פרימו לוי, סופר יהודי איטלקי, נולד בטורינו בשנת 1919. הוא היה ילד צנום, עדין וביישן, אשר בלט בהצטיינותו בלימודים. לאחר שסיים את לימודי החובה, בחר ללמוד כימיה באוניברסיטת טורינו. כשסיים את לימודיו האקדמיים בהצטיינות בשנת 1941, צוין בתעודת הגמר שהוא שייך לגזע היהודי, עובדה שמנעה ממנו לקבל עבודה שתהלום את כישוריו. בשנת 1943, הצטרף לוי עם כמה מחבריו לתנועת המחתרת האיטלקית הקומוניסטית "צדק וחירות" במטרה להתנגד לכיבוש הנאצי. בעקבות הלשנה, הוסגרו חברי התנועה, ולוי נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ. הוא שהה שם 11 חודשים, עד שחרור המחנה בידי הצבא האדום. מקרב 650 יהודים איטלקים שהיו במשלוח שלו, לוי היה אחד מ- 20 ששרדו. על ימיו באושוויץ כתב בספרו "הזהו אדם?". בראיון לרגל צאת הספר ב- 1947, אמר לוי: "אני כותב משום שאני כימאי. המקצוע שלי סיפק לי את החומר הראשוני, את הליבה שאליה אני מצרף את הדברים. […] הכימיה היא מאבק עם החומר, יצירת מופת של רציונליות, משל קיומי. […] הכימיה מלמדת את השכל לעמוד על המשמר. כאשר השכל נכנע, הנאציזם והפשיזם מתדפקים בפתח."

   לאחר ששב לטורינו, עבד לוי ככימאי תעשייתי במפעל. הוא התקדם לניהול המפעל, ופרש מעבודתו ב- 1977, כדי להתמסר לכתיבה. בספרו השני, "ההפוגה", תיאר את דרכו הארוכה בחזרה לאיטליה. נוסף על אלו, כתב לוי, בין השאר, את "הטבלה המחזורית", "מפתח כוכב", "ואם לא עכשיו, אימתי?", "השוקעים והניצולים" ו"זמן שאול", שהתפרסם לאחר מותו.

   באפריל 1987, נפל לוי אל מותו מן הקומה השלישית בבניין מגוריו. נסיבות מותו נותרו מסתוריות. אף שלא השאיר מכתב, בולטת הסברה שהוא התאבד. שלושה ימים לפני מותו, סיפר לאחד מחבריו שהוא חושב רק על התאבדות. אלי ויזל (סופר יהודי, ניצול שואה) אמר ש"פרימו לוי מת באושוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר."

תקציר עלילה

הסיפור "התלמיד" מתאר התרחשות שהיתה במחנה ההשמדה אושוויץ. בחודשים מאי ויוני 1944, מגיעים אל המחנה משלוחים של הונגרים – חלקם איכרים וחלקם אנשי מקצועות חופשיים, סטודנטים ואינטלקטואלים. הללו זוכים ללעג, כמקובל ביחסה של כל חברה למהגרים חדשים.

המספר, בן דמותו של פרימו לוי, הוא אסיר יהודי איטלקי הפוגש את גיבור הסיפור, באנדי, שהופך שותפו לעבודה במחנה. באנדי הוא הונגרי צעיר, תמים ושמח בחלקו, אשר למרות החיים באושוויץ, לא רואה סיבה לזנוח את הערכים לאורם חונך. רוב הסיפור מתמקד בדרך חשיבתו ובהתנהגותו של באנדי, כאשר במקביל מנסה המספר ללמד אותו את חיי המחנה: לגנוב ולשקר – כתנאי להישרדות. רק בסיום הסיפור מתברר שבאנדי למד. הוא גנב צנונית, וסמוק מבושה העניק אותה למספר.

הדמויות בסיפור

המספר – אסיר יהודי איטלקי הפוגש את גיבור הסיפור, באנדי ורוצה "לחנך" אותו. חינוכו של באנדי הוא המניע והסיבה להתרחשות בסיפור. הוא מנסה ללמד אותו איך לחיות ולשרוד במחנה המוות. המעט שידוע על המספר הוא שהיה במחנה קודם וכבר מכיר את תנאי החיים שם. הוא בעל ניסיון ויודע, כנראה, את הדרך להישרדות ולחיים: "אמרתי שכאן כדי להסתדר, יש לנצל אחרים, להשיג מזון בדרך לא חוקית, להתחמק מעבודה, למצוא ידידים בעלי השפעה, להסתתר, להסתיר את מחשבותיך, לגנוב, לשקר; אמרתי, שמי שלא נוהג כך, מת עד מהרה…"

באנדי – צעיר הונגרי (לא יהודי) שנעצר עקב פעילותו הפוליטית, שהוא "התלמיד", דמות חריגה שאיננה מושפעת מהתנאים הקשים השוררים באושוויץ. הוא מתואר כחסון, חרוץ ונמרץ, הטוב בקבוצה, כאדם שהיה בו "כישרון יוצא-דופן להיות מאושר: הדיכוי, ההשפלה, המאמץ, הגלות, החליקו על עורו כמו מים על אבן, בלי לשחוק או להותיר בו צלקת; אדרבא, הם טיהרו אותו וזיקקו בו את יכולתו המוּלדת לשמוח, כפי שאירע לפרחי החסידים העליזים והאדוקים." הוא הרגיש כי הדברים הקשים שעברו עליו הפכו אותו לאדם טוב ושמח יותר. כשבאנדי מספר על הגעתו למחנה ועל האופן שבו הוא התמודד עם השפלתו (למשל כשדרשו מהקבוצה לחלוץ נעליים ולצעוד יחפים על חלוקי האבן של מסילת הברזל שבעה קילומטרים), מבין המספר כי האיש הוא לא אדם המחפש רחמים ושאין בו שמץ של התנשאות, אלא רק שמחת חיים מיוחדת. כל ניסיונותיו של המספר להסביר לבאנדי את כללי ההישרדות במחנה עולים בתוהו: "אבל נראה שבאנדי לא הבין את דבריי; הוא לא רצה לשקר, כאן ציפו מאיתנו שנעבוד, ולכן עבד כמיטב יכולתו." באנדי מסתייג מהמלצותיו של המספר, אף שהוא מודע למעמדו הנחות כ"צוגאנג" (משלוח חדש) בעיני סגל המחנה, המורכב מפושעים פליליים גרמנים ופולנים. הערכים בהם הוא מאמין הם ערכים שמתאימים למקום אחר ולזמן אחר. הוא מסכן את עצמו בצדיקותו, לדעת המספר. הניסיון שלו לימד אותו שבמקום הזה יש חוקים אחרים, תנאי קיום שונים ולכן צורת ההתנהגות, הערכים והחשיבה צריכים להיות שונים.

כאן המטרה אינה להספיק את העבודה ולבצעה על הצד הטוב ביותר מתוך אידיאל, כי "הן (הלבנים) לא משמשות לבניית ביתך או ביתי". העבודה הכפויה הזו היא חלק מתוכנית של השפלה, החלשה, השמדה. היא לא עבודה שיש מאחוריה כוונה חיובית. המספר פוחד כי באנדי עלול להיחלש. הוא לא יוכל להמשיך לדעתו, לאורך זמן, בצדקנותו, ביושר שלו משום שאין מי שיעריך ויתגמל אותו על כך. ההפך, הוא ימשיך לקבל יחס של חיה או חפץ, לא יחס של בן אנוש שמשתדל לעשות את המצופה ממנו על הצד הטוב ביותר. כמו כן, ראה המספר בנמרצותו זו בזבוז מרץ מיותר וטעות מבחינה פוליטית. את התיאור הזה הוא מסיים במילים "הוא לא היה תלמיד טוב".

היחסים בין המספר ובאנדי

עיקר הסיפור מגולל את מערכת היחסים הנאמנה בין השניים. נאמנות וקרבה כזו שגורמת למספר לחרוג ממה שלימד את התלמיד שלו בעצמו – אם אמר לו שיש לנצל אחרים, לשקר, ולהסתיר את המחשבות, הרי שהוא עצמו עושה ההיפך עם באנדי – הוא מספר לו על המכתב מאמו שמגיע אליו בדרך מתוחכמת. המספר מסתכן ומעביר מכתב לאמו באמצעות פועל בנין איטלקי כשהוא שולח אותו לכתובת של ידידה שלו שתעביר לאם את המכתב. למרות התוכנית המתוחכמת ולמרות התקווה הרבה בלבו של המספר, הוא לא מצליח להאמין באמת ובתמים בהצלחת המשימה. בכל זאת הוא מקבל מכתב חזרה מהאם באותה הדרך. המספר יודע כי עליו לשמור על שתיקה וכי חייו עומדים בסכנה חמורה, ובכל זאת משתף את חברו המוערך בעניין. למעשה, המספר שם בידיו של באנדי את חייו.

   הסיטואציה שבה הם נמצאים כשהמספר מגלה את העניין לבאנדי היא סיטואציה סמלית מחרידה ביותר. הם נמצאים בבור השופכין ומנקים אותו. למעשה הם נמצאים בתחתית. במצב נחות, משפיל, לא אנושי ומכוער ודווקא שם צומחת ידידות שלא תישכח. דווקא שם ישנו קשר שמתחזק בעקבות גניבה. דווקא במקום הכי נמוך ישנה ברית רוחנית בין שני בני אדם.

   המספר מתרגם את המכתב לגרמנית ומקריא את כולו לבאנדי. הוא משתף אותו במעט מהעולם שמחוץ למחנה, בעולם התקווה, בעולם החיים. באנדי מאזין למספר בדריכות ומבין, לדעת המספר, את כוונתו לחלק עמו את התקווה, את האור בקצה המנהרה מבחינתו, כי "פיסת הנייר בין אצבעות ידיו, שהגיע אליו בדרך לא דרך… היתה בכל זאת סדק, נקב, ביקום השחור שאפף אותם, שדרכו יכולה להבליח התקווה". בתום קריאת המכתב עושה באנדי את מה שהופך אותו ל"תלמיד מצוין". הוא נותן למספר צנונית שאותה גנב. הוא עובר על חוקי ההתנהגות המקובלים עליו ומוכיח שלמד היטב את "החומר", את מה שניסה המספר ללמד אותו על החיים של "שם". המספר מרגיש שהדברים מבוססים על אהבה, דאגה וביישנות למרות שמדובר בגניבה. השניים מתחלקים במעט שיש להם – במעט התקווה ובמעט אוכל.

רעיונות מרכזיים

הסיפור "התלמיד" מתאר תכונות והתנהגויות אנושיות בתנאי קיום נוראים. במרכזו מתוארת כוחה של חברות אמת, המבוססת על אמון מלא שהם יקרי ערך ומשמעותיים בחיים שתכליתם רוע ואכזריות המחייבים מלחמת הישרדות. למרות קשיי התקשורת בין המספר ובאנדי, הם מתאמצים מאוד להבין זה את זה – "באנדי האזין לי בדריכות […]  הוא הבין את מה שמהותי שיבין". הידידות גוברת על הזרות. דומה כי במציאות שכזאת, נוצר קונפליקט בין הקרבה למען חברים, ובין אגואיזם שעיקרו התרכזות בהישרדות אישית. בתנאים של דוחק פיזי, המתבטא ברעב קיצוני ובחולשה גופנית, כל מעשה של מחווה, יכול להכריע לחיים או למוות.        

   במרכז הסיפור ניצבת הרוח האנושית. "התלמיד" הוא סיפור אופטימי על ניצחון הרוח האנושית. יש בו כדי להבהיר שבכוחו של האדם לנקוט בדרך המוסר המתאימה לנסיבות חייו. אף שהמספר דוגל בעקרונות לא מוסריים (רמאות, גניבה, התחמקות מעבודה וכד´), הוא נוהג בהגינות ובאחריות כלפי ידידו, שאין הוא חייב לו דבר. הוא אף מוכן לסכן את עצמו, כדי להגדיל את סיכויי הישרדות חברו הטוב.

   עניין נוסף, הנמצא ביצירה באופן מובלע, הוא התקווה לכך שבאנדי למעשה ניצל. המספר אומר: "אני נצמד לזיכרונותיי מבאנדי כאל דבר יקר ערך, אני שש להעלותם על הדף אחת ולתמיד, והייתי רוצה שבזכות איזה נס לא בלתי אפשרי יגיע דף זה אליו באותה פינת עולם שם הוא חי אולי עדיין, הייתי רוצה שיקרא את הדף וייזכר בנו". בדברים אלה מעמיד המספר את הסיפור כמין תקווה לחיים ולהמשכיות, של באנדי בפרט ושל אנשים שכמותו בכלל. הוא מקווה שגורלו של באנדי שפר עליו ושהוא ניצל, אם כי אינו בטוח בכך. משמעות התקווה בסיפור מגולמת באותו מכתב שקיבל המספר מאמו, שעליו הוא אומר "כי אותה פיסת נייר בין אצבעות ידיי, שהגיעה אלי בדרך-לא-דרך ושהתכוונתי להשמיד עד רדת הערב, היתה בכל זאת סדק, נקב, ביקום השחור שאפף אותנו, שדרכו יכולה להבליח התקווה."

   הסיפור הופך למן אמצעי לחיפוש החיים של "פעם", החיים של "שם", כזיכרון שיש ללמוד ממנו איך להתחזק, איך לצמוח, לאהוב ולהעריך את החיים.

דרכי עיצוב

שם הסיפור – שם הסיפור מעורר אסוציאציה ללימוד, מן הסתם בבית-הספר. כאשר מתברר שהעלילה מתרחשת במחנה השמדה, מתחילה להתגלות המשמעות האירונית של השם. בתחילה הוא מעורר ציפייה ליצירה שעניינה בלימוד דבר-מה ראוי. כאשר מתברר שעל התלמיד ללמוד לרמות ולגנוב, ניתן להבין שמדובר בסולם ערכים שונה, המותאם למציאות הזוועה של אושוויץ. הסיפור מסתיים בפואנטה, כאשר באנדי מוכיח שהפך לתלמיד טוב עם גניבת הצנונית. הוא למד את דרך ההישרדות במחנה, ובוויתורו על ערכיו האישיים, בחר למעשה בחיים.

מוטיב העבודה – המהות הקיומית של מחנה הריכוז היא עבודה סיזיפית – עבודה חסרת תכלית שנועדה להשפיל את נפש האדם ולהרוס את גופו. העיסוק המרכזי לאורך הסיפור הוא בסחיבת אלונקות עמוסות לבנים כבדות משקל. זהו הרקע, עליו מונחות הלבנים של החברות. ככל שהאדם נדרש לעבודה קשה יותר, כך הוא ניצב חשוף יותר מול כוחות הגוף והרוח שלו. תיאור העבודה בסיפור משמש רקע להבנת צורת החיים של אסירי הכפייה באושוויץ, והוא גם משמש בסיס לבניית השקפת העולם החדשה, שמבוססת על שקר ומרמה כתנאי להישרדות.

אנלוגיה בין דמויות – בתחילה, מתוארים המספר ובאנדי כרחוקים זה מזה, במוצאם, בשפת דיבורם ובהשקפת עולמם. לאחר שתהליך הלימוד מצליח, הופכים השניים לדומים. למעשה בכך מסתיימים יחסי ה"מורה-תלמיד" ביניהם, ובאנדי הוכשר להגן על עצמו ולשרוד.

סיכום

      הסיפור "התלמיד" עשוי להמחיש לקורא חוויות של ידידות, קירבה אנושית, אמונה ואופטימיות על רקע נוראות השואה. פרימו לוי בוחר בנימה עניינית ומינורית של תיאור חיי המחנה. הוא נמנע במכוון מניסיון מאולץ להרשים, לזעזע ולרגש. למשל, אין הוא מתאר מה עולה בגורלם של האסירים התשושים שאינם מסוגלים לעמוד עוד בעומס העבודה. בדרך זאת, הוא מנצל את הכלי הספרותי לשם המחשת הבנאליות של הרוע. המוות נמצא תמיד ברקע, וברור שהמשימה היא לחמוק ממנו.

      הקריאה בסיפור זה מעלה שאלות מוסריות הנוגעות להתמודדות האדם עם תופעות של אכזריות אנושית. סולם הערכים המקובל עומד למבחן, כאשר מדובר במציאות מעוותת של קריסה מוסרית טוטלית. בסופו של דבר, מוכיח הסיפור שגם בתנאים תת-אנושיים, בכוחו של האדם לשמור על צלם-אנוש, להושיט יד לעזרה, להיאבק, להוקיר תודה, לחלוק את רגשותיו ורכושו עם האחר ולשמור על תקווה.