דרוך ונצור / אתגר קרת

הסיפור "דרוך ונצור" הופיע בתוך קובץ הסיפורים "געגועי לקיסינג´ר" (1994).

כותרת הסיפור

המושגים "דרוך" ו- "נצור" לקוחים מהתחום הלשוני השייך לכלי נשק.

דרוך = מצב כוננות שמשמעותו מוכנות לירי.

נצור= מצב מאובטח, שנועד למניעת ירי בלתי רצוי.

v      כותרת הסיפור מכוונת את הקורא לסיפור שעניינו באירועים הקשורים בהפעלת נשק. האבחנה בין שני המושגים רומזת לכוננות ירי מחד, אך להימנעות ממנו מאידך. ההתפתחות העלילתית תוביל לשיא באשר לשימוש במושגים אלו.

הרקע לסיפור ונושאו המרכזי

 הסיפור נכתב על רקע האינתיפאדה בשטחים. במרכז העלילה עומדות דמויותיהן של החייל הישראלי קרמר, מפקדו אלי, חברו הפצוע ג´קי אבוטבול ותושב ערבי מקומי. החייל קרמר נאלץ להתמודד מדי יום עם הערבי המקניט אותו מילולית ומתגרה בו. הערבי נוקט  בפרובוקציה המגיעה לשיאה בלגלולגו על פציעתו האנושה של חייל אחר – ג´קי אבוטבול, שספג אבן בראשו ונותר כתוצאה מכך במצב של   "צמח". קרמר, שלא יכול עוד לשאת את העלבון, מאיים בנשקו של הערבי. הסמל אלי, מפקדו של קרמר מבחין במעשה, מתנפל על קרמר, מפילו ארצה, נוזף בו ומחטיף לו סטירה לעיני הערבי המתבונן בהם ומתמוגג מנחת. במפגשם הבא, מבצע החייל קרמר מעשה יוצא דופן. הוא משליך את נשקו לכוון הערבי ומש/זה נכשל בהפעלתו, נוצר עימות בין השניים. במהלך העימותמכה קרמר את הערבי בעצמה רבה. הוא בועט בפרצופו ומטיח את ראשו בפראות שלוש פעמים בעמוד החשמל.

מבנה הסיפור

פתיחה: הסיבוך – המספר קרמר נתון תחת התגרות מילולית של ערבי מקומי. ("גולני הומו"; "הסמל הז´ינז´י שלכם זיין אותך אתמול חזק מדי בתחת?"; הזין שלי לא היה מסביק טוב בשביל אמא שלך?"; "תגיד לאבוטבול שלום מהחמאס…").

השהייה: כאשר קרמר מחליט להגיב בדריכת הנשק וכיוונו לערבי, מתנפל עליו הסמל אלי ומונע ממנו לעשות זאת. הסבריו של קרמר כי התכוון רק להפחיד את הערבי, לא מתקבלים על מפקדו שכועס עליו מאוד, סוטר לו ולאחר מכן מנסה להרגיעו. זוהי השהייה בלבד בטרם יפעל קרמר שוב.

נקודת השיא: קרמר עוטף את פניו בתחבושת אישית (כך הוא דומה לערבי רעול הפנים, העטוף בכאפייה), מסובב את נשקו באוויר ומשליכו לעבר הערבי. זהו מעשה יוצא-דופן, הגובל באובדן עשתונות וטירוף.

סיום הסיפור: ההתרה – הערבי שנכשל בהפעלת הנשק כנגד קרמר, סופג ממנו בעיטה בפניו וראשו נחבט שוב ושוב בעמוד חשמל המצוי במקום. לאחר שפרק את זעמו על הערבי אומר קרמר: "נראה איזה ג´ינג´י יזיין אותו בתחת עכשיו".

v      מבנה הסיפור קלאסי, למעט העדר האקספוזיציה. המידע אודות הדמויות והרקע לעלילה משולב בסיפור המעשה עצמו. כך נוצר מתח כבר בפתיחה, המגיע לשיאו בפעולה החריגה שמבצע החייל קרמר.

אפיון הדמויות

החייל קרמר – חייל פגוע, מושפל, נתון בלחץ נפשי כבד. הוא משרת בשטחים ועקב כך הוא נתון להתגרויותיו הפוגעות של ערבי מקומי הבא עמו במגע. הוא מצליח להבליג עד הנקודה בה הערבי לועג לפציעתו הקשה של חברו, ואז הוא פועל מתוך דחפים של כעס וכאב עמוק ופועל באופן בלתי-חוקי ובלתי-סביר לחלוטין. בהתנהגותו, מייצג קרמר את מצוקת החייל הישראלי המשרת בשטחים, נתון להטרדות ופרובוקציות קשות, אך מנוע מלהגיב בכוח, כל עוד לא נשקפת סכנה לחייו. ההתמודדות עם הדילמה: האם להבליג או להגיב, היא העומדת במרכז ההתרחשות והיא המובילה לקונפליקט הפנימי (בין הקרמר לבין עצמו) ולקונפליקט החיצוני (בין קרמר לבין מפקדו והערבי).

המפקד אלי – מפקדו הישיר של קרמר. הוא מייצג את שיקול הדעת, השמירה על חוקי הצבא והשפיות גם בסביבה לגמרי לא שפויה. בתוך האבסורד המטורף המאפיין את השירות בשטחים, מייצג אלי את הפן הנאור והמוסרי שצה"ל מבקש לשמור. הוא מסמל את אורך-הרוח האמור לאפיין את חיילי צה"ל במציאות קיצונית ולעתים בלתי-אפשרית מבחינה נפשית. תפקידו של קרמר להצביע על ההבדל המנטלי בין הצד הישראלי החזק (לא רק פיזית, אלא גם מוסרית) לבין הצד הערבי החלש (הפועל מתוך ייאוש טוטלי).

הוא מטיף מוסר לקרמר שפעל בניגוד להוראות ונהג בו באופן קשה ומשפיל (הוא סטר לו לעיני הערבי המלגלג), אך גם באופן רגיש ואחראי (באומרו: "אתה חושב שלי לא איכפת מאבוטבול? הוא היה חבר שלי בדיוק כמו שהיה חבר שלך. אתה חושב שלי לא בא עכשיו לקחת את הג´יפ ולעבור מבית לבית, לגרור אותם החוצה ולדפוק לכל אחד מהם כדור בראש? אבל אם אני אעשה את זה אני אהיה בדיוק כמוהם"). בכך ממחיש אלי את ההבדל העקרוני בין היהודי הכובש לבין הערבי הכבוש – הבדל המחייב גדלות-נפש שהיא תנאי למניעת הידרדרות מוסרית נוראה.

הערבי – תושב השטחים, תןמך נלהב של החמאס, דפוק ומושפל. הוא משתמש בכלי-הנשק העומד לרשותו – הפה שלו. הוא מנבל את פיו, מתגרה בחייל קרמר ומבקש להוציאו משיווי-משקל. הפרובוקציה שלו מגיעה לשיאה כאשר הוא לועג על פציעתו של החייל אבוטבול. אז הוא משיג את מבוקשו – התפרקותו של קרמר. הערבי כל-כך מיואש, עד שאין הוא חרד כלל לחייו. הוא מלא שנאה כלפי הצד הישראלי ובשילוב עם חייו נטולי הערך, הוא מוצא את האומץ להתעמת עם החייל מבלי לפחד למות.

v      שלוש הדמויות בסיפור מעוררות הזדהות – כל אחת בדרכה. כל הדמויות מייצגות התמודדות עם קושי נפשי וסוג של חוסר-אונים נוכח מצב מלחמה שלא נראה שיש לו פתרון באופק. ההתנהגות של החייל קרמר ושל הערבי מובנת עקב המצב המייאש בו הן נתונות. שניהם צעירים הפועלים מתוך מצוקה נפשית קיצונית והעימות ביניהם על רקע האינתיפאדה הוא בלתי-נמנע. נדמה שקל יותר לבחון את העימות בין הדמויות באמצעות הרחקתן מהסכסוך הישראלי-ערבי. בסימולציה לדמויות כובש-נכבש בחברה אחרת-רחוקה, תיתכן הזדהות עם שתי הדמויות.

המסקנה של הסיפור

הסיפור "דרוך ונצור" מבצע היפוך תפקידים מבריק, המאלץ את הקורא להודות באמת לא נוחה: קרמר שהיה בתחילה החזק והצודק מחליף תפקיד עם הערבי שהיה בתחילה חלש ונואש. קרמר ביקש לזכות בלגיטימציה להיות הקורבן, החלש וכך לקבל את הרשות המוסרית לנהוג על-פי האינסטינקטים הבסיסיים. הוא ביקש לפעול מתוך הדחפים היצריים-החייתיים שלו וכך להצדיק תגובה מכאיבה ומשחררת כלפי הערבי. הערבי, לעומת זאת, מצא עצמו בצד השולט-החזק. הוא אוחז בנשק ומכוונו כלפי קרמר. כך לכאורה, הם ביצעו מהלך שיוביל לשוויון ביניהם.

   רובה ה"גליל" מתפקד בסיפור כסמל החולשה. כשהיה בידיו של קרמר, נאסר עליו להשתמש בו. כשהיה בידיו של הערבי, התגלה כמקולקל וחסר-ערך. בכך מסמל הנשק עוצמה לכאורה – עוצמה שאין מאחוריה ולא כלום. כך מוצא עצמו הקורא שהזדהה תחילה עם החייל קרמר, כמי שאמור מתוך הגינות לוגית להזדהות בסיום דווקא עם הערבי. הערבי המשפיל והפוגע הפך לקורבן המושפל והפגוע ואילו קרמר המאופק-השולט ביצריו הופך לתוקפן המשפיל והפוגע.

   ברור שמעשהו של קרמר בהפקרת נשקו לידי אויבו הערבי הוא מעשה של אובדן-דעת וטיפשות. הוא עלול היה לשלם עליו בחייו. המסקנה העולה מהמעשה היא שחייו הפכו לבלתי-ראויים כמו חיי הערבי שאינו חס על חייו שלו, והעימות בין השניים בסיום ממחיש זאת בעוצמה מצמררת. שניהם, קרמר והערבי, הם קורבנות של מצב האיבה בין העמים. חילוף התפקידים ביניהם יוצר את האבסורד – עד כמה שרירותית ההפרדה בין הכובש לבין הנכבש; בין החזק לבין החלש. מושגים של כוח וחולשה מתבררים בסיפור הזה כהפיכים ביותר. החזק הופך חלש והחלש הופך חזק ובעצם שני הצדדים סובלים מחולשה, מכישלון הבא לידי שיא בסיום הסיפור. ברור שגם קרמר בהתנהגותו חסרת-האחריות וגם הערבי בהשפלתו בסיום, מוכתרים כמפסידים בעימות ביניהם. ואולי מכאן המסר הכללי של הסיפור, המבקש להצהיר שבמלחמה הזאת, נגזר על שני הצדדים להפסיד!

   היטיב לתאר זאת שלום חנוך באחד משיריו היפים: "אדם מוזר הוא האויב שלך – בדיוק כמוך. פתאום גם הוא רוצה להיות – כמוך בדיוק. פתאום הוא קם ומתייצב מולך, מתעקש לחיות… בסך הכל גם הוא בשר ודם – בדיוק כמוך, לא מאמין לאף אחד – כמוך בדיוק והוא יכול להיות אוהב שלך אם תושיט לו יד. אדם מוזר הוא האויב שלך וגם הוא לבד".