הניה/ גרשון שופמן

הסיכום נכתב בשיתוף תלמידי כיתה י"ב 1

כפר הנוער אלוני יצחק – תשע"ה 2014

על הסופר

גרשון שופמן (1880 – 1972) היה סופר עברי וצייר. נולד בעיר אורשה שברוסיה למשפחה יהודית חסידית. סיפוריו הראשונים התפרסמו כשהיה בן 19. ב- 1902 פרסם את קובץ סיפוריו הראשון "סיפורים וציורים".

שופמן שירת שלוש שנים בצבא הצאר, ולאחר פרוץ מלחמת רוסיה – יפן ב- 1904, ערק מהצבא ונמלט ללבוב, משם שלח את סיפוריו לכתבי העת ה"השילוח" (שיצא באודסה בעריכתו הספרותית של ביאליק) ומאוחר יותר ל"המעורר" בלונדון, בעריכתו של ברנר. שנה מתקופת חייו בלבוב התגורר עם ברנר, אך דרכיהם נפרדו כאשר התאהבה בת זוגתו של ברנר בשופמן, וברנר עלה לארץ ישראל. עם זאת, הם שמרו על קשר עד למותו של ברנר. תקופת מגוריו בלבוב היתה תקופה פוריה ביצירתו, והוא הרבה לכתוב על בתי הבושת בסביבת מגוריו ועל הומוסקסואליות. בשנת 1913 היגר מלבוב לוינה, שם העביר את שנות מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1914 הוציא את כתביו המקובצים ב"הוצאת "מוריה" של ביאליק. בשנת 1920, בהיותו בן 40, נישא לאנני פלאנק, נערה אוסטרית קתולית כבת 17 ממשפחת איכרים, והקים עמה בית בכפר. בני הזוג חיו בכפר 17 שנה. הם נשארו נשואים עד למותו. בשנת 1938, לאחר סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה הנאצית, עלה שופמן עם משפחתו לארץ ישראל, בגיל 58, זאת לאחר שבמשך שנים הסתייג מעלייה לארץ, בעיקר לאחר רצח ברנר ביפו, ב- 1921. הוא השתקע עם אשתו וילדיו בתל אביב, פרסם מציוריו ומסיפוריו ב"דבר" ובהוצאת "עם עובד". ב-1960 הוציאו הוצאות "עם עובד" ו"דביר" את כל כתביו בחמישה כרכים. ב-1954 עבר לחיפה, בעקבות הצעתו של אבא חושי, ראש העיר חיפה דאז, להעניק דירות במתנה לסופרים. בשנת 1946 זכה שופמן בפרס ביאליק, בשנת 1953 בפרס רופין ובשנת 1957 בפרס ישראל. שופמן נפטר בחיפה בגיל 92.

תקציר עלילת הסיפור "הניה"

הסיפור "הניה" מחולק לשלושה פרקי זמן, בהם מתוארים קורות חייה הקצרים.

החלק הראשון מתאר את הניה בהיותה בת 12. היא מתוארת כ"ילדת טבע" אשר גרה בכפר שקט ופסטורלי, בבית מסויד עם חלונות צלולים. לצדה של הניה מוזכרים אביה, איכר מזדקן, העסוק בעבודות נגרות ואחיה הגדול שעובד יחד עמו. חייה של הניה שגרתיים, למעט בימים של סופי שבוע, במהלכם מגיעים לפעמים נערים מהעיר הגדולה לטיול בכפר, והללו מעוררים בה עניין מיוחד. מסופר על אחד הנערים, שהתקרב להניה ונדנד אותה להנאתה על הערסל. בכל פעם שהערסל התרומם לגובה, ראתה הניה את בתי העיר הגדולה הנשקפים באופק ומהווים עבורה את "העולם החדש והזר".

בחלק השני מתוארת הניה כעבור ארבע שנים כשהיא בת 16, וחיה בעיר. במעבר חד מסופר על הניה שהפכה לזונה מבוקשת בקרב הגברים גסי-הרוח, היוצאים מלוכלכים מבתי החרושת בתום יום עבודתם. גברים אלו, תעבי מין שלא יודעים שובע, דרשו שוב ושוב את גופה של הניה הצעירה והיפה.

בחלק השלישי המתרחש כמה שנים לאחר מכן, מסופר על מותה הפתאומי של הניה, ועל תגובת בעל-הבית בו כנראה התגוררה ועבדה כזונה. אדם זה התעלם ממותה של הניה, ורטן באוזני אשתו על נטייתה המרגיזה לבחור נשים גוססות ל"עבודה" בביתם. הוא יצא אל בית המרחץ האפלולי עם התקרה השחורה וחלונות הברזל המפויחים, לפנק שם את גופו השמן. ברקע נשמעו המים הזורמים וצרצור של צרצר.

אפיון הדמויות בסיפור

הניה – גיבורת הסיפור, מופיעה תחילה כילדה בת 12, יפה ותמימה, המעבירה את זמנה במשחקים בחוץ. מיד בבוקר היא יוצאת מהבית ומתוארת באמצעות ריבוי פעלים כמי שמתרוצצת בגן הירק בין הערוגות, מחפשת דבר-מה, מטפסת על עצים ומסתתרת. תיאור זה מזכיר התנהגות של בעל-חיים חופשי בטבע. מתוך מפגשה עם הנערים המטיילים בכפר, ניתן להבחין במעין תשוקה תאוותנית וילדותית לעוד נדנודים בערסל. היא מתוארת כמי שנמשכת אל נופי העיר הגדולה, הנשקפים אליה מהערסל המתרומם. ברגעים אלה, עיניה מבהיקות כאילו מביעות את רצונה לעוף אל "העולם החדש והזר".

בהמשך הסיפור מתוארת הניה כנערה בת 16, אשר נפלה לסימטה עקלקלה בקצה העיר, לשם הביאה את ריחה היערי שרענן בבת אחת את האוויר המסואב והמחניק במקום. מתברר שהניה עוסקת בזנות  והיא מתוארת כמי שמרוצה מחייה – "צוחקת היתה הניה צחוק צוהל, עסיסי" – ספק מתוך סיפוקה על היותה כה מבוקשת בקרב הגברים, ספק בשל היותה שיכורה או לא מודעת לחומרת מצבה. מסופר על הניה שכמעט תמיד היתה "תפוסה", והגברים שהיו מגיעים לביתה תבעו ממנה תמיד "עוד" – מ"היצור היפה, צמח-השדה". לאחר שמתה, מתוארת הניה שוב כבעלת תווי פנים תינוקיים ותמימים. 

מתוך אפיון דמותה הישיר של הניה ניתן להבחין שהיא הפכה מילדה יפה לנערה מושכת – דבר שהוביל להיותה מבוקשת מאוד בתור זונה. מן האפיון העקיף של דמותה ניתן להסיק שהניה היתה ילדה זנוחה, שבהתבגרותה נמשכה אל העולם שהציעה העיר הגדולה. היא הגשימה את חלומה להגיע לשם, אך הידרדרה לזנות והפכה קורבן לתאוותנות חסרת שובע של גברים קשיי-יום, אשר ביקשו לפרוק את יצרם בגופה.

אביה של הניה – דמותו מתוארת בקיצור, כאיכר גרמני מזדקן, העסוק בעבודות נגרות. מסופר עליו שנהג להרכיב משקפיים כהות – פרט שבאופן סמלי יכול להצביע על עיוורון בראיית הסכנה הנשקפת לבתו. אפשרות זו מתחזקת נוכח אזכורו של הבן הבכור, אשר חש רצון להסב את תשומת לב אביו ל"הניה הקטנה שלו, שאין כמוה בבנות ליופי ולחן" כאילו שהוא יודע שהיא מועדת לפורענות. עיסוקו הנחוש של האב בתיקון הכוורת עשוי להצביע באופן אירוני על בחירתו לתקן דבר פעוט-ערך, בשעה שאינו מודע כלל לקלקול העומד להתרחש בחיי בתו.

בעל הבית של הניה – ככל הנראה מדובר בסרסור שהעסיק את הניה בזנות. אדם זה מתואר כאיש מפונק ושמן, המופיע רק לאחר מותה של הניה, ומתגלה כאדם דוחה פיזית ורגשית. הוא מגיב בכעס על מותה של הניה, אולי מכיוון שכעת יהיה עליו למצוא נערה אחרת אותה ינצל לפרנסתו, ויוצא באדישות אל בית המרחץ, לטפל שם בגופו. הרקע של בית המרחץ המטונף מוסיף לאפיונו של אדם זה כדמות פגומה מוסרית.

כמו העלילה, כך גם אפיון הדמויות מוגש בסיפור בצורה מינימליסטית. יתכן שהימנעותו של שופמן מתיאורים מקיפים יותר נועד כדי למקד את הקוראים בהתרחשות הטרגית כשלעצמה, זאת מבלי שהוא יקל עליה בהסבירו את הנסיבות שהביאו להתרחשותה, או את מבנה אישיותן של הדמויות שאפשרו התרחשות זו.

משמעות הסיפור

הסיפור "הניה" מתאר מציאות טרגית הן במישור האישי והן במישור החברתי. המישור האישי של הסיפור מעמיד במרכזו את דמותה של הניה, על גורלה המר. מסיבות שאינן מתוארות בסיפור, הפכה הניה מילדה כפרית תמימה לנערה עירונית העוסקת בזנות, אשר קיפחה את חייה בגיל צעיר. המישור האישי מעורר בקורא זעזוע בעקבות מותה הטרגי של הניה, ובכך מעלה שאלות מוסר הנוגעות לאחריות אנושית. שאלות אלו מצביעות על המישור החברתי של הסיפור, הרומז לכשל מוסרי לא רק של הדמויות הנזכרות ביצירה, אלא של החברה כולה. כיצד יתכן שנערה בת 16 הופכת לזונה? מה מייצגים הנערים המטיילים בכפר ולאחר מכן הגברים שפורקים את יצר המין שלהם בגופה השברירי של הניה? מה תפקידו הייצוגי של בעל הבית בניצולו את הניה לשם פרנסתו? מה אחריות החברה לפגיעה בהניה? שאלות אלו מזמנות את קריאת היצירה כסיפור של מחאה חברתית. בחברה מתוקנת ומוסרית, חייה של הניה לא היו נגדעים בגיל כה צעיר ובנסיבות טרגיות שכאלה. אם מישהו אחד היה יוצא להגנתה, אפשר היה למנוע את מותה. הסיפור מוכיח כי הניה היתה "גוף להשכרה", שאיש לא שמר עליו, ושמבחינה חברתית היא היתה דמות שקופה. הנערים שתוארו תחילה כ"ארבה" וכ"כנופיה רועשת", תוך שימת דגש על גופם היפה, השזוף, המעורטל במקצת, הפכו בהמשך הסיפור לגברים בעלי "עיניים להוטות מתוך פנים מפויחים [..] המונים-המונים נהרו קשי-היום כל הלילה, הלוך ורנן, הלוך וצרוח צריחות של הוללות פרועה". הם מוצגים במילים קשות המזכירות התנהגות אלימה של חיות טרף: "הרעבתנות של עשוקי החיים וחנוקי הכרך, הרעבתנות האכזרית, שאינה יודעת שובעה, התנפלה על היצור היפה, צמח-השדה, ינקה את לשדו, בלי הרף, תבעה והפצירה בחוצפה תאוותנית: – עוד!…"

הימנעותו של שופמן מתיאור הנסיבות שהביאו להפיכתה של הניה לזונה, כמו גם היעדרו של כל הסבר לאירועים שהביאו למותה, מעניקים משמעות ביקורתית נוקבת לסיפור. מה שקרה להניה עלול לקרות לכל אישה, באשר היא אישה. הסיפור מתריע על הסכנה הנשקפת למין הנשי מעצם היותו מאוים תמיד על-ידי המין הגברי. במובן זה, אפשר לקרוא את "הניה" כסיפור פוליטי-מגדרי – זאת בהקשר ליחסי הכוחות בין המינים, ובעקבות מציאות בה לרוב נשים מותקפות או מנוצלות מינית על-ידי גברים, ולא ההפך. לפיכך, "הניה" הוא סיפור בעל משמעות חברתית, הקורא להתנגדות.

דרכי עיצוב של משמעות הסיפור

הסיפור "הניה" משופע באמצעים ספרותיים המשמשים לעיצוב משמעותו:

מבנה הסיפור וסגנון הדיווח – הסיפור בנוי מאקספוזיציה בה מוצגים המקום, הזמן והדמויות. המשך הסיפור מורכב מתיאור מינימליסטי של שלושה פרקי זמן: ילדותה של הניה, נעוריה ומותה. סגנון דיווח זה מוכיח כי לפרטים שלא סופרו יש חשיבות רבה. שופמן השמיט במכוון פרטים הנוגעים לנסיבות גורלה של הניה, למשל: מה היו יחסיה עם הוריה? האם בילדותה נפגעה או נוצלה מינית? האם הידרדרה לזנות עקב מצוקה כלכלית? האם בחרה להיות זונה או שהדבר נכפה עליה? האם סבלה כשעבדה בזנות? אם סבלה, מדוע לא תואר סבלה? מה הביא למותה? בהיעדר תשובות לשאלות אלו נוצרת תחושה שהניה איננה אדם, אלא חפץ שנועד לסיפוק צרכים. שופמן נמנע מתיאור רגשני שעשוי לעורר הזדהות וחמלה כלפי הניה, אולי כי רצה לטשטש את אנושיותה ולהמחיש עד כמה האנשים בחברה ראו בה ובנשים כמותה כלי ריק לסיפוק צרכים, ולא נפשות בעלות רגש.

רמז מטרים – בפתיחת הסיפור מוצג כפר מגוריה של הניה כמקום שקט ונעים. התיאור האידיאלי של הטבע מופר עם אזכורו של סדן-גזע בו "היה נעוץ קרדום ממורט וחד". לכאורה אין חשיבות לפרט מידע זה, אלא שבדיעבד הוא עשוי לשמש כרמז מטרים לאסון שיתרחש בעתיד. הגרזן הנעוץ בעץ הכרות רומז לגדיעת חייה של הניה בהמשך.

מטונימיה – תיאור המקומות בהם מתרחשת עלילת הסיפור מטונימיים (=מייצגים) למתחולל בנפש הדמויות. תחילת הסיפור בתיאור הטבע הפסטורלי משקפת את תמימותה של הניה הילדה. היא מתרוצצת חופשיה בחוץ, מתמזגת עם יפי הטבע. בהמשך הסיפור, הניה נפלה "לתוך סמטה עקלקלה שבקצה הכרך". תיאור המקום אליו הגיע מטונימי למצבה כשהפכה לזונה: "האוויר המסואב והמחניק", "הפנסים האדומים, והניגונים הצרודים והמלנכוליים שיצאו מן החלונות", "הסמטה העקלקלה עם אווירה המוזר, הקשה והמושך". בסיום הסיפור, לאחר מותה, מוצג בית המרחץ כמקום אפלולי בו "התקרה היתה שחורה, החלונות עם שבכות הברזל, היו מפויחים", תיאור המבטא באופן מטונימי את גורלה הטרגי של הניה.

ניגודים – הניגודים הקיצוניים בין תיאור בית ילדותה הכפרי של הניה, המסויד עם החלונות הצלולים, לעומת סמטאות העיר הצפופות והמחניקות בהן הפכה הניה לזונה, ובסוף הסיפור בית המרחץ אליו יוצא בעל הבית לאחר מותה – מקום מטונף עם חלונות מסורגים ומפויחים. ניגודים אלו מצביעים על הידרדרותה הנוראה של הניה.

סמלים: 1) כאשר הניה מתנדנדת בערסל, מצוין שהוא תלוי בשלשלאות של ברזל בין שני אורנים – זהו ביטוי סמלי לתקיעותה של הניה בכפר הולדתה. העובדה שהניה מצליחה לראות את הכרך המרוחק בכל פעם שהערסל מתרומם לגובה, רומזת לרצונה להגיע למקום שמסמל עבורה עולם חדש, גדול, מסקרן ומפתה.

2) משקפיו הכהים של האב מסמלים את העיוורון המופשט, בכך שאין הוא מודע לסכנה האורבת לבתו הקטנה, עליה נאמר ש"אין כמוה בבנות ליופי ולחן" – רמז נוסף לאיום עתידי, שנובע מעצם היותה ילדה יפה שתהפוך לאישה מושכת.

3) הסיפור מסתיים במילים: "מים ניתזו, השתפכו ושוקקו, וצירצר הצרצר. הצרצר שחותם את הסיפור מסמל צרימה רועמת נוכח מותה הטרגי של הניה. בעל הבית מבלה בבית המרחץ, שם המים – כסמל לחיים – ניתזים, נשפכים ושוקקים (מילה המזכירה את הביטוי "שוקק חיים"), ובאותו משפט סיום נזכר הצרצר שבצרצורו מזכיר את העוול שנגרם להניה.

מוטיבים: 1) מוטיב החיפושיות – החיפושיות מוזכרות לראשונה כדימוי לעיניה המבהיקות של הניה המתפעלת ממראה העיר הנשקפת מהערסל שבכפר: "ומשם היא מביטה הרחק-הרחק, מעל לחורשה ושדה, אל עבר הכרך, מביטה בעיניה היפות והלחות, שהבהיקו עתה כחיפושיות שדה כחלחלות ברגע שהן מפשקות גפיהן לעוף…" – זהו תיאור חיובי של הניה המשתוקקת להגיע אל העיר, ורצון זה מדומה לחיפושיות המתכוננות לעוף. בפעם השנייה מוזכרות החיפושיות, כאשר הניה מוטלת מתה על מיטתה, כשעל פניה אותו מבע תינוקי שהיה להם משכבר הימים, כאשר הניה היתה נרדמת בבית ילדותה ו"חיפושיות-בית התרוצצו על הקרקע". אלא שכאן מבעד לעיניה שנותרו פקוחות קצת "נראו אך קצות הכנפיים הכחלחלות, כשהן מנצנצות לעוף…" – תיאור שונה שמסגיר כי הניה כבר לא תוכל "לעוף" לשום מקום. בפעם השלישית כבר לא נזכרות חיפושיות, אלא בן דמותן השלילי, הצרצר התקוע במקומו, שבצרצורו המטריד מסמל את העוול שנגרם להניה.

2) מוטיב ה- "עוד!" – המילה "עוד" מופיעה פעמיים בסיפור. בפעם הראשונה זו היתה הניה שביקשה "תחילה בהברה רפה ומבוישת ואחר כך במרץ ובעין חוצפה תאוותנית: – "עוד" מהנער שנדנד אותה בערסל. הבקשה ל"עוד" מייצגת כאן רצון תמים של ילדה לעוד משחק שגורם לה הנאה וריגוש. המילים "חוצפה תאוותנית" עשויות לרמוז לחוצפה תאוותנית אחרת ומרושעת שתאפיין את הגברים שידרשו "עוד" מגופה של הניה, כאשר יתדפקו על ביתה. בפעם השנייה שמילים אלו מוזכרות נכתב: "הרעבתנות של עשוקי החיים וחנוקי הכרך, הרעבתנות האכזרית, שאינה יודעת שובעה, התנפלה על היצור היפה, צמח-השדה, ינקה את לשדו, בלי הרף, תבעה והפצירה בחוצפה תאוותנית: – עוד!…". מוטיב זה מעצב את רעיון העוול שעומד במרכז הסיפור. מוטיב ה"עוד" משקף את המסר המגדרי של הסיפור בהצביעו על החפצת האישה והשתקתה (הפיכתה ל"חפץ" מיוצר) בידי הגברים היוצאים באופן סמלי מבית החרושת בדרכם אל הניה. במילה "עוד" מוצגת האישה שרוצה "עוד" כמופקרת המסתכנת בניצול, והגבר מוצג בכוחנות, תוקפנות, אטימות, תאווה ונצלנות. מוטיב ה"עוד" בסיפור מצביע על הקול הנשי המשתוקק לחופש, אבל מושתק על-ידי הקול הגברי, ההופך גם לקול החברה – והוא למעשה קול הדיכוי.

סיכום

הסיפור "הניה" מציג את תופעת הזנות שהיתה קיימת מאז ומעולם, ובאמצעות תיאור קורות חייה הטרגיים של הניה, הוא מעורר שאלות מוסריות. מאחר ותופעת הזנות תמשיך להתקיים, אם במסגרת חוק ואם כעבירה על החוק, מן הראוי לבחון דרכים לפיקוח עליה מתוך תקווה לצמצם במידת האפשר את נזקיה. תופעת הזנות מאופיינת בפגיעה בגוף ובנפש האישה, שלא פעם סובלת מאלימות והשפלה. המציאות המחפירה שמתוארת בסיפור משקפת את המציאות של אותן קורבנות, על רקע אדישותן, ולעתים אטימותן, של רשויות החברה. כאמור, שופמן בחר להימנע מתיאור רגשני של הניה, אולי כדי לצמצם מעט את רגש הרחמים כלפיה ולעורר בעוצמה רבה יותר את רגש הזעזוע. הימנעותו מתיאור רגשותיה מטשטשת את אנושיותה וממחישה עד כמה האנשים ראו בה כלי לסיפוק צרכים ולא אדם בעל רגשות. העובדה שאיננו יודעים מה גרם להניה להידרדר לזנות, מגבירה אף היא רגש של דאגה ושל חוסר-אונים מול תופעה שעלולה לפגוע בכל נערה או אישה.

הסיפור "הניה" מעורר רגשות של זעם, צער וחמלה, כיוון שהתובנות העולות ממנו מוכיחות שאף אחד לא מוגן מפני אפשרות הפגיעה, ובכלל לא בטוח שאם זו תתרחש, יהיה מי שיעצור אותה. אלו תובנות פסימיות הנוגעות ליחסי גברים-נשים בעולם. חשיבותו של הסיפור היא בהעלאת הנושא הזה לתודעה. הסופר, בשונה מהחברה, לא מוכן להעלים עין מהתופעה הנוראה. הוא מספר את סיפורה האישי של הניה בניסיון לתקן פגם חברתי. התובנות העולות מהסיפור עשויות לעודד התערבות אקטיבית של בני-אדם אכפתיים, אשר מתוודעים לניצול אכזרי של נערה או אישה בידי גברים. במובן זה, הסיפור הזה לא רק קשור למציאות של ימינו, אלא ממש חשוב כיצירה שיכולה לכוון לדרך המוסר.

יובל פז