מספר ארבע / יוסוף אידריס
מתוך: "מקום על פני האדמה", הקיבוץ המאוחד, 1986).
על הסופר
יוסוף אידריס נולד בשנת 1927 במחוז אש-שרקיה במצרים. הוא רופא בהכשרתו. קובץ סיפוריו הראשון "הלילות הזולים ביותר" הופיע בשנת 1954. מאז פרסם מספר רומאנים, עשרות סיפורים, מחזות וכן ספרי מסע ומאמרים. רוב סיפוריו עוסקים בחלכאים ובנדכאים ושזורה בהם ביקורת גלויה כנגד החברה והמשטר במצרים.
יוסוף אידריס נפטר בשנת 1991.
תקציר העלילה
ד"ר מאזן, רופא כללי במרפאה אזורית, בן 25, נאה ומטופח, נכנס למשמרת לילה, לאחר שנמנע מארוחת ערב עלובה שהיתה עניין רגיל במקום. ד"ר מאזן, שלא כמו רבים מעמיתיו למקצוע, לא היה בן למשפחה דלת-אמצעים, אלא בנו של אחד מגדולי הרופאים במשרד הבריאות. עוד משחר נעוריו התרגל ללבוש את מיטב הבגדים המהודרים ולנוע במכונית לבית-הספר ובחזרה.
לקראת משמרות לילה נהג ד"ר מאזן לגייס שניים מחבריו לעבודה כדי להקל על עצמו את הבדידות ולהשתעשע עמם בבדיחות ובשיחות רכילות. הוא נהג להצטייד במזון משובח מאחת ממסעדות הסביבה, בכתבי-עת זרים מן העולם, אך אפילו הטלפון וארבע הנשים שחילקו עמו את המשמרת, בנוסף לכל אלו, לא הצליחו להפיג ממנו את תחושת השעמום.
ערב אחד, יוצא ד"ר מאזן בדרכו למשמרת, כשהוא נודף ריח בושם ומצב רוחו מרומם. הוא נתון בתחושת שביעות-רצון מופגנת ומניח שכל הבריות חשות כמוהו. בדרכו לחדר הטיפולים, הוא זוכה לברכת החולים הממתינים לו "ולבו מתמלא אמונה שהוא אדם חשוב." בטרם כניסתו לחדר, הוא מספיק לגעור בעוזרת הזקנה על כי "ידית הדלת אינה מבריקה וכתמי רוק מזהמים את הקיר."
ד"ר מאזן משתהה בחדרו בקריאת כתב העת "וומן" ומתעלם מתור החולים הארוך הממתין בחוץ. בסופו של דבר, הוא מקבל את החולה הראשון, וכדרכו רושם לו חוקן לריפוי כאב בטן, מבלי שהאזין כלל לתלונתו.
ד"ר מאזן ידוע כמי שבסופו של דבר מגרש את חוליו וממתין לבאים אחריהם. לאחר שלושת החולים הראשונים, הגיעה תורה של חולה מספר ארבע. כדבר שבשגרה השמיע את השאלות הרגילות מבלי להרים כלל את עיניו מכתב-העת בו היה שקוע, מתבונן בתמונת שחקנית צרפתייה לבושת בגד-ים קצרצר. רק לאחר ששמע רקיעות רגליים רועשות של שוטר שעמד ליד שולחנו, נתן דעתו לאישה שהוצגה על-ידי השוטר כאסירה שנמצאת תחת פיקוח. מדובר באישה חסרת-בית המבלה את לילותיה בתחנת המשטרה, והלילה חשה ברע. באותו רגע, התמקד ד"ר מאזן בחולה כשהוא מלא סקרנות אמיתית כיצד נראית אישה תחת פיקוח. הוא מופתע לגלות אישה רזה, מכווצת על הרצפה, ראשה בין ברכיה ועיניה כבויות מביעות כניעה והשפלה. ד"ר מאזן שציפה לאישה בעלת גוף מגושם ואימתני, שואפת ריב ומדון, התאכזב ונהג בה בבוז. לאחר מכן ביקש לברר מדוע האישה נתונה תחת פיקוח, והיא השיבה שנאסרה בגלל חשיש. תגובתו של הרופא מזלזלת ובשמחה לאיד הוא אומר לה: "את חולה." האישה מבקשת לדעת במה היא חולה, ועצם השאלה בנימה רגועה, מרגיזה אותו והוא עונה נחרצות: "את חולה בשחפת." גם הכרזה זו לא מערערת את שלוותה של האישה, שמשיבה: "טייב, אני יודעת." תשובה זו מגבירה את חמתו של הרופא, שיצרים תוקפניים התעוררו בו, אך לא היה באפשרותו אלא להתבונן משתהה באישה השלווה הזו ולהכיר בכך שלפניו אדם שלא נבהל מהתנהגותו הזועפת.
בהמשך השיחה, מספרת האישה שכבר ידעה על מחלתה. אדישותה המפתיעה מעוררת ברופא את הסקרנות לשמוע את סיפורה. האישה מספרת שעבדה כמחלקת תה עם אביה עד שמת. לאחר מכן, התאהב בה נהג והיא הרתה לו, אך אמה החורגת עשתה לה הפלה. היא עברה לקהיר ושם פגשה בחור כייס שלימד אותה את מלאכתו, ונוסף על כך החלה לסחור בחשיש. ד"ר מאזן הקשיב בעניין ופניו הפכו חיוורות. כדי להפיג את מבוכתו שאל את האישה אם יש לה משפחה. האישה ענתה שיש לה בת, אשר זהות אביה לא ידועה. לשאלתו היכן בתה נמצאת כעת, השיבה האישה שהיא בבית-הספר. הרופא הופתע מהתשובה ובמיוחד מהמשכה, שהבת הנה ילדה חרוצה ושקדנית מאוד "והיא ראשונה בכיתה". ד"ר מאזן ביקש לדעת מדוע האישה שולחת את בתה לבית-הספר. האישה עונה בצחוק רם ופרוע: "רצוני שתהיה דוקטורה." הרופא מלמל לעצמו: "לכי לעזאזל."
בעודו תוהה מה לעשות באישה הניצבת מולו, ענתה היא בהפתעה שלא לא יעשה דבר, רק ייתן לה חופשה. הרופא נדהם מהדברים, נופף בעט באוויר ולבסוף כתב: "הופיעה. עשיתי את הדרוש. דרושה לה חופשה של עשרה ימים מהפיקוח."
האישה צעדה לעברו מתוך חולשתה, שאפה מהסיגריה שבידה בהפיחה עשן רב לגובה ואמרה לרופא: "בחיי הנביא! פאטמה תהיה רופאה דוקטורה מתוקה כמוך…" ולאחר שהבחינה במבטו הרותח של הרופא, הוסיפה רק: "תהיה בריא" ויצאה.
ד"ר מאזן נותר יושב בדממה. מבולבל, כועס ומפוחד הוא חבט בשולחנו בזעם. לשמע החבטה, הופיע העוזרת בבהלה. כשראה אותה, התפרץ בזעם וחזר על דרישתו בדבר ניקוי ידית הדלת והרוק שעל הקיר. הוא לא הסתפק בכך, אלא נשבע שישלח תלונה למנהל ויבקש לנקות שכר שלושה ימים ממשכורתה.
אפיון הדמויות
ד"ר מאזן והאישה האסירה החולה שמגיעה למרפאה מייצגים שתי קצוות של סולם המעמדות החברתי במצרים של המאה העשרים. המפגש המרתק ביניהם מראה כיצד התהום המעמדית הפעורה ביניהם כאילו מתבטלת נוכח הבדלי מבני האישיות של כל אחד מהם. המפגש בין השניים טעון, לאור ערעור הסמכות הטבעית של הרופא בפני חוליו.
ד"ר מאזן – רופא כללי בן 25, בעל הופעה נאה ומטופחת במיוחד. בן למשפחה עשירה מן המעמד הגבוה, מפונק ונהנתן. אישיותו נרקיסיסטית וכל עולמו נתון להנאותיו הפרטיות. הוא רודף-שמלות, בעיקר כאלה המופיעות בכתבי-עת זרים, בהם הוא מרבה לעיין, גם בשעה שהחולים ממתינים ארוכות מחוץ לחדרו. הוא מנותק מהמציאות ונוטה לחשוב שגם הבריות "חשות כמוהו שאין בעולם מיליגרם אחד של עצב".
הוא נוהג בחוליו ביהירות ובזלזול מופגן. אין לו כל עניין בתלונות החולים – לרוב הוא מאבחן את בעייתם ככאב בטן שגרתי ומורה על טיפול סטנדרטי בחוקן. הוא מתהדר בתחושת התלות והכבוד שמפגינים כלפיו חוליו וחש גאווה על כך. יחד עם זאת, החולים מבחינתו הם לא יותר ממספרים הממתינים למוצא-פיו ולגזרת גורלם על-ידו. ד"ר מאזן מתגלה כאדם בלתי-יציב, מהיר לכעוס, הסובל כנראה מרגש נחיתות מודחק. הוא מודע לכוחו להפחיד את זולתו במבע פניו הזועף, ואין הוא נרתע כלל משימוש רדוד ואכזרי ביכולת זו. פגישתו יוצאת-הדופן עם החולה האסירה, מלמדת עד כמה תגובותיו כפופות למצב-רוחו המשתנה ולהתקפות הזעם הפתאומיות, ואין הן פרי מחשבה ושיקול-דעת מעמיק. בפגישתו עם האסירה, הוא מסגיר את חולשתו האנושית ואת עליבותו המוסרית.
ד"ר מאזן חרד למעמדו גם בקרב עמיתיו למרפאה, לכן נמנע מליצור קשרים העלולים להיתפש כקרובים מדי. חמור מכך, הוא נוהג בגסות-רוח ותוקפנות בעוזרת הזקנה שלו ומעניש אותה על לא עוול בכפה.
בדמותו הצבועה, מסמל הרופא את השכבה של בני המעמד העליון, רודפי הכבוד והשררה. הוא זכה במעמדו בזכות שיוכו החברתי ואין הוא מסוגל להכיר במצוקה המאפיינת את מרבית לקוחותיו. הוא נטול עניין בחולים ומרוכז כל כולו בעצמו. הרופא כבול לתפישה המקדשת את האגואיזם כערך נבחר תוך אטימות לסביבה ומתוך עיוורון לסבל הזולת. הוא נרקיסיסט ונהנתן. לפיכך ברור שהוא חוטא לתפקידו כרופא ומסמל באישיותו הרקובה את תחלואי החברה, על ניצול החלש בידי החזק ופער המעמדות בה.
החולה האסירה – מספר ארבע ברשימת החולים למשמרת הלילה המתוארת בסיפור. שלא כמו החולים האחרים, היא מצליחה לעורר בד"ר מאזן סקרנות ועניין מיוחד. מסתבר שהיא אסירה הנמצאת תחת פיקוח, עקב היותה כייסת וסוחרת סמים. הרקע המשפחתי שלה קשה ומצבה בהווה עגום. אף על פי כן, היא מתגלה כאישה אחראית ואם הרואה חשיבות רבה בטיפוח עתיד בתה.
החולה מתוארת כאישה כחושה, מכווצת וכבויה, נראית "כתולעת קטנה שנכרכה סביב עצמה", בעלת מבע של כניעה והשפלה. גופה צהוב וחיוור, בטנה מצומקת ועיניה עצומות "כאילו היתה שרויה בתרדמה עמוקה".
היא מפתיעה את ד"ר מאזן בתגובתה האדישה להכרזתו כי חלתה בשחפת. ניסיונותיו להפחיד אותה עולים בתוהו, והיא שומרת על ארשת שקטה ורגועה המגבירה את סקרנותו. כאשר נשאלת על חייה, היא מתארת בשלווה מוזרה את השתלשלות האירועים שהובילו אותה למצבה הנוכחי. היא מספרת על בתה המצטיינת בלימודים ועל רצונה שבעתיד תלמד רפואה. היא גלויה וישירה וללא בושה ממליצה לרופא על הטיפול שיתאים לה: חופשה. התנהגותה הבוטחת כה מפתיעה את הרופא עד שהוא נענה להצעתה מתוך אין-אונים שהוא חש. היא משיגה את מטרתה ויוצאת את המרפאה בשקט ובנחת.
דמותה של האסירה החולה מסמלת את חוכמת החיים של בני-המעמד הנמוך, הנאלצים להתמודד עם קשיי החיים מבלי לקבל עזרה. היא חותרת להשגת מטרתה ואיננה נענית לניסיונות הדיכוי שמפעיל עליה הרופא. הוא שניסה לבצע מניפולציה מכוערת בכדי לבסס את מעמדו הרם, נתקל בחומה בצורה של ביטחון עצמי, נחישות ותבונה שהותירו אותו המום ומתוסכל.
הרעיונות המרכזיים בסיפור ומשמעותם
- העמדת הקונפליקט בין תכונות אופי שונות ומנוגדות והדגשת האבסורד על רקע השיוך החברתי של הדמויות.הרופא אמור לייצג את החוכמה, המסירות, הסובלנות, הרגישות לסבל הזולת והרצון לעזור, ואילו האסירה החולה אמורה לייצג את הטיפשות, הבריחה מאחריות, האנטי-סוציאליות, האטימות לסבל הזולת והאגואיזם. בפועל, מתהפכות היוצרות בסיפור זה. השיפוט הסטריאוטיפי המוטעה מוכיח עד כמה המציאות יכולה להפתיע. בסיפור נחשף ד"ר מאזן כאישיות מרושעת, אכולת רגשי נחיתות ורודפת כבוד אובססיבית – אנטיתזה למהות הרופא; בעוד האסירה החולה מפתיעה באישיותה השלווה, השקטה, שקולת-הדעת והאחראית. ניתן להסיק מהיפוך זה שיש להיזהר בהדבקת תוויות על בני-אדם בהתאם לשיוכם המעמדי-חברתי. כל אדם זכאי לשיפוט אובייקטיבי והוגן, מתוך עמדה אמפטית, תוך בחינת הרקע שהוביל אותו למצבו. הסיפור מזמן דיון מעניין במגוון תכונות-אנוש, כגון: ביטחון עצמי / רגש נחיתות; כבוד / זלזול; כנות / צביעות; סובלנות / ניכור; אופטימיות / פסימיות; תוקפנות / עדינות; רגישות / אטימות. ניתן לעמוד על משמעות תכונות אנוש אלו בהקשר לאפיון צביונה של החברה בכללה.
- פער המעמדות בחברה והשלכותיו על חיי היום-יום.הסיפור מציג תהום פעורה בין עולמו של ד"ר מאזן, החי בגלקסיה של רוממות עצמית ומשתייך באופן רשמי לבני המעמד הגבוה, לבין עולמה של הפושעת החולה, הנאבקת בקרקע המציאות הקשה של חייה העלובים. מתברר מהסיפור שהבדלי מעמדות חברתיים לא מעידים בהכרח על מעמד האדם מן הבחינה האנושית-מוסרית. זאת לא חוכמה להיות רופא כשאביך רופא בכיר בעצמו ומאחוריך גב כלכלי מוצק ותומך. לעומת זאת, ראויה להערכה גדולה אישה שהחיים לא חייכו אליה, גורלה לא שפר עליה ועל אף זאת ומתוך מודעות כנה ומפוכחת, היא דואגת לעתיד בתה, בתקווה שזו תזכה בחיים ראויים יותר. הקונפליקט הבין-מעמדי מתעצם נוכח יחסו הבוטה והאכזרי של ד"ר מאזן לעוזרת הזקנה שלו. הוא מתעמר בה, משפיל אותה ובסופו של דבר פוגע בה על לא עוול בכפה. מכאן עולה המסקנה עד כמה גדול אי-הצדק החברתי כתוצאה ממיקום שרירותי ומעוות של בני-אדם במעמדי מפתח. הרופא מנצל את כוחו לרעה, פוגע בחולים הזקוקים לו ונותנים בו אמון ומתעלל בכפופים לו מעצם מעמדו. בכך נוצרת תמונת מציאות מעוותת, בה השולט הוא בבחינת "עבד כי ימלוך".
הסיפור מעמיד ביקורת חברתית עוקצנית על האבסורד שבשלטון הדכאני של בני המעמד הגבוה על בני המעמד הנמוך.
- מושג ה´חופש´. במרכז היצירה ניצב מושג החופש שניתן לפרשו בשני כיוונים: האסירה החולה מצליחה לנטרל את כהות-החושים המאפיינת את ד"ר מאזן ולסחוט ממנו את החופש המיוחל לו היא זקוקה. בהתנהגותה היא מגשימה את המהות החופשית שברוח האדם. היא אמנם אסירה הנתונה תחת פיקוח באופן רשמי, אך שלוותה (המפתיעה על רקע מצבה הרפואי), מאשרת עד כמה האישה הזו בעצם חופשייה. היא משוחררת מאותה העמדת-פנים מזויפת המאפיינת כל-כך את הרופא. היא מלמדת אותו בהווייתה האותנטית, שהתרופה היעילה ביותר למצוקת האדם היא החופש. ד"ר מאזן, גם לאחר המפגש המטלטל עמה, לא משכיל להשתחרר מקנאותו למעמדו ומרדיפתו הפתטית אחר הכבוד. התנהגותו הבזויה בתמונת הסיום של הסיפור מעידה על חומרת מצבו, כמי שלא הצליח לצאת לחופשי ולחדול מאותה התנהלות מעיקה של להיראות תמיד טוב ולזכות ביראת כבוד מהסביבה. הטרגיות שבדמותו באה לידי ביטוי במפגשו המסעיר עם האסירה שלימדה אותו שיעור מאלף במודעות עצמית ובאובדן עשתונות על רקע של מצוקה רגשית רגעית.
דרכי עיצוב מרכזיות בסיפור
- כותרת הסיפור "מספר ארבע" מסמלת את ביטול מהותו האנושית והייחודית של האדם והחלפתה במספר. לחולים המגיעים למרפאתו של ד"ר מאזן אין שמות. הם מזוהים על-ידי מספרם בתור הממתינים. בולטת הסמליות בהדגשת שמו של ד"ר מאזן, לעומת העדר ציון שמה של האסירה החולה, אשר הצליחה לפרוץ את אלמוניותה ולהסעיר את נפשו של הרופא, שעד אותה פגישה נתפש בעיני עצמו ובעיני הסביבה כמודל לחיקוי והערצה.
- מוטיב הרופא-חולהמסמל את היפוך התפקידים שמתחולל בין שתי הדמויות הראשיות. הרופא שהיה מוצף בביטחון עצמי והתנשאות על הסביבה, מוצא עצמו חסר-אונים מול האישה החולה המהתלת בניסיונותיו להשפילה. היא הופכת מדמות חלשה ואומללה לאישיות בטוחה ובעלת עוצמה, בעוד שהוא מתגלה בחולשתו המביכה נוכח שיטתו הנלוזה לדרוס את כבוד מטופליו, שכשלה במפגש יוצא-דופן זה. חוכמת החיים של האישה עולה לאין-שיעור על השכלתו הרשמית. היא מבינה את מהות החופש באופן שנותר זר ומוזר עבורו. היא זוכה לרפואה על רקע שקיעתו בחוליו המוסרי.
בהתנהלותה הסוחפת, מצליחה האישה להסיר מעל הרופא את הכסות הכוזבת שניסה לעטות על עצמו, ולחשוף את אישיותו המנוונת מוסרית לעיני כול. בזכות המפגש המרתק בין השניים, יוצאת לאור המהות החולה של הרופא המבצע מלאכתו כפועל ייצור העובד על סרט נע. באופן מטאפורי-סמלי, החולה הבריאה והרופא חלה.
- מוטיב כאב-הבטן. ד"ר מאזן ממהר לאבחן את בעייתם הרפואית של מרבית מטופליו ככאב בטן. הוא לא מתעניין כלל בתלונתם, ממהר להפנותם לטיפול חוקן ומאיץ בהם להסתלק מחדרו. נראה כי הבחירה בכאב בטן איננה מקרית. הבטן היא סמל לאיבר שמבחינה רגשית מכיל כעס, תסכול ועצב. ניתן לפרש את אבחנותיו הפזיזות של הרופא כמעין השלכה של בעיותיו על חוליו. הוא, הסובל מרגשי נחיתות אשר כמעט מעבירים אותו על דעתו, נוטה להצביע על "הבטן המלאה" של מטופליו וממהר לשולחם ל"ניקוי". באופן פרדוכסאלי מסתבר שזוהי דרכו הטיפולית-אסקפיסטית של מי שמסרב להישיר מבט אמיתי אל המראה ולהכיר במחלתו שלו.
סיכום
הסיפור "מספר ארבע" מזמן מפגש דרמטי בין שתי דמויות קצה המייצגות את הפער האדיר בין המעמדות בחברה. העימות בין הדמויות מעמיד למבחן תכונות-אנוש שונות, אשר מההיבט הסטריאוטיפי היו אמורות לפעול באופן שונה לחלוטין. הקונפליקט בין המהות האותנטית של האישה לבין המהות המזויפת של הרופא, מוביל אל המסקנה המעודדת שהחזק איננו בהכרח חזק והחלש לא תמיד חלש. הסיפור מציג את הפן החיובי שבנפש האדם, שגם אם לכאורה הוא שייך למעמד נחות, אצורים בתוכו חוכמת החיים ויצר ההישרדות הטבעי העשויים להעניק לו רגעים של אושר.
ניתן לסווג את הסיפור כיצירה ביקורתית חריפה המצביעה ללא כחל וסרק על פער המעמדות בחברה, שמתבטא בהתנשאות מכוערת ובניצול לרעה של בני המעמד הגבוה את בני המעמד הנמוך. הסיפור מערער את השקפת העולם המקובלת לפיה לעולם ישלוט החזק בחלש. המושגים ´חזק´ ו-´חלש´ מיטשטשים במהלך העלילה ומובילים להיפוך תפקידים דרמטי בין הרופא והחולה. הרופא המנופח מחשיבות עצמית מסתיר ריקנות גדולה, המתבטאת במשיכתו לנשים יפות מתוך ז´ורנל ובקשרים מפוקפקים עם נשים נשואות. לעומתו, החולה המסכנה, אף שאין היא נשואה ואין בידה ממון ונסיבות חייה הביאוה אל הפשע, מגלה עליונות מוסרית בדאגתה לבתה ובהיותה כנה וחופשית בהבעת רגשותיה.
סיום הסיפור מותיר טעם רע נוכח האטימות, הניכור האנושי, שרירות-הלב והתאווה לשררה, שמפגין הרופא שלא הפנים את השיעור האנושי שקיבל מהאישה. מנגד, אפשר להתנחם בכך שגם במציאות מקוממת של ניכור וזלזול בזולת, ייתכנו רגעים קצרים של ניצחונות קטנים, אשר יוכיחו כי הצדק הקוסמי לא פס מן העולם.
יובל פז
