חייל לא אמיתי / דליה רביקוביץ

מתוך: "באה והלכה", הוצאת מודן, 2005)

אחד הצרכים הבסיסיים של האדם הנו השגת תחושת שייכות. פיוטר, גיבור הסיפור, הוא "חייל לא אמיתי". הוא אמנם משרת בצה"ל, אך לא מהסיבות הנכונות. הוא לא מצליח להשתמש בחובתו הלאומית על-מנת להשיג שייכות. הוא אדיש, חסר עניין בנעשה סביבו – "למרות כל שיעורי המוטיבציה והאגרסיביות, לא היה אכפת לו מי ינצח את מי."

   הוא לא סובל ערבים ולא סובל יהודים. הוא לא שייך לשום קבוצה חברתית. כשהיה ברוסיה, הוא לא היה שייך וגם בישראל הוא נשלח למרכז קליטה, שם למד מגוון דברים שאין ביניהם כל קשר ואין בכוחם ליצור מבחינתו זיקה לארץ. הוא "תלוש" – "הוא הגיע לארץ כי אמרו לו ברוסיה, או סיביר או תל-אביב".

   הצבתו במחסום תרקומייה מפקיעה אותו מחברת האדם בכלל. שם הוא חווה את שיא הניכור והאטימות האנושית – "פיוטר עמד חודש במחסום תרקומייה, מה שעורר בו שנאת אדם בשיעור שהוא לא הכיר".

   כקורבן למצב האבסורדי אליו נקלע, להיות ניצב בשדה קרב בו הוא לא מזדהה עם שום צד, הוא נוטה לברוח ובאופן טבעי הוא מתחבר לקורבן האחר, במה שנראה כמו אחוות המיואשים. ברור שהעיקרון המחבר בין פיוטר לבין מארחו הערבי הוא בנחיתות המשותפת לשניהם, מצב המוביל אותם לנהוג בכבוד בסיסי, באופן יחסי, איש כלפי רעהו – "פיוטר קגנוביץ מרגיש טוב מאוד בחצר של הערבי […] גם נעים לערבי שפיוטר לא מתנהג כאויב ונותן לו כבוד בסיסי, כפי שהוא נותן לכל יצור חי". מצבו המנותק מתבטא בכך, שלמרות בריחתו מהפלוגה בה שירת, מהר מאוד נפסקים החיפושים אחריו – "פיוטר נחשב נעדר, אבל כבר לא מחפשים אותו", למפקדיו לא כל-כך חשוב אם התאבד או נחטף. הם בוחרים להתעלם מקיומו. בלאו הכי אינם זוכרים עליו כלום. הוא לחלוטין לא שייך.

   "פיוטר הוא מקרה מאוד נדיר של חייל שאין לו שום הזדהות, לא עם הצד שלנו ולא עם הצד השני" – בדברים אלו מנומקת דמותו נטולת השייכות של פיוטר. הוא רוצה להשתייך, אך לעת עתה לא יכול. הוא חולם על אוסטרליה או קנדה – מקומות שאין בהם שום סכסוך. אולי שם יוכל להשתלב, כאשר לא תידרש ממנו כל הזדהות עם צד כזה או אחר.

   בסיפור יש נקודת אור אחת, הרומזת לסיכוי להשתייכות, כאשר פיוטר אוסף סביבו ילדים ומלמד אותם לטינית וביולוגיה. אך הילדים מתעניינים בזריקת אבנים ובכך מסמנים לפיוטר ששוב הוא נשאר בחוץ. "פיוטר מתחיל להיות מדוכא, כי החליף חיי סכנה ואיבה בחיים חסרי תוחלת".

   נראה כי המוצא היחיד של האדם המנותק לחלוטין, שאין בכוחו לחוות תחושת שייכות, הוא בהתאבדות. פיוטר מתאבד בדרך "מעודנת", הממחישה היטב את העדר שייכותו. "לילה אחד מלילות אוגוסט, פיוטר השיג את מטרתו בשלמות. הוא עצר את נשימתו עד שליבו פסק מלפעום, וכל מה שקרה אחר-כך כבר אין בו עניין, לא לחטיבת גבעתי ולא לערבים בג´נין". פיוטר פשוט העלים את עצמו, הפסיק להתקיים. הוא לא בחר בהתאבדות "קולנית" שיש בה מחאה, זעקה, או קול ביקורתי – הוא בחר לחדול להיות בדרך ההולמת ביותר את מי שמעולם לא היה שייך. כפי שבחייו הוא לא היה, כך גם במותו הוא איננו – נותר באלמוניותו המצמררת.

   לסיכום, הסיפור "חייל לא אמיתי" מזמן דיון נוקב בשאלת השייכות. זהו סיפור אנטי-מלחמתי המבקש להצביע על הסתמיות והאיוולת שבמלחמה, שכנראה רק המתבונן מן הצד, שאיננו שייך כמו פיוטר, מסוגל לחוש בה. הוויתור על השייכות בסיפור, הוא ביטוי של מחאה כנגד סכסוך שאין בו שום מטרה ראויה. אך בהעדר תחושת שייכות, נעלמת גם יכולת ההזדהות ועמה תכלית הקיום. פיוטר צדק בכך שלא מצא סיבה להתחבר לאף אחד מן הצדדים הנצים, אך נאלץ לשלם במחיר היקר ביותר – החיים, על בחירתו להישאר בחוץ. העובדה שהוא מתאבד מלמדת על הקרע הנפשי הקטלני שחווה האדם המנותק.

יובל פז.