המפלצת השחורה / אידה פינק

אידה פינק

המפלצת השחורה / אידה פינק

על הסופרת

 
אידה פינק, ניצולת שואה, סופרת ישראלית, נולדה ב- 1921 בזבארז´ שבמזרח פולין, (כיום אוקראינה), לאב רופא ולאמא מורה למתמטיקה. ביחד עם אחותה נמלטה מהגטו ב- 1942 בעזרת ניירות אריים מזויפים, ובעזרתם התחזו לאיכרות פולניות והתנדבו לעבודות כפייה בגרמניה. לאחר שנחשפה זהותן, הן הצליחו לברוח שוב, נדדו ממקום למקום בזהויות בדויות, עבדו בחקלאות ובבתי חרושת שונים. "תחילה הייתי שחקנית גרועה", סיפרה פינק על הצורך להחליף זהות כל הזמן. "אחר כך השתפרתי ושיחקתי טוב יותר, ובסוף לא הייתי שחקנית כלל; הייתי הדמות הבדיונית שיצרתי".

לאחר המלחמה נישאה למהנדס צעיר שאיבד את אשתו ובנו בשואה והשניים עלו עם בתם התינוקת לארץ. אף שעלתה לארץ ב- 1957 והתגוררה מאז ועד פטירתה ב- 2011 בחולון ובתל אביב, היא המשיכה לכתוב בפולנית, ויצירתה תורגמה לעברית. פינק עבדה תחילה ב"יד ושם", בגביית עדויות של ניצולי שואה ובהדפסת הפרוטוקולים מחקירותיהם של פושעים נאצים. לאחר מכן הייתה שנים רבות ספרנית המדור המוזיקלי של "מכון גתה" ואף לימדה נגינה בפסנתר.

"יום אחד נפלה עליי המחשבה שאני רוצה לספר מה קרה. זה היה רגע מוזר מאוד. לקחתי נייר ועיפרון, הלכתי לחדר ריק ורציתי לכתוב. ישבתי חמש שעות ולא כתבתי אף מילה", סיפרה בסרט על חייה. "לאחר מכן התחלתי לכתוב סיפורים קצרים המבוססים כולם על אירועים אמיתיים". האירועים שבסיפורים התרחשו בחייה או בחיי הקרובים אליה – בני משפחה, חברים, מכרים. "לא צריך פנטזיה בשביל זה", אמרה בריאיון אחר. "קרו כל כך הרבה דברים, שלא צריך לדמיין כלום".

פינק הטילה ספק בכוחה של הספרות למנוע את הישנותן של זוועות השואה: "אני פסימית מאוד בעניין כוחה של הספרות לשנות שינוי של ממש", אמרה בסרט "רישומים לקורות חיים"; וכשנשאלה אם היא מצטערת שלא כתבה די על השואה, השיבה: "גם אם אני מצטערת, זה לא יעזור, אבל אני מקווה שאכתוב עוד. לא גמרתי עם השואה, ואני מרגישה שלעולם לא אגמור."
אידה פינק זכתה בפרסים רבים, ארציים ובינלאומיים. היא כלת פרס ישראל לספרות לשנת 2008.
 

תקציר העלילה

 
המספר, גיבור הסיפור, הוא נער יהודי המתגורר בביתה של מטילדה המסתירה אותו מפני הנאצים. כאשר היא חוששת מחיפוש שעומד להיערך בביתה שבדוֹבּרוּבקה, היא שולחת אותו לביתו של דודהּ הזקן המתגורר עם כלבו, מרחק של חמישה-עשר קילומטרים, בתקווה שיאפשר לו לשהות שם שבוע-שבועיים, עד חלוף האיום. הזקן מסרב בנימוס מחשש לחייו שלו, והנער מעמיס את תרמילו בכוונה לעזוב את המקום מבלי לדעת לאן. הזקן מביט בו ומחליט להזמינו לארוחת ערב ולאפשר לו להישאר בביתו למשך לילה אחד בלבד. הוא משכן אותו בעליית הגג המחניקה מריח עז של חציר. הכלב נותר למטה, ראשו מורם במבט על תנועותיו של הנער. זה משתרע על החציר בעייפות גדולה ומהרהר במזל שהאיר לו פנים לעבור את הדרך הארוכה מבלי להיתפס ולהיפגע. לאחר שהנער שוקע בשינה עמוקה, הוא מתעורר לקול צעדיו הרכים של הכלב שטיפס על הסולם אל עליית הגג. הנער המבוהל מסתיר את פניו מרוב פחד, וכעבור מספר שניות הוא חש כי ידיו רטובות לגמרי. מולו ניצב הכלב ועיניו בורקות כשני גחלי אש. הנער מסלק בשקט את הכלב, וזה נענה לפקודתו, פונה לאחור ויורד בחזרה למטה. בבוקר מתעורר הנער ושואל את הזקן אם ללכת, אך זה לא עונה, רק מניח לידו ספל חלב ולחם. כך חולף שבוע, בו השניים כלל לא מדברים, ולתחושת הנער – אלמלא האוכל והשתייה שהזקן הגיש לו, הוא היה מרגיש כאילו אינו קיים. גם הכלב נהג לפקוד מדי לילה את עליית הגג, וציית בכל פעם שהנער ביקש לגרשו משם, נושא עדיין את הפחד שעורר בו עם הגיעו לבית הזקן. כעבור חודשים של שהייה בחלל הצר של עליית הגג, באחד הלילות הכלב לא טיפס אל עליית הגג, והנער תהה היכן הוא. בבוקר כששאל את הזקן, נענה שמטילדה מסרה שהוא יכול לחזור לביתה. הנער לא שם לב שלא היתה זו תשובה לשאלה, והוא שמח מעצם המחשבה שישוב בקרוב אל מטילדה הטובה, אף שזו נמהלה בפחד מפני הדרך הארוכה ששוב ייאלץ לעבור, במיוחד בתוך הכפר הגדול סִיניַבְקָה, בו חשש להיתפס ולהתגלות במוצאו היהודי. מבקש לנצל את הערפל, יצא הנער לדרכו ולאחר זמן-מה שמע את צעדיו הרכים והמוכרים של הכלב, אשר יצא בעקבותיו. הוא פנה לאחור, נגע בפרוותו בפעם הראשונה, וביקשו שיחזור הביתה. הכלב נותר במקומו, ולראשונה בחייו חש הנער שמולו ניצב כלב ש"מדבר" איתו. הוא ממהר ויוצא לדרכו, וחרף כל ניסיונותיו להיפטר מהכלב ההולך אחריו, זה מסרב לנטוש אותו, ואף מדי כמה צעדים נצמד אליו ומתחכך ברגלו. מתקדמים זה לצד זה, פנה אל הכלב בלשון סתמית וכינה אותו "כלב", כיוון שלא ידע את שמו. במעבר מן האחו לכביש, ביקש שוב הנער להיפרד מהכלב, לאחר שהכיר לו תודה על שליווה אותו בתחילת דרכו והפיג בכך את בדידותו. כל ניסיונותיו לדחוק בכלב שישוב לביתו כשלו, והכלב נותר לצדו להמשך המסע.

כשביקש הנער לשבת לנוח וללטף את הכלב, גילה שזה לא מעוניין בגילויי חיבה, אלא מזדרז להמשיך בדרך. כאשר עצרו השניים לנוח בחורשה לצד הכביש, הבחין הנער בערנותו של הכלב שנותר קשוב לקולות הסביבה, כמי שמוכן לעמדת התגוננות במקרה של הפתעה. הנער ביקש לנמנם מעט ונרדם לשינה קלה ונעימה, מובטח תחת הגנתו של הכלב השומר עליו בנאמנות. כאשר שקע בשינה עמוקה חלם כי לפתע זינק הכלב ויצא במרוצה אל הכביש כנמלט. בחלומו לא הבין הנער את פשר המעשה, ועדיין לא חש כל צער על נטישתו הבוגדנית בידי הכלב, כיוון שהתמלא פחד על שנשאר שוב לבדו. הוא התעורר מבוהל מתוך צעקתו, ולשמחתו גילה ש"המפלצת השחורה" ניצבה מעליו וייבבה. כך מצא עצמו הנער נכנס לכפר סיניבקה המפחיד, צועד בגאון לעיני כל, מלווה בכלבו הזוכה למבטי הערכה, יראה וכבוד מצד חבורת ילדים שכלל לא חשדה שמדובר בנער יהודי נרדף. בשעה ארבע הגיעו הנער והכלב לביתה של מטילדה, ונאלצו לחכות בסתר עד שיחשיך כדי להיכנס לשם מבלי שאיש יבחין בהם. שם, בין קני הסוף שלחוף האגם, על רקע קרקורי צפרדעים, חש הכלב שהנה הגיע סיום המסע, והוא נשכב למרגלות הנער ונמנם בשלווה. כשירדה החשכה התקרבו השניים לביתה של מטילדה. הנער עלה במדרגות, הקיש את האות המוסכם על החלון, והדלת נפתחה כאשר מטילדה קיבלה את פניו בהקלה של מי שהוסרה מלבה אבן כבדה של דאגה. הנער פנה אליה נרגש וביקש שתיתן לו דבר מזון כדי להאכיל את הכלב שנותר בחצר. מטילדה תמהה על איזה כלב מדבר הנער, והוא הסביר לה שמדובר בכלב של דודה הזקן, הכלב שליווה אותו לאורך כל הדרך ובזכותו…, ותוך שהוא מנסה להוביל את מטילדה, להוכיח לה שאינו הוזה, ירדו השניים במרוצה לחצר, והחצר היתה ריקה.

נושא הסיפור

 
"המפלצת השחורה" הוא סיפור מסע המתאר את נדודיו של נער יהודי הנאלץ לעזוב מקום מסתור אחד מחשש להיתפס בידי הנאצים במהלך חיפוש שעתיד להיערך בו, ולעבור לתקופה קצרה למקום מסתור אחר. זהו מסע כפול: האחד ממשי ובו צועד הנער מרחק של חמישה-עשר קילומטרים, מסתתר במשך חודשים בעליית גג צרה, וישן על ערימת חציר מחניקה, ולאחר תקופת המתנה ממושכת בה הוא מנותק מהעולם, הוא צועד בחזרה לבית המסתור הראשון; השני סמלי, ובו עובר הנער מסע נפשי שתחילתו בפחד גדול להיתפס ובתחושת בדידות מצמיתה, והמשכו בהליכה ממושכת כשהוא מלווה בכלב השחור המארח לו לחברה ומעניק לו ביטחון לעבור את הדרך בשלום.
 

אפיון דמויות

 
המספר – גיבור הסיפור, נער יהודי שיצא למסע רגלי ארוך כדי לחמוק מפני הנאצים. במפגשו הראשון עם הכלב הוא רואה בו מפלצת שחורה ומאיימת, אך בשובו הוא מגלה את חכמתו ונאמנותו של הכלב המלווה אותו ושומר עליו מכל פגע. סיום הסיפור מותיר סימן שאלה: האם הנער באמת פגש בכלב וזה ליווה אותו בדרכו חזרה, או שמא היתה זו הזיה שאפשרה לו לצלוח את הדרך ללא חשש להיתפס ולשלם בחייו.

הכלב – דמות משנה חשובה בסיפור. בתחילה הוא מתואר כבעל מבט עוין המבשר רעות, גוש בשר מגושם, ענק ומאיים במראהו הדומה לזאב ובמבנה גופו הכבד והמוצק, והוא זוכה לכינוי: "מפלצת שחורה".
בהמשך מתגלה הכלב ברכותו, כאשר לקלק בלשונו בקול, כאילו נתן אישור לקבלת הנער בביתו והסתרתו שם מפני הנאצים. צעדיו מתוארים כרכים ונוכחותו שקטה. כאשר עוזב הנער את בית המסתור, יוצא אחריו הכלב ומסרב לעזבו. כאן מתגלות תכונותיו המרכזיות: ידידות, נאמנות, מסירות, דריכות, אחריות, רגישות, תבונה ודבקות במטרה.
בסיום, נעלם הכלב כמי שסיים את משימתו, ובשל המסתורין האופף את היעלמותו המפתיעה, עולה התהייה האם באמת היה כלב בסיפור (כולו או בחלקו), ואולי היה הוא פרי דמיונו של הנער המספר.
מטילדה – מכונה גם טילינקה, גויה, מורה בגמלאות, אישה רצינית, גבוהת קומה, מחביאה את הנער היהודי בביתה, תוך שהיא מסכנת את חייה. מייצגת באישיותה את המיעוט הגרמני שהתנגד למעשי הרשע של הנאצים, ובחר במתן חסות ליהודים, מתוך מחויבות מוסרית לצמצם ולו במעט את העוול הנורא.

הזקן – דודה של מטילדה, אדם קטן ורזה, שומה דוחה שעירה על לחיו, שפם שיבה מסתלסל מטה, ספק מזלזל במטילדה אחייניתו ("שובבה גדולה טילינקה, לא ידעתי שהיא מחביאה יהודים"), מצהיר על עצמו שהוא אדם מפוחד, ותחילה מסרב בשמץ צער ובעדינות להחביא בביתו את הנער, אך כבר למחרת בלא אומר מתיר לו להסתתר בעליית הגג במשך כמה חודשים ודואג לו מדי יום למזון ולשתייה. אותו דוד זקן מתגלה כאדם מוסרי המוכן לחרף את נפשו כדי להציל את הנער. הוא לא עושה זאת בחפץ-לב, ובמהלך שהיית הנער בביתו הוא לא יוצר עמו שום קשר אנושי, אך הוא מקפיד להזין את הנער באוכל ושתייה ומאפשר לו לשהות בביתו מספר חודשים עד שהוא מקבל הודעה מאחייניתו מטילדה שהנער יכול לשוב בחזרה לביתה.
 

רעיונות מרכזיים ומשמעותם

סוגיית הצלת יהודים בזמן השואה – השאלה המוסרית: האם לסכן את החיים כדי למנוע עוול כלפי חפים מפשע, או לשתף פעולה עם הנאצים ולהסגיר יהודים, או לנהוג באדישות ולהתעלם ממצוקת היהודים מבלי להתערב לעזרתם? זו השאלה המרכזית העולה מהסיפור, והיא מזמנת דיון כללי במידת המחויבות והאחריות של האדם נוכח עוולות אנושיים שמתרחשים בסביבתו.

במשנה, במסכת סנהדרין (ד, ה) כתוב: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא." ארגון "יד ושם" משתמש בביטוי זה בהתייחסותו לחסידי אומות העולם, שמימשו את האמור בו בצורה נעלה, ואף מעניק לחסידי אומות העולם מדליה שעליה חקוק הביטוי.
סיפור מסע – סיפור מסוג זה יכול לתאר מסע ממשי ממקום למקום ו/או מסע נפשי ממצב מנטלי אחד למצב מנטלי אחר. "המפלצת השחורה" הוא סיפור המשלב בין שני סוגי המסעות. גיבור הסיפור צועד ברגל מרחק של חמישה-עשר קילומטרים מהבית בו הסתתר לבית אחר אליו הוא מגיע, וצועד בחזרה מרחק זה בשובו. זהו מסע קשה הכולל גם מאמץ פיזי וגם חשש כבד מפני הסגרה לידי הנאצים. העובדה שהנער נאלץ לעבור בכפר גדול ועוין, סיניבקה, הופכת את מסעו למסוכן ממש. נוסף על כך, זהו מסע נפשי בו עובר הנער תהליך של התגברות על קושי – הוא נדרש לעזוב את מקום מחבואו ולצאת למקום חדש, שם הוא משתכן לבדו בעליית גג צרה ומחניקה למשך מספר חודשים. הוא נתון בפחד שמא בעל הבית ייאלצו לעזוב את המקום מחשש להיתפס, הוא פוחד מהכלב שנמצא במקום, והוא נאלץ להסתפק במנת מזון קצובה ובכוס חלב מדי יום. לאורך תקופה זו הוא מנותק מהעולם וסובל מבדידות קשה. יציאתו בחזרה לבית המסתור הקבוע שלו והתגברותו על קשיי הדרך וסכנותיה מעידים על המסע הפנימי שעבר – מסע שהחדיר בו אומץ ואמונה בכוחו לשרוד.
הכלב – ידידו הטוב של האדם. רעיון שמקבל בסיפור משמעות ממשית ואירונית. ידועות תכונותיו הנעלות של בעל החיים הזה, וכאן הן מובלטות על רקע השפל המוסרי אליו הגיעו בני-האדם. מוכרים לשמצה גם הכלבים האכזריים ששירתו את החיילים הנאצים בחפשם אחרי יהודים (וזו האסוציאציה העולה מהכינוי שנתן הנער, "מפלצת שחורה", כאשר פגש בכלב לראשונה) – עובדה שמחזקת את מעמדו הסמלי של הכלב בסיפור המייצג אנושיות, נאמנות ומסירות אין-קץ.
כוחו של הדמיון בהתמודדות עם פחד ומצוקה – לאורך הסיפור מופיעה דמותו של הכלב המכונה "המפלצת השחורה". אין לקבוע חד-משמעית אם כלב זה אכן היה אמיתי או שמא הוא פרי דמיונו של הנער, שהמציא אותו כחלק ממנגנון הגנה שהפעיל כנגד הפחד והבדידות מהם סבל. כשהנער שאל "מה עם הכלב?", הוא נענה על-ידי הדוד: "מטילדה מסרה שאתה יכול לחזור". שאלה ותשובה זו עשויים לרמוז שיתכן ולא היה כלל כלב בבית הדוד. אם אכן כך, הרי שבצאתו חזרה לביתה של מטילדה "לקח" איתו הנער את הכלב שהפך לחבר דמיוני נאמן, ליווה אותו בדרכו והגן עליו מפני סכנת ההיחשפות וההסגרה.

דרכי עיצוב ספרותיות

 
כותרת – כותרת הסיפור "המפלצת השחורה" רומזת תחילה לדבר שלילי, מאיים ומפחיד. למילה מפלצת קונוטציה של יצור דמיוני מסוכן שעלול להתגלות כאכזרי. ילדים נוטים לחשוש מפני מפלצות מפני שהם רואים בהן דמויות אפלות המבקשות לתקוף אותם, בדרך כלל בשנתם. העובדה שפינק הוסיפה ל"מפלצת" צבע שחור מעצימה את הרקע האפל של אותה דמות שמתברר שהיא כלב גדול, שחור ומפחיד. הנער מבועת בהתחלה מביקורו של הכלב בעליית הגג, והוא נזכר שפעם קרא שכלבים מעין אלה "מתנפלים על הגרון". בהמשך הסיפור מתגלה באופן אירוני הכלב הזה כהפך הגמור ממפלצת – הוא נוהג בנער כאילו היה גור שלו, עליו יש להגן מפני הסכנות שמחוץ לבית. עם סיום קריאת הסיפור מתעורר ספק באשר לקיומו של הכלב, ובידיעה שמפלצות לא קיימות באמת במציאות, עולה אפשרות סבירה שגם הכלב המלווה את הנער לאורך מסעו, לא היה אמיתי, אלא פרי דמיונו של הנער, ובכך אפשר להבין בדרך נוספת את הבחירה של פינק להעניק לו את הכינוי "המפלצת השחורה".

תיאורי סביבה – בניגוד לסיפורי שואה רבים אחרים, סיפוריה של אידה פינק אינם מתרחשים בדרך-כלל בגטאות, בהווי הרעב, הלכלוך, המחלות והצפיפות. לרוב הם מתארים בציוריות נופים כפריים של עיירות קטנות וביתיות, מחוזות ילדות שקטים וירוקים, חורשות, שטחי מרעה, נהרות, אגמים וגנים. התיאוריוּת הפסטורלית הזו, היא חלק מהכתיבה המעודנת של פינק, ויש לה שני תפקידים בולטים: יצירת אירוניה ושיקוף מצבן הפנימי של הדמויות, רגשותיהן והמתחולל בנפשן.
בסיפור "המפלצת השחורה" מתואר בית המסתור בעיירה דוברובקה כבית פרטי עם מרפסת וחצר. בסמוך לו נמצא אגם המוקף קני סוף. סביבה שקטה ורגועה זו עומדת בניגוד לסכנה הנשקפת לנמצאים בה בשל נוכחותם של נאצים המחפשים יהודים. הבית של הדוד, אליו נשלח הנער להסתתר, אף הוא פרטי ונמצא בחיק הטבע. הנער משוכן בעליית גג על מצע של חציר. גם שם נשקפת סכנה לחייו ולחיי הדוד המארח אותו, ולכן הוא לא מורשה לצאת מעליית הגג, אפילו לא לשם אכילה ושתייה.
הסביבה בה מתרחש חלק מרכזי מעלילת הסיפור היא הדרך אותה נדרש הנער לעבור. במסעו מבית מטילדה לבית הדוד, הוא צועד לאורך חמישה-עשר קילומטרים, הלוך ושוב. זוהי דרך מסוכנת במיוחד בגלל שיש לחצות במהלכה כפר גדול ועוין בשם סיניבקה. המעבר במקום עלול להוביל להסגרתו של הנער לידי הנאצים אם תתגלה שם זהותו. הפחד האופף אותו כשהוא עובר שם בדרכו אל בית הדוד מתחלף בביטחון בדרכו חזרה, כשהוא מלווה על-ידי הכלב השחור הגדול.

חלום – בשעת צעידתו של הנער חזרה לביתה של מטילדה הוא נרדם וחולם שהכלב נטש אותו בפתאומיות. למרות שאינו מופתע מהתנהגותו הבוגדנית של הכלב, הוא מביע את אכזבתו ואת הפחד שלו בקול רם. הכלב שנשאר באותה עת לצדו, מניח את כפותיו על הנער ומלקק את פרצופו – מעיר אותו משנתו ומחלץ אותו מחלום הנטישה. החלום מסייע באפיון דמותו של הנער על המצוקה בה הוא נתון, כמי שחווה נטישה, ולכן הוא מוחבא לבדו בבית זר. נאמנותו של הכלב מזכירה שיש תקווה וחסד בעולם שאיבד עצמו לדעת. במקום בו אנשים איבדו צלם אנוש, ניתן למצוא בעל חיים אנושי. באמצעות החלום מעצבת אידה פינק את רעיון היופי והטוהר שמזכירים לנו שיש תקווה לאנושות, גם אם מדובר בפרי דמיונו של הנער שהזכיר לו שהוא לא לבד בעולם ויש מי שעומד לצדו ושומר עליו מפני הרוע.
 

סיכום

אידה פינק מוכיחה בסיפור "המפלצת השחורה", שגם בתקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה האנושית, היו ניצוצות של אור. בכתיבה מאופקת ורגישה היא משרטטת דמות של נער יהודי הנתון לחסדיהם של בודדים שלא נסחפו אחר גל הטירוף שהביא עמו הנאציזם. בסיפור יחיד על דמות אחת שניצבת על פי תהום של קריסה מוסרית, היא מציבה תמונה אופטימית בדבר כוחו של האדם לשרוד באמצעות עזרת זולתו ובאמצעות כוחות נפש (ודמיון) המצויים בתוכו. ביצירתה היא מעלה זיכרונות קשים של מצבי קיצון שהתרחשו בזמן השואה, ובלשון פשוטה ומינימליסטית משרטטת מציאות אימתנית בה שרדו בני אדם שגילו גדלות נפש והיו לסמל ספרותי מתועד של תקופת השפל המוסרית הקשה ביותר בתולדות האנושות.