת של הבית ולא את פנימיותו. לשפרה אין כוחות להתמודד עם פנים הבית, כלומר לתקן את מצב הנפש שלה, לכן היא מהרהרת בשינויים חיצוניים בלבד, שגם מהם היא נמנעת לבסוף. מוטיב הטפטים ממחיש את בחירתה של שפרה לכסות ולהסתיר את הבעיות, במקום להתעמת איתן ולנסות לפותרן.

מחלת האנמיה – אנמיה נגרמת מחוסר בתאי דם אדומים ומתבטאת בחיוורון, חולשה, סחרחורת והתעלפות. הסיבה השכיחה ביותר לאנמיה היא מיעוט ברזל במזון. שפרה סובלת אמנם מאנמיה, אך נאמר כבר בפתיחה ש"אין מה לדאוג בעניין האנמיה, כי היא בטיפול רפואי." בהמשך מתברר שהמחסור הבעייתי של שפרה אינו בתאי דם אדומים, אלא בקשר משמעותי עם בעלה. חסרים לה אהבה וחמלה מצד בעלה. החולשה שלה כתוצאה מהאנמיה איננה אלא הסוואה לחולשה שלה להיאבק במצבה ולפעול לשנותו.

הופעתה המוזנחת של שפרה על רקע הדולפינים בטלוויזיה – שפרה מתקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה חפפה את ראשה המגרד ולאחר מכן נזכרת שזה קרה ביום רביעי אחד כשהקרינו בטלוויזיה תוכנית על דולפינים. הניגוד בין הופעתה המוזנחת של שפרה לבין הדולפינים הנקיים השוחים במים, ממחיש את מצבה. זהו ניגוד משמעותי המסמל גם את בדידותה של שפרה, על רקע הדולפינים השוחים בדרך-כלל בלהקות.

הכנת הריבה – שפרה מהרהרת בינה לבין עצמה איך השתנתה, "חשבה, פעם הייתי מכינה ריבה מכל דבר. ריבה בכמויות. הייתי שמה אותה בצנצנות שהייתי אוספת, והייתי מחלקת אותן לכל מי שרצה." לכאורה יש לריבה משמעות סמלית חיובית, שהרי שפרה הפיקה את המעדן המתוק הזה מכל דבר ואף חילקה אותו בנדיבות לאחרים. למעשה, הכנת הריבה מסמלת את ניסיונה של שפרה להמתיק את המציאות. העובדה שריבה היא מזון לא בריא המופק מפרי שהוסיפו לו כמויות רבות של סוכר, עשויה לסמל את מעשה ההמתקה המלאכותית של שפרה את חייה.

דימוי הנטישות להריונות – בכל פעם שאביגדור נוטש את שפרה, היא מדמה זאת להריון. מדובר בדימוי אירוני רב-עוצמה, משום שהריון היא תקופה ממושכת במהלכה נוצרים חיים חדשים. סופו של ההריון בלידה – סמל לפריון מוצלח של הזוגיות. לפיכך, בחירתה של שפרה לדמות את נטישותיו של אביגדור להריונות ממחישה באופן אבסורדי את אומללותה. ברור שבשובו של אביגדור בסיום כל "הריון", אין מדובר בלידת תינוק חדש שבא לעולם, אף לא בשינוי מהותי כלשהו, אלא בהחזרתה של אותה מציאות בעייתית שהוא מביא עמו. יתכן ששפרה בוחרת בדימוי זה כדי לרמוז על אכזבתה שאינה זוכה להריון אמיתי, כזה שאם היה מתרחש, אולי היה בו כדי לתקן את הקשר הפגום בינה ובין בעלה.

שבירת הכוסות – בהתקפות הזעם שלו, נוהג אביגדור לשבור כוסות ולהירגע. זהו ביטוי סמלי לכשל התקשורתי בין בני הזוג. אביגדור פועל מתוך כעס ועצבים. הוא לא מסוגל להפעיל שיקול דעת ולדבר. באופן אירוני, שבירת הכוסות כאן מנוגדת בצורה מרומזת למעשה שבירת הכוס, החותם את טקס הכלולות, בו מכריזים בני-הזוג על אהבתם.

תיאור הקברים של הורי שפרה – שפרה מהרהרת בהוריה הקבורים במרחק של שישה מטרים אחד מהשני. המצבה על קבר אמה עשויה שיש חברוני פשוט, בעוד שהמצבה של אביה עשויה משיש איטלקי מפואר. התעסקותה של שפרה בהוריה המתים עשויה לסמל את מות הקשר שלה עם בעלה. הם, להבדיל מהוריה, מרוחקים עוד בחייהם, והפערים ביניהם משמעותיים בהרבה מההבדלים בין סוגי אבני המצבות.

הזוגיות כסרט כחול – הסיפור מסתיים בסצנה קודרת ומעיקה בה מבקש אביגדור משפרה שתעשה למענו את "ההצגה הגדולה". אביגדור שואל את שפרה אם חידשה את המנוי לספריית הוידאו. כשהיא משיבה בשלילה, הוא אומר: "חבל. לפחות הייתי רואה עכשיו איזה סרט כחול." שפרה מבינה את הכוונה ומתפשטת. אביגדור מנשק אותה בתאווה. מבחינתו, שפרה היא תחליף לסרט כחול. זהו ביטוי סמלי לזלזול ולהשפלה.

סיכום

רבות מהדמויות בסיפוריה של אורלי קסטל-בלום מעדיפות להימנע מהתמודדות עם מציאות של פחד ואכזבה. הן מוותרות על ההתפכחות הנדרשת לשם ניסיון לשנות את מצבן. הבחירה במנגנון הגנה של הדחקה, מסייעת להן להמתיק מעט את השגרה המרה. כך הן מוצאות עצמן עסוקות בבנאליות היומיומית, תוך החלשה לא מודעת של ביטויי רגש העלולים לגרום להן תחושות של אומללות. גיבורת הסיפור "שפרה" מייצגת מודל זה, בכך שהיא בוחרת להתחבט בשאלות חסרות משמעות, כמו האם כדאי להחליף את הטפטים האדומים המכסים את קירות הבית, במקום לבחון באומץ שאלות מהותיות, דוגמת: האם כדאי להחליף את הבית, ולמעשה להחליף את הבעל? את שאלת האהבה היא לומדת לפתור בתשובה: "אולי" ואת יחסיה המתפוררים עם אביגדור בעלה, היא מעדיפה להסוות תחת מעטה של (כמעט) ´הכול בסדר´. למרות ששפרה הופכת קורבן לרמיסתו הנפשית של בעלה, היא נוהגת כמי שחייה תלויים בו, דבר המביא אותה להתחפרות עמוקה במצבה המשפיל. במישור החברתי, ניתן לראות בשפרה ובאביגדור דמויות מייצגות, המסמלות את גילויי החשיבה הגזענית, פערי המעמדות, היחס הרע לנשים, הפגיעה של החזק בחלש – כל אלו על רקע האדישות החברתית. אפשר שיש בסיפור קריאה לשינוי מעמדה הנחות של האישה, מתוך הנחה ששינוי כזה תלוי, בראש ובראשונה, בה עצמה. רק אם היא תשתחרר מהפסיביות הנפסדת ומתלותה בגבר, תוכל לזכות בעצמאות הנכספת. סופו הקודר של הסיפור מסמן את כישלון חזון האישה המורדת, במה שנראה לעת עתה כהשלמה עם חיי קורבנוּת מוחמצים.