על הסופר

היינריך פון קלייסט (1777 – 1811), סופר ומחזאי גרמני.

נולד בפרנקפורט, בן בכור לקצין צבא פרוסי. בהיותו בן 15 התגייס לצבא והשתתף בקרבות נגד צרפת המהפכנית. ב- 1799 נטש את הקריירה הצבאית כדי ללמוד פילוסופיה, מתמטיקה, פיסיקה ומדע המדינה באוניברסיטה.

השקפת עולמו הפילוסופית הושפעה ממשנתו של עמנואל קאנט (פילוסוף גרמני, 1724 – 1804). בעקבות השפעה זו איבד קלייסט את האמונה האופטימית, האופיינית לעידן ההשכלה, וחווה משבר נפשי עמוק, הניכר בחייו ובכל יצירתו. אחרי נסיעה לפריז והיכרות עם כתבי ז´אן ז´אק רוסו (פילוסוף צרפתי, 1712 – 1778) עבר קלייסט לשוויץ, התבודד על אי באחד האגמים, וכתב את מחזותיו הראשונים. כעבור כמה חודשים חלה, חזר לגרמניה, נקלע לייאוש עמוק מיצירתו, השמיד חלקים ממנה, וביקש להצטרף לצבא הצרפתי שעמד לפלוש לאנגליה, בתקווה מפורשת למצוא את מותו בקרב. בקשתו נדחתה והוא החל לשוטט ברחבי צרפת, הידרדר נפשית וכלכלית, ולבסוף פנה לעזרת משפחתו, חזר לפרוסיה, ונאלץ לקבל על עצמו משרה בשירות המדינה. ב- 1807 פרסם את גרסתו הראשונה של הסיפור "רעידת אדמה בצ´ילה". ביצירותיו מתח ביקורת על סדרי החברה המעוותים, והביע מחאה כנגד מוסדות המדינה והכנסייה.

ב- 1811 התאבד פון קלייסט. ההתאבדות היתה במסגרת הסכם עם הנרייטה פוגל, ידידתו שהיתה חולת סרטן. לאחר שהשניים כתבו שישה מכתבים ("תחינת מוות"), ירה בה קלייסט, ואחר-כך ירה בראשו.

(רן הכהן, ביוגרפיה של קלייסט, בתוך: קולהאס ואחרים, הספריה החדשה, 2002).

הדמויות בסיפור

חוֶּסֶפה אַסְתֶרוֹן – בתו של האציל דון אנריקו אסתרון ואהובתו של חרונימו רוגרה.

חֶרוֹנִימוֹ רוּגֶרָה – מורה ממעמד נמוך, המלמד את חוספה בביתה והופך לאהובהּ.

פִילִיפּ – בנם התינוק של חוספה וחרונימו.

דוֹן אֶנְרִיקוֹ אַסְתֶרוֹן – אביה של חוספה.

האח של חוספה – חושף בפני אביו את הקשר הרומנטי בין אחותו למורה חרונימו.

אבא של חרונימו – הרוצח של בנו חרונימו.

משפחת דון פרננדו אורמז:

דוֹן פֶרְנַנְדוֹ אוֹרְמֵז – בנו של מפקד העיר ובעלה של דונה אלווירה.

דוֹנָה אַלְוִוירָה – אשתו של דון פרננדו אורמז.

חוּאַן – בנם התינוק של פרננדו ודונה אלווירה.

דוֹן פֶּדְרוֹ – אביה של דונה אלווירה.

דוֹנָה קוֹנסְטַנְסָה חָארֶס – אחות של דונה אלווירה.

דוֹנָה אֶלִיזַבֶּת – אחות של דונה אלווירה.

אנשי הממסד:

הארכיבישוף – בִּישׁוֹף או הֶגְמוֹן היא אחת הדרגות הגבוהות בהיררכיה של הכנסייה הנוצרית. זו הדרגה הגבוהה ביותר מבחינת היררכיה דתית ודרגות שמעליה הן אדמיניסטרטיביות או דרגות יוקרה. בישוף עומד בראש מחוז כנסייתי (דיוקסיה), הוא האחראי על כל פעולות הדת ועל הקהילה הנוצרית כולה בעיר מחוז ובסביבותיה. הבישוף הוא זה שמסמיך כמרים במחוז עליו הוא אחראי. הכנסייה שבה מקיים הבישוף את טקסי הדת נקראת קתדרלה. ארכיבישוף הוא תואר כבוד אדמיניסטרטיבי בנצרות, הניתן לבישוף העומד בראש פרובינציה כנסייתית.

אם המנזר – האישה העומדת בראש המנזר.

המשנה למלך – סגנו של המלך.

הדרשן בכנסייה – כומר, כוהן דת הנושא דרשות בפני קהל המתכנסים בכנסייה.

דמויות משנה:

פֶדֵרִילוֹ – סנדלר. רוצחם של חוספה וחואן.

דוֹן אַלוֹנְזוֹ – קצין בחיל הים, מכר של דון פרננדו וחוספה.

תקציר עלילה

עלילת הסיפור מתרחשת בעיר סנט יאגו, בירת ממלכת צ´ילה, בשנת 1647.

חרונימו שימש מורה פרטי בביתה של חוספה, בתו של האציל דון אנריקו אסתרון, מעשירי העיר. השניים הפכו לזוג נאהבים – אהבה אסורה על-פי חוקי הכנסייה. קשר זה עורר את זעמו של דון אנריקו אסתרון, אביה של חוספה, שהסגיר את בתו לידי המסדר הכרמליטי ´המדונה של ההר´, כדי שיפעלו לתיקון דרכיה. הודות לצירוף מקרים הצליח חרונימו לחדש את הקשר עם חוספה במקום זה, ובעקבות ליל אהבים שקיימו בגן המנזר, היא נכנסה להריון. כאשר כרעה ללדת על מדרגות הקתדרלה, עורר הדבר רעש גדול, ומיד, מבלי להתחשב במצבה, השליכו אותה לבית הסוהר, שם ילדה את בנה. עוד בטרם התאוששה מהלידה נחקרה בעינויים קשים. היא נידונה למוות בשריפה, ועונשה הומר בהוראת המשנה למלך למוות בעריפה. פסיקה חמורה זו עוררה מרירות בקרב רבים שראו בגזר-הדין הזה עוול כבד. בינתיים נכלא גם חרונימו, וכשנודע לו על גזר-דינה של אהובתו, לא ידע את נפשו מרוב זעם ותסכול. ניסיונותיו לברוח מהכלא ולנסות להציל את אהובתו נכשלו, והוא מצא עצמו מתפלל בכל כוחו אל דיוקנה של אם האלוהים ומתחנן להצלה. כאשר שמע את הפעמונים שליוו את חוספה אל כיכר ההריגה, הוכרע תחת ייאושו והחליט להתאבד. הוא עמד בסמוך לאחד מעמודי הקיר וקשר חבל ליתד ברזל, אולם רגע לפני שתלה עצמו, התרחשה רעידת אדמה. תא כלאו קרס ונפער פתח ממנו הוא יצא לחופשי. הוא הודה לאלוהים על הצלתו הפלאית ובכה מרוב אושר. אז הוא הבחין בטבעת שעל אצבעו ונזכר בחוספה אהובתו, ושקע בצער עמוק. כעת התחרט על תפילת ההודיה שנשא, והתמלא כעס על הכוח העליון שמנהל את העולם. הוא ביקש לברר מה עלה בגורל חוספה, שאל את הניצולים שפגש והתמלא תקווה לשוב ולפגוש את אהובתו. הוא התרחק מהעיר הנחרבת והגיע לעמק בו התכנסו מעט אנשים שגורלם שפר עליהם. לשמחתו הרבה, הוא פגש שם את חוספה, רוחצת בנהר ובידיה תינוק. הם התחבקו באושר, מודים על המזל הטוב שנפל בחלקם. התברר שקריסת הבניינים הצילה את חוספה, שהיתה כבר בדרכה אל מותה בכיכר ההריגה. שיירת המלווים אותה להוצאתה להורג התפזרה, והיא נמלטה אל המנזר העולה בלהבות, וחילצה ממנו את תינוקה בריא ושלם. משם ברחה שניות לפני התמוטטות המבנה על יושביו, ובדרכה ראתה את גופת הארכיבישוף שחולצה מרוטשת מהריסות הקתדרלה. היא המתינה זמן-מה בתקווה לפגוש את חרונימו, אך משזה בושש לבוא, יצאה אל העמק בו פגשה אותו בסופו של דבר. לאחר שנפגשו, חמקו השניים לפינת חורשה, כדי ששמחתם לא תיראה ברבים ותצער את האחרים המקוננים על אובדנם בנפש וברכוש. הם החליטו שבסיום רעידות האדמה הם יפנו לחברה קרובה של חוספה, ובעזרת סכום כסף קטן שילוו ממנה, יפליגו לספרד ויחיו שם באושר את שארית חייהם. הם נרדמו לשעה קלה, וכשהתעוררו תהו כיצד ישיגו אוכל כעת. בעודם מתלבטים, ניגש אליהם איש צעיר עם תינוק בזרועותיו, ופנה אל חוספה בביישנות ושאל אם תסכים להניק את בנו, כיוון שאמו שוכבת פצועה מתחת לעצים. היא זיהתה את האיש, דון פרננדו, בנו של מושל העיר, העבירה את בנה לחרונימו ונטלה את התינוק הרעב אל חזה. דון פרננדו הציע לשלושה להצטרף לחבורה שלו שהכינה ארוחת בוקר. הם התקבלו שם בחום ובלבביות על-ידי שתי גיסותיו של דון פרננדו, ועל-ידי דונה אלווירה, אשתו הפצועה של פרננדו. חרונימו וחוספה חשו שבעקבות אסון רעידת האדמה, התפייסו כל האנשים, ולא נותרה עוד איבה כלפיהם – הזוג הצעיר שנידון למוות.

שם בעמק השקט, שזכה לכינוי ´גן-עדן´, הפכו הניצולים למעין משפחה אחת גדולה. שם סופרו מעשי הגבורה וההקרבה העצמית, שהפכו גם את הנפגעים הכואבים ביותר למאושרים. היתה שם תחושה של התעלות-רוח – דבר שהביא את חרונימו לחזור בו מההחלטה להימלט לספרד. גם חוספה חשה שרעידת האדמה הובילה לתיקון העולם, והאמינה שכעת תוכל לפייס את אביה, אם נותר בחיים, ואף לזכות בחנינה מהמשנה-למלך. כאשר שככו זעזועי הקרקע, עברה השמועה שבקרוב תתקיים מיסה חגיגית בכנסייה הדומיניקנית, מקום שנותר על תלו, ובה יערוך ראש המנזר תפילת תחנונים לשמיים, שיימנע אסון נוסף. החבורה יצאה בדרכה אל הכנסייה. רק דונה אליזבת הביעה דאגה לשלומם של חוספה וחרונימו, אך פרננדו ביקש להרגיעה שהכול יהיה בסדר. כאשר הגיעו לכנסייה, המקום כבר המה אדם, וצלילי העוגב נשמעו לתפארת. אחד מזקני הכמרים פתח בדברי שבח והודיה לאל, ופירש את רעידת האדמה כאות אזהרה ליום-הדין הנורא שיבוא בעקבות שחיתות המידות של העיר. ואז, הזכיר לפרטיה את העבירה שנעשתה בגן של המנזר, ובהערה צדדית שילח את נשמות החוטאים, שהזכירם בשמותיהם, לגיהינום. באותו רגע נשמע קול שקטע את דרשת הכומר: "פנו דרך […] האנשים חסרי-האל האלה עומדים כאן!". דברים אלו עוררו את זעם ההמון שהחל להסתער על בני הזוג. גם נוכחותו של דון אלונזו, קצין צי בעל דרגה גבוהה, לא יכלה לסייע מול ההמון השונא. חוספה שהבינה את חומרת המצב העבירה את פיליפ תינוקה לידיו של פרננדו, וביקשה ממנו שיימלט משם ויציל את שני הילדים. דון פרננדו נטל את חרבו של דון אלונזו, וביקש לחלץ את בני חבורתו. הוא הורה לחוספה וחרונימו להצטרף אליו והם הצליחו לצאת מהכנסייה. שם, ברחבת הכניסה, נשמע קול מן ההמון: "זהו חרונימו רוגרה, אזרחים, אני אבא שלו!" ובמכת אלה רצח האיש את בנו. הסובבים חשבו שדונה קונסטנסה היא אהובתו של חרונימו, ובמכת אלה נוספת נרצחה גם היא. מישהו שזיהה את הטעות זעק וקרא לרוצח מפלצת. דון פרננדו התבונן בגופתה של קונסטנסה ובחמת זעם ניסה להרוג את רוצחה, אך זה הצליח להימלט מהחרב המונפת לכיוונו. חוספה שראתה את מחיר הטעות, נפרדה מפרננדו וקראה: "תרצחו אותי כאן, נמרים צמאי דם!" והטילה עצה לידי הרוצחים, כדי להביא את מרחץ הדמים לסיומו. הסנדלר פדרילו הפיל אותה במכת אלה וצעק שיש להרוג גם את בנה הממזר ולשלוח אותו אחריה לגיהינום. דון פרננדו נאבק בפורעים שניסו לחטוף מידיו את הילדים. הוא הרג שבעה מאנשי כנופיית הדמים. פדרילו הצליח לקרוע מחזהו של פרננדו את אחד הילדים, הניף אותו באוויר והטיח אותו למוות באחד מעמודי הכנסייה. רק אז השתררה דממה וכולם התרחקו. כאשר ראה דון פרננדו את גופת בנו חואן מונחת לרגליו, הוא התמלא כאב קשה מנשוא והפנה את מבטו לשמיים. קצין הצי נעמד לצדו והתנצל על חוסר-המעש שלו בעת האסון. פרננדו ביקש לשחררו מאשמה ולסייע בפינוי הגופות. פרננדו ביקש לעכב מאשתו את בשורת מות בנם חואן, גם משום שהיתה פצועה וגם כי חשש משיפוטה אותו במהלך האירוע. כאשר נודע לה באקראי על האסון, נפלה על צווארו של בעלה ונשקה לו. באותו יום החליטו השניים לאמץ לבן את פיליפ, הילד הזר, וכשהשווה פרננדו בין פיליפ לחואן, ואת האופנים שבהם זכה בשניהם, "חש שעליו כמעט לשמוח."

נושא הסיפור

הסיפור מעלה את שאלת הקשר בין המושגים: גורל ובחירה. עניין הגורל בא לידי ביטוי בראש ובראשונה באירוע רעידת האדמה. זהו אסון טבע, שלכאורה לא ניתן להסבר, ועל כן אפשר להגדיר את כל ההשלכות הנובעות ממנו כגורל. יחד עם זאת, הדמויות המתוארות בסיפור ושורדות את רעידת אדמה ניצבות בפני אפשרויות בחירה שונות. חרונימו וחוספה נידונו למוות וניצלו בזכות רעידת האדמה. גורלן שפר עליהן, אך משניצלו, נדרשו לקבל על עצמן החלטה: האם לברוח מסנט יאגו ובכך לחמוק מעונשן, או להישאר בה מתוך הנחה שרעידת האדמה שינתה סדרי עולם וכעת הם יוכלו לחיות יחד ולממש את אהבתם. גם הדמויות האחרות בסיפור עומדות בפני בחירות. היו אלה שעמדו לצד בני-הזוג וקיבלו אותם על בחירתם הנוגדת את חוקי הכנסייה, והיו אלה שראו בהם חוטאים שדינם מיתה, והוציאו אותם להורג באכזריות. כמובן שאין להתעלם מאלה שהתערבו לטובתם ומאלה שהביטו מן הצד ולא התערבו, כאשר בוצע הלינץ´ הפראי בו שפכו את דמם.

לפיכך, מעמיד הסיפור במרכזו את התמודדות האדם לא רק עם גורלו, אלא גם עם אפשרויות הבחירה העומדות לפתחו. אפשרויות אלו מתקשרות למוסדות הדת הכופות את השקפתן על הבריות תוך שהן מבטלות את חירות הבחירה האישית. בכך הופכת רעידת האדמה לאירוע משמעותי ומכונן, כיוון שהיא גורמת מצד אחד ליצירת "גן-עדן" (אחווה אנושית בין הניצולים שהתכנסו בעמק), ומצד אחר – מנכיחה את ה"גיהינום" (מעצימה את גילויי הרוע האנושיים – האשמת בני הזוג בהתחוללות רעידת האדמה, ובמקום לראות בה סימן לזכות האדם לחיות, היא הופכת למניע המגביר את השנאה כלפי מי שבחירתו לא מקובלת על מוסדות הדת).

נושא הסיפור אפוא הוא במאבק האדם כנגד הגורל השרירותי השולט בו מחד גיסא, ומאבקו בכוחות מכוונים המבקשים לשלול את חירותו לבחור בעצמו איך לחיות, מאידך גיסא. נושא זה מעלה את השאלה האם יצר האדם טוב או רע מנעוריו, ומה טיבה של הנפש האנושית ומידת תלותה בהלכי-רוח חברתיים.

רעיונות מרכזיים ומשמעותם

1.      משמעות רעידת האדמה – רעידת אדמה נתפשת כאסון טבע. הסיפור מעלה אפשרויות שונות באשר למשמעותה הסמלית: א) היא אירוע סמלי המוביל להצלתם של חוספה וחרונימו, ובכך היא עושה צדק עם השניים שנענשו קשה על לא עוול בכפם. ב) רעידת האדמה היא עונש על התנהלות לא מוסרית של מנהיגי הממסד הדתי. ג) רעידת האדמה היא עונש קולקטיבי על חטא האהבה האסורה בין זוג הנאהבים הצעירים. ד) רעידת האדמה היא אזהרה מפני פורענות שמקורה בעבירות על חוקי הכנסייה. ה) רעידת האדמה יוצרת שוויון בין האנשים ובין המעמדות. כולם שווים מול הטבע. תיאור רעידת האדמה על-ידי חרונימו הוא כללי ויבש, בעוד תיאורה על-ידי חוספה הוא מקומי-ספציפי ומפורט על כל זוועותיו.

2.      סיפור על מתח בין-מעמדי – בפתיחה מתברר שאביה של חוספה מתנגד ליחסיה הרומנטיים עם חרונימו, כיוון שהיא בת למעמד האצילים והוא בן לפשוטי העם. איסור זה עומד בניגוד לזכות ההתאהבות הטבעית בין בני-זוג שבוחרים זה בזו.

3.      מושגי האהבה והשנאה – מדוע האהבה כה כואבת? כיצד אהבה יכולה להיחשב כחטא מוסרי? הסיפור דן בשאלה ´מה זאת אהבה?´ ומציג אותה על צדדיה השונים: מימושה, נכזבותה והמחיר שהיא גובה. מנגד, מוצגת השנאה כרגש מעוור ורצחני.

4.      עיסוק בבני-האדם על רקע של אסון טבע – ישנם כאלו שנוהגים בגבורה ומחרפים את נפשם כדי להציל את עצמם ואת יקיריהם, לעומת אחרים שנוהגים בשפל מוסרי ומנצלים את האסון להשגת רווחים אישיים, למשל בפעולות של גניבה, ביזה והוצאות להורג ללא משפט. אסון הטבע מעמיד למבחן את טבע האדם. על רקע סיפורם של חוספה וחרונימו אפשר לדון באופי האדם: אופי שנע מסובלנות והקרבה למען הזולת, דרך אדישות ועד לאגואיזם, ניכור וגילויי אכזריות.

5.      הדת לעומת הממסד הדתי – הסיפור מעמיד פער גדול בין השניים. בעוד שהדת הנוצרית מבוססת על חמלה והומניזם, הממסד הדתי נוהג בקנאות ובאלימות. זהו פער בלתי-נתפס בין מהות תמימה וצנועה לבין השקפת עולם פנאטית המתירה לפגוע ולשפוך דם. פון קלייסט מותח ביקורת נוקבת כנגד הממסד הדתי אשר רודף את כל מי שלא מתיישר על-פי ערכיו המעוותים. הטירוף הממסדי מגיע לכדי שיא כאשר אב אחד מסגיר את בתו למסדר הכנסייה, ואב שני רוצח את בנו בשם נאמנותו למנהיגי הממסד הדתי. אפיזודת התפילה החגיגית בכנסייה הדומיניקנית מובילה לביטוי המחאה העוצמתי ביותר בסיפור – בשם הקנאות הדתית, מתבצעת הסתה פרועה המובילה לשפיכות דמים מזעזעת. התרת הדם כה קיצונית עד שההמון המתלהם לא מגלה רחמים אפילו לא כלפי תינוק שלא חטא בדבר.

6.      מושג החירות – האם יש לאדם אפשרות בחירה בחייו? הסיפור מתעמת עם סוגיה פילוסופית זו. "האדם נולד חופשי ובכל מקום הוא כבול באזיקים" (ז´. ז´. רוסו).

7.      השקפת עולם רומנטית – הטבע נתפס כמקום של שחרור מכבלים, לעומת התרבות האנושית שחרטה על דגלה רציונליזם המוביל לדיכוי מתוך שימוש מוגזם בכוח. תנועת הרומנטיקה באירופה פרחה מסוף המאה ה-18 ועד לאמצע המאה ה-19.

מקור השם רומנטיקה במילה רומנסה (Romance): סיפורי אגדות של ימי הביניים שמציעים התרפקות על עולמות רחוקים וקסומים שנכתבו בשפת הרומנס (ולא בלאטינית). אמני התנועה הרומנטית הביעו סערת רגשות ותחושות עזות והתבססו על כוח הדמיון, ולא על השכל וההיגיון הקר. הטבע נתפש בעיניהם לא כמקור של סדר, אלא כמהות משתנה ללא הרף, בלתי-צפויה ופראית. יחסם לטבע היה רווי הערצה ופחד בו-זמנית. אנשי האסכולה הרומנטית האמינו שהרוע ייעלם מהעולם אם האנשים ינהגו בטבעיות על פי צו הלב והרגש. על פי אמני הרומנטיקה הדרך היחידה של האדם להתמודד עם זוועת הקיום היא באמצעות האמנות. האמנות האמיתית שאינה מסתירה את זוועות העולם והקיום אלא זו המביטה באומץ אל הטבע ואל נפש האדם. הרומנטיקה עוסקת באדם הניצב מול הטבע על חוסר הוודאות מה יהיה. מכאן ברור שאחד המאפיינים של הציור הרומנטי הוא ציור נוף. התנועה הרומנטית ראתה בנוף את התגלמות הנשגב האלוהי. יותר מכך, כאשר לומדים את הנוף והטבע, מגלים רעיונות חדשים בנפש. האל ה"רומנטי" הוא אמביוולנטי (דו-ערכי): נשגב ונורא גם יחד. על כן הנושא המרכזי בציורי הנוף הרומנטיים הם הוד הטבע וכוחו הנורא. הרומנטיקה באה לידי ביטוי קודם כל בספרות, בפילוסופיה ובשירה, ורק לאחר מכן בציור. יש משהו נאיבי בהשקפה הרומנטית, ובהקשר לסיפור אפשר לראות את זוג הצעירים אשר נפלו קורבן לתמימותם. כאשר הגיעו ל"גן-העדן" האנושי לאחר רעידת האדמה ונוכחו בסולידריות המופלאה בין שורדי האסון, הם חשבו לתומם שהאנושות למדה את הלקח ושכעת יותר להם להישאר בצ´ילה ולחיות על-פי אמונתם ובחירתם. הם סברו בטעות שיוכלו לפייס את אלו שיצאו נגדם, אך כמקובל בטרגדיות קלאסיות, הם טעו ושילמו על כך בחייהם.

8.      שאלת הצדק – הסיפור מעלה את סוגיית הצדק. האם סיפורם הטרגי של חרונימו וחוספה מייצג צדק שנעשה או עוולה נוראית שאין עליה כפרה. התשובה לשאלה זו תלויה בנקודת המבט. המסקנה המתבקשת בסיום הסיפור היא שרעידת אדמה טבעית עדיפה מרעידת אדמה מוסרית. האירועים שהתרחשו בסיפור מלמדים על כוונתו של קלייסט להצביע על בני-האדם המוסתים והאכזריים בפראותם כגרועים יותר מהתוהו ובוהו שיכול לחולל הטבע.

הדמויות בסיפור

חרונימו וחוספה מייצגים את הטוהר האנושי. הם מבקשים לממש את אהבתם חרף התנגדות אביה של חוספה. גם לאחר שהופרדו בכוח, לא ויתרו זו על זה, והצליחו להתייחד בגינת המנזר וללדת את פרי אהבתם. הן דמויות טוטליות המוכנות להקריב את חייהן למען עקרונותיהם. שניהם הצליחו לשרוד את רעידת האדמה, ושניהם היו תמימים בחשבם כי חלפה הסכנה שריחפה מעליהם. שניהם גילו אומץ כאשר הסגירו עצמם לידי ההמון המשתולל כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע. במותם הם קידשו את האהבה שהיא חזקה יותר מכל איסור דתי או חברתי.

פיליפ – התינוק של חרונימו וחוספה. בלידתו הוא מהווה אישור סמלי לאהבת הוריו ובהישרדותו הוא מסמל את צדקת דרכם. העובדה שאומץ בסיום על-ידי פרננדו ודונה אלווירה מסמנת שיש עוד תקווה בעולם המקולקל הזה, שהרי בחייו ימשיך פיליפ באופן סמלי את מה שביקשו הוריו לו ולעצמם.

דון פרננדו – בדמותו הוא מייצג את הטוב האנושי. הוא מזמין את חרונימו וחוספה להצטרף לחבורתו בעמק הניצולים, ולאחר מכן הוא לוקח אחריות לשלומם בהגיעם לכנסייה. הוא הכיר בכישלונו להגן עליהם שם ולכן לא הפקיר אותם גם במחיר של סיכון חייו וחיי בנו. הוא נאבק באומץ בפורעים ואיבד את בנו חואן שנרצח באירוע. ברגישותו הוא ביקש להקל על אשתו הפצועה ולכן נמנע מלבשר לה על רצח בנם. בהחלטתו עם אשתו לאמץ את פיליפ הוא מגלה אצילות נפש ומבצע תיקון מוסרי.

הכומר הדרשן – האיש שהסית כנגד בני הזוג והטיל עליהם גזר-דין מוות אכזרי. הוא תלה בהם את האשמה לרעידת האדמה. הוא מייצגו של הממסד הדתי הקנאי ורואה עצמו כמי שיודע מהו רצון האל.

דון אסתרון – אביה של חוספה. בהתנגדותו לקשר של בתו עם חרונימו, הוא כופה עליהם ניתוק ומביא לכליאתה במנזר, שם חוקרים אותה בעינויים.

אביו של חרונימו – אדם מרושע המעדיף להיות נאמן לחוקי הכנסייה מאשר להגן על בנו. הוא זה שרוצח את חרונימו ואת דונה קונסטנסה, אותה חשב לחוספה.

הסנדלר פדרילו – רוצחם של חוספה וחואן. הוא יצא למסע דמים אכזרי. הוא לא הסתפק ברציחתה של חוספה, ואחריה הוא רוצץ את ראשו של התינוק חסר-הישע. באישיותו החשוכה הוא מייצג קנאות ורוע הנובעים מעיוורון מוסרי של ההולך אחרי מנהיגיו הרוחניים מבלי לעצור ולחשוב על צדק אנושי וקדושת החיים.

דון אלונזו – קצין בחיל הים המכיר את דון פרננדו ואת חוספה, אך ברגע האמת עומד מן הצד ולא יוצא להגנתם. בהתנהגותו הוא מייצג את הפחד המשתק מפני מנהיגי הממסד הדתי. הוא מכה על חטא כאשר מבין שהיה עליו לפעול בניסיון למנוע את ההרג. דון פרננדו מנחם אותו ופוטר אותו מאשמה.    

דרכי עיצוב

דרכי עיצוב שונות משמשות את הסופר כדי לעצב רעיונות, עמדות ומסר ביצירה.

סמל – רעידת האדמה הפיזית כסמל לרעידת אדמה מוסרית.

אנלוגיות וניגודים – אנלוגיה בין חרונימו לחוספה, אשר למרות פערי המעמדות הם קרובים בנפשותיהם זה לזו. השניים מתגלים בתכונותיהם החיוביות: אומץ-לב, טוב-לב ונאיביות. שניהם הומניסטים שטעו באמונתם באדם. הם חשבו שהישרדות מרעידת האדמה תחזיר להם את זכותם הטבעית לחיות, אך נדהמו לגלות שכוחות הרוע והשנאה חזקים הרבה יותר.

הניגודים בין הדמויות הטובות לרעות מעצבים את המסר של הסיפור: הנוראוּת שבהליכה העיוורת אחרי מנהיגי הדת הקנאים עד כדי אכזריות רצחנית.

ניגוד משמעותי נוסף הוא בין העיר הנהרסת ברעידת האדמה לבין העמק שהיה ל"גן-עדן" עלי אדמות. זהו מאבק בין עולמות: עולם הטבע הממוקם במרחבים מרובי עצים, תחת שמיים כחולים ושופעים מי מעיין – לעומת עולם אורבני ונחרב שנותרו בו בעיקר רוע ואכזריות אנושית. זהו למעשה "גיהינום" בו שולטים הכוח והאבסורד שבדרך האמונה המעוותת והחשוכה בחוקי הכנסייה והעומדים בראשה.

אירוניה – העובדה ש"כל מלאכי עליון" הגנו על חוספה כאשר נכנסה לחלץ את בנה מהבניין הבוער רגע לפני שקרס לא הספיקה לה כשההמון המוסת יצא להרגה. אותם מאמיני הנצרות רחקו מרגשות החמלה המאפיינים את הדת, לקחו את החוק לידיהם ורצחו בדם קר. בדרך האירוניה מעצב קלייסט את ביקורתו על מוסד הכנסייה הרקוב מיסודותיו. יתכן שבאמצעות אירוניה זו מכוון קלייסט אצבע מאשימה גם כנגד האלוהות עצמה, בבחינת איפה היו מלאכי העליון ששמרו על חוספה מפני אסון הטבע כשנזקקה להם בשעה שההמון ביצע בה ובחרונימו לינץ´. האם זהו הצדק האלוהי? אם כך, אולי באמת מדובר בגורל שרירותי ולא בשלטון שמיים המוציא צדק על האנושות.

סיכום

"רעידת אדמה בצ´ילה" הוא סיפור טרגי שבמרכזו עומדת השאלה כיצד ראוי לחיות ובאיזו מידה יש בכוחו של האדם לבחור בדרך הרצויה לו. קלייסט מותח ביקורת חברתית נוקבת כנגד מוסדות הכנסייה והעומדים בראשה אשר מתירים את דמם של אלו הנוהגים בשונה מאמונתם. הללו מייצגים את הצד האפל שבאדם, המוביל אותו לגילויי רוע ואכזריות המנוגדים לתפישת האהבה והחמלה שבבסיס הנצרות. בני הזוג הנרדפים משלמים בחייהם על הקנאות הדתית, אך בהישרדות בנם הצעיר יש משום תקווה לכינונו של עולם מוסרי יותר שיושתת על צדק, חירות ואחווה.

שאלות:

1.      הסיפור מעלה ביקורת על תופעות חברתיות וכן על תכונות אנושיות. הסבר מהי הביקורת, ומהם אמצעי העיצוב המחדדים ביקורת זו.

2.      הסבר את מוטיב המאבק ואת מוטיב המוות לאורך הסיפור. בתשובתך הסבר כיצד מוטיבים אלה מתקשרים לשתיים מהדמויות בסיפור וכיצד הם מאירים אותן.

3.      תאר את יחסי הגומלין בין חרונימו וחוספה לסובבים אותם בחלקים שונים של הסיפור. כיצד יחסים אלה מאירים את דמויות השניים ואת החברה בכלל בסיפור?

4.      בחר בשתיים מדמויות המשנה בסיפור, הצג אותן ואת פועלן המרכזי, והסבר את תפקידן בעיצוב הרעיונות הבולטים ביצירה.

5.      כיצד המתח בין בחירה לבין גורל בא לידי ביטוי בסיפור. הבא דוגמאות לביסוס דבריך.