דבר קטן וטוב / ריימונד קארבר

ריימונד קארבר (1938-1988)

ריימונד  קארבר  נולד למשפחת פועלים באורגון, ארה"ב. בגיל 20 כבר היה נשוי ומטופל בשני ילדים. בשנים אלה עבד בעבודות שונות כגון: מנקה בחדר ניתוחי מתים ונער שליח בבית מרקחת. במאמצים רבים למד במכללות שונות, בין היתר בסדנאות לכתיבה יוצרת. סיפורו הראשון התפרסם בכתב-עת ב – 1961.

לבני הזוג קארבר היו קשיים כלכליים רבים. ב- 1967 הוכרזו רשמית כפושטי-רגל (דבר שקרה שנית ב – 1974) באותן שנים גם החריפה בעיית האלכוהוליזם של קארבר.

שנת 1977 הייתה שנת מפנה בחייו של קארבר.  בשנה זאת הפסיק סופית לשתות, קובץ סיפוריו     (?Will You Please Be Quiet, Please) הופיע לראשונה בהוצאת ספרים מרכזית, והוא נפגש לראשונה עם המשוררת טס גאלאגר שהייתה כעבור זמן-מה לבת זוגתו הקבועה.

שני קובצי סיפוריו הבאים (1981) , What We Talk about When We Talk about Love  ובמיוחד  Cathedral  (1983) ביססו את מעמדו כמחבר הסיפורים הקצרים הנערץ והמחוקה ביותר של התקופה בארצות-הברית כולה. בעשור האחרון לחייו זכה לפרסים, כיבודים ומינויים יוקרתיים. בתקופה זאת מיעט לכתוב פרוזה והתמקד בכתיבת שירה, שיצאה לאור במספר קבצים, שזכו אף הם לביקורות נלהבות. ריימונד קארבר מת ממחלת הסרטן בגיל 50.

מאז מותו של קארבר ההכרה ביצירתו הוסיפה להתעצם. ספרי עיון ביצירתו מופיעים מדי שנה וסיפוריו, שתורגמו לשפות רבות, מופיעים באנתולוגיות בולטות ונלמדים במחלקות לספרות ברחבי העולם. 

סרטו של רוברט אלטמן "תמונות קצרות" (Short Cuts , 1993), המבוסס על  שנים-עשר מסיפוריו של קארבר אף הוא תרם לביסוס מעמדו .

תקציר העלילה

חלקו הראשון של הסיפור מתרחש במאפיה. אן והוורד וייס, הורים לסקוטי, מתכננים את יום הולדתו השמיני. אן מזמינה עוגת יום הולדת מפוארת אצל אופה במרכז המסחרי. היא קובעת לקחת את העוגה ביום שני, יום הולדתו, ולשלם עבורה אז. מסיבת יום ההולדת מתוכננת ליום שני אחה"צ. סקוטי נדרס בבוקר יום הולדתו בדרכו לבית הספר. הוא מגיע בכוחות עצמו הביתה, ומתמוטט. אמו מעבירה אותו לבית החולים, שם מצטרף אליה בעלה.

החלק השני של הסיפור סובב סביב ימי אשפוזו של סקוטי בבית החולים. הרופאים משדרים בתחילה אופטימיות, אבל סקוטי נשאר בתרדמת. הוריו לחוצים מאוד כמובן, אך נוטים לשים מבטחם ברופאים. ככל שחולף הזמן, צוות בית החולים מתחיל גם הוא, לשדר סימני דאגה מאופקת. הילד נשלח לבדיקות רבות, ללא הועיל. בסופו של דבר, הוא מתעורר לשנייה, צועק צעקה איומה, ונפטר. במשך כל זמן האשפוז ואחריו, מטריד האופה את ההורים טלפונית עקב אי התשלום על העוגה. אן אינה מקשרת בהתחלה בין המטריד הטלפוני לבין עוגת יום ההולדת. היא נזכרת באופה ובעוגה רק לאחר פטירת סקוטי.

החלק השלישי של הסיפור מתמקד בביקור השני אצל האופה. בני הזוג נוסעים אל האופה ומספרים לו בזעם את שארע. תחילתו של חלק זה מאופיינת בזעם ועימות בין ההורים האבלים לבין האופה, וסופו פיוס ונחמה.

האופה מקבל אותם תחילה בסבר פנים זועם ביותר. לאחר שהוא שומע את אשר אירע, הוא מתנצל ומנסה לנחם אותם. הוא מגיש להם "דבר קטן וטוב" –  לחמניות חמות ולחם כהה, הם יושבים ומשוחחים עד אור הבוקר.

ניתן לראות שעלילת הסיפור בנויה מרצף מצומצם של אפיזודות הקשורות זו לזו בקשר כרונולוגי והמתרחשות בשני מוקדים עיקריים – המאפיה ובית-החולים.

יש לציין שהאפיזודה האחרונה המתרחשת במאפיה איננה נובעת בהכרח מקודמותיה ובעצם אפשר היה לוותר עליה מבחינת העלילה. משום כך, ניתן לראות בה את עיקר הסיפור מבחינת משמעותו.

על רגע הסבל האנושי מחד גיסא, ועל רקע האדישות והניכור מאידך גיסא, מוצעת דרך הגאולה, אף אם היא חלקית. האחדות הסיפורית מושגת בשל המשמעות העולה מן הסיפור, ולא מן העלילה החיצונית.

סיומו של הסיפור פתוח מבחינה אחת וסגור מבחינה אחרת. הסיום פתוח כי אין אנו יודעים מה יעלה בגורלן של הדמויות בעתיד; וסגור כי חלק מן הבעיות המרכזיות שעלו בו – הבדידות האנושית והניכור, הצורך לשאת בסבל לבד והעימות הקשה עם האופה, הגיעו לכלל פתרון.

הדמויות

אן והוארד וייס

אן והוארד וייס, הוריו של סקוטי, הם  בני זוג במשפחה אמריקאית ממוצעת שחייהם התנהלו עד כה למישרין ובמסלול חיים נורמטיבי: לימודים, נישואים, הורות וימי הולדת.

האסון שנופל על בני הזוג, עם פציעתו של בנם, משנה את חייהם בן רגע. מרגע זה הם משתדלים לשמור על שפיותם ולפעול יחד – לחלק ביניהם את הנטל, לדאוג זה לזו ולתמוך האחד בשני. המספר מדגיש כי האסון קרב ביניהם ואיפשר להם להרגיש לראשונה יחד. הם חשים קרבה עמוקה, מצליחים להבין זה את זו גם ללא מילים.

האסון הפוקד אותם ובעיקר חוסר הוודאות בנוגע למצבו של סקוטי, מעורר בהם פחד וחרדה. הם מנסים להתמודד עם החרדה באמצעים שונים: בדרך ההגיון ובאמצעות טעונים רציונאליים  ("סקוטי נפגע על ידי מכונית והוא בבית חולים, אבל הוא יהיה בסדר" 49),  באמצעות מתן אמון במומחים – הם נתלים בכל שבב מידע הניתן להם על ידי הרופאים ונתלים בהרגעותיהם החוזרות ונשנות ("הוא אמר שסקוטי יהיה בסדר. אין לנו מה לדאוג" 50). הם פונים לכוח עליון, לאלוהים, בתקווה שיושיעם ("כמעט שכחתי איך מתפללים אבל זה חזר אלי" 53) ומוצאים מפלט באמצעות הפנטזיה  והדמיון ("היא הייתה מוכנה להתחלף עם האישה הזאת ושמישהו, לא חשוב מי, יסיע אותה מכאן למקום אחר, מקום שבו תמצא את סקוטי מחכה לה שתצא מהמכונית, המילה "אמא" על שפתיו והוא בא לקראתה ומתכנס בזרועותיה" 55).

האם אן מגלה אמפטיה כלפי משפחה כושית שבנה מצוי על שולחן הניתוחים. היא מתעניינת בשלומו  בשל שותפות הגורל ביניהם ואף מבקשת לספר להם יותר, שכן בעת צרה היא צמאה לקשב הזולת ולהשתתפותו בצערה.

מות הבן מכה את בני הזוג בהלם, במיוחד לאחר ששמו את מבטחם ברופאים שהבטיחו לכל אורך הדרך כי בנם עתיד להתעורר בכל רגע.

לאחר שבני הזוג שבים לביתם, הם מתקשים להתמודד עם המציאות הקשה שבה הם שרויים. צלצוליו החוזרים ונשנים של האופה, בעת קשה זו, מעוררים את זעמה וכעסה של אן, והדברים שהאופה אומר לה בטלפון רק מגבירים את רגשי האשמה שלה ("את שכחת מסקוטי.."). התוקפנות והזעם שהיו אצורים בה, ושהיו אמורים להיות מופנים כלפי הנהג הדורס או הרופאים, כלפי האל או הגורל האכזר, מנוקזים כולם אל עבר האופה, שבעת צרה אן אינה מסוגלת לראות את נקודת הראות שלו.

בני הזוג מגיעים למאפיה מלאי זעם על ההטרדות האכזריות. לאחר שהאופה מסביר את סיבת כעסו- שעות עבודתו הרבות וקשיי המחיה, מספרת לו אן על אסונה, ובו ברגע חל מפנה. אן והאופה הופכים מלקוחה ונותן שירות לשני בני אדם המפגינים הבנה ואמפטיה זה לזה.

האופה מאכיל את בני הזוג והלחם שהם אוכלים במאפייתו מיטיב עימם, שכן בנוסף לשבירת רעבונם, הם זוכים בחמלה ובשיתוף.

האופה

האופה מופיע באקספוזיציה של הסיפור. הוא מתואר כגבר קשיש ועב בשר בעל תווי פנים גסים. כאשר אן מגיעה להזמין עוגת יום הולדת לבנה, הוא מתנהג באופן מנוכר ומגלה אדישות מוחלטת להתרגשותה ומסב לה תחושת אי נוחות .

הסינור שהאופה עוטה על גופו ועובדת היותו נטול שם, מדגישים את התנהגותו כנותן שירות בלבד, המתייחס לאן כאל לקוחה ולא יותר מזה. חילופי הדברים ביניהם מינימאליים – הוא קצר וענייני,  אינו מגלה כל רגש, אך גם אינו גס. מאחר והאופה אינו  נחמד בעיניה, היא מוותרת על הניסיון להתיידד איתו.

התנהגותו זו של האופה מעוררת באן את התהייה: "האם עשה אי פעם משהו בחייו חוץ מאשר להיות אופה?".

לאחר שאן לא מגיעה לקחת את העוגה שהזמינה, מתחיל האופה לצלצל לביתם של בני הזוג, אשר אינם מקשרים בין הזמנת העוגה לבין המטריד הטלפוני.

כפי שהאופה היה קצר ושתקן בתקשורתו עם אן במאפיה, כך הוא גם עתה. צלצולו הראשון אל בני המשפחה מתקבל אולי בהבנה ויכול להעיד על אחריותו, על העובדה שעשה את עבודתו נאמנה ועל זכותו לקבל שכר על מלאכתו. אך בשל הצלצולים התכופים והניתוקים הוא נתפס בהמשך בעיני בני הזוג, וגם בעיני הקוראים , כדמות מרושעת, מסתורית ומאיימת.

כאשר בני הזוג מגיעים למאפיה, לאחר מות בנם, מתואר האופה באופן מעורר דחייה. בעל עיניים קטנות ומרושעות, פנים מגודלות זיפים וצוואר עבה מרוב שומן, המכה במערוכו תוך כדי כך שהוא שוטח את טענותיו בפני ההורים. נראה שעבודתו של האופה השתלטה עליו לחלוטין, ואין לו דבר אחר בחייו מלבדה. את כל שעות היממה, ובעיקר את כל הלילה הוא מבלה לבדו באפייה – בבדידות.   זאת אולי הסיבה שהוא אינו רגיל בדיבורים. 

בצלצול הראשון הוא מזכיר את הכסף שחייבים לו על עבודתו –  16 דולר, ונדמה שזה מה שמעניין  אותו, אולם בהמשך, בפגישת "ההתחשבנות" ביניהם, הוא מוותר על הכסף, ומצטיירת דמות שונה של האופה: "עלה לי זמן וכסף לעשות את העוגה הזאת. אם את רוצה אותה, בסדר, אם לא, גם בסדר. אני צריך לחזור לעבודה"  (65).  אומנם האופה מחזיר מלחמה שערה, תובע את כספו בעד עבודתו,  אולם הוא גם מוכן לוותר על התשלום. הוא אדם קשה יום, עובד יום ולילה ומשתדל לגמור את החודש, אין לו זמן להאריך במילים, יש לו עבודה.  

המפנה בדמות האופה  מתרחש ברגע שנודע לו על מות הבן. האופה, שטפח קודם במערוכו בכעס רב, מניח את המערוך על הדלפק, פושט את סינורו, מפסיק את עבודתו, ובהכנעה מזמין אותם לשבת. בו ברגע הוא חדל להיות אופה, והופך להיות אדם – אמפטי, רגשי, אנושי הקשוב לזולת.  הוא מביע צער על מעשיו ועל מות הבן, ומודה ברגש  במונולוג נוגע ללב: "אני סתם אופה… אני מצטער על הבן שלכם, ומצטער על החלק שלי בזה…  אין לי ילדים בעצמי…אני לא איש רשע…  אתם צריכים להבין שהכול מסתכם בזה שאני כבר לא יודע יותר איך להתנהג… תרשו לי לשאול אתכם אם יש לכם בלב סליחה בשבילי…" (67) 

מכאן נפרצו כל הסכרים, כל המחסומים הרגשיים קורסים, והאופה הבודד והשתקן נפתח באופן בלתי צפוי, מדבר, מצטער, מתוודה, מסביר, מספר את קורות חייו, מזמין אותם לאכול, ואילו הם –  מקשיבים באמפטיה ומהנהנים. דמותו של האופה  משתנה מן הקצה לקצה.

האופה זוכה לרגע של נחמה, כשהוא מגלה את הסיפוק בעבודתו, ומבין כי חייו אינם חסרי משמעות: "הוא שמח שאינו מוכר פרחים".

אנלוגיות בסיפור

1. 1. אנלוגיה בין האופה לבין אן וייס

• האנלוגיה הניגודית בין אן וייס לבין האופה מתחילה באקספוזיציה של הסיפור. אן מתגלה כאישה חביבה ולבבית המעונינת לקשור שיחה בעוד שהאופה מצטייר כאדם קר ואדיש המתנהג באופן קצר וענייני.
• הגדרת הזהות האישית של אן קשורה קודם כל לעובדת היותה אם. זוהי גם הפרספקטיבה דרכה היא מתנהלת וגם בסיס להשערות שהיא משערת אודות חייו של האופה ("יש לו וודאי ילדים"). אן מתוארת כאם שכל עולמה סובב סביב האהבה והדאגה לבנה ורצונה לשמחו.

בניגוד לה, מתואר האופה כאדם, שכל חייו סובבים סביב עבודתו, ללא כל אזכור של חיים פרטיים. על כן גם הוא מכונה "אופה" ואינו נזכר בשמו הפרטי כמו אן.

• האנלוגיה הניגודית ביניהם מתרחבת, כאשר האם והאב המיוסרים הופכים להיות קורבן של הטרדה, הנובעת בעיקר מכעסו של האופה, שאינו מודע לטרגדיה שפקדה את המשפחה, וסבור כי נוצל ורומה על ידי אן.
• בסיום מתברר, שהדומה בין האופה לבין ההורים רב הרבה יותר מהשונה ביניהם. שלושתם חשוכי ילדים כעת. שלושתם אנשים בודדים ואומללים, שנפגשו בחצות הלילה במאפייה בעקבות צירוף של מקריות טראגית. האופה, שנחשב עד לפני רגע לאויב אכזר וחסר לב, מתגלה כאדם בודד, אומלל ובעל רגישות רבה. האופה מפסיק להיות אופה, והופך להיות אדם והעימות מתברר כאי-הבנה. דווקא אותו אופה מסוגר וקודר, מתגלה לבסוף כמנחם האולטימטיבי של בני הזוג באבלם. מה שנראה בתחילה כאנלוגיה ניגודית מתבהר כאנלוגיה המשרטטת יחס של דמיון והזדהות בין בני אדם.

2. אנלוגיה בין האופה לרופא.

ניתן למצוא מספר אנלוגיות בין דמותו של הרופא לדמות האופה:

• גם האופה וגם הרופא הם נותני שירות חיוני, האחד מאכיל בני אדם באוכל הבסיסי ביותר והשני מרפא. אולם בעוד הרופא מכובד, מוערך ונחשב לבעל סמכות בעיני לקוחותיו, הרי שהאופה נחשב נחות יותר וזוכה אף ליחס מזלזל.
• שמו של הרופא ידוע (ד"ר פראנסיס) ואילו האופה נזכר אך ורק על פי מקצועו.
• בתחילת הסיפור מוצג הרופא באור חיובי, כאדם חביב ואדיב המנסה להרגיע את ההורים המודאגים, בעוד שהאופה מופיע באקספוזיציה כאיש גס רוח וחסר רגישות.
• הרופא מתגלה כאדם מלא יומרה, בטחון וחשיבות עצמית בעוד האופה מכיר ויודע את מקומו ונעדר כל התיימרות.
• מבחינה חיצונית: הרופא הדור בלבושו (אין הוא לובש חלוק רופא) ומרשים בחיצוניותו, ואילו האופה אינו מרשים בחיצוניותו ולבוש בפשטות, חגור בסינר של משרתות.
• גם האופה וגם הרופא שוגים בשל חוסר ידיעה. אולם בעוד הרופא שוגה בשל שאננות יתר ובטחון עצמי מופרז באבחנתו, האופה שוגה בשל חוסר אינפורמציה.
• האופה מוצג כמי שמילא את תפקידו נאמנה, העוגה שהכין הייתה מוכנה במועד, אלא שהיא נותרה מיותמת ולא הגיעה ליעדה, דבר שעורר את חמתו. הרופא, לעומת זאת, איכזב. הוא לא הצליח למלא את המצופה ממנו – להציל את סקוטי.
• גם האופה וגם הרופא מביעים את השתתפותם בצערם של ההורים. הרופא, הבטוח בעצמו, מחבק את אן וכורך את זרועו סביב כתפו של הוארד. האופה ,לעומתו, נמנע מכל מגע פיזי, אך ממהר לשרתם. הוא מביא להם כסאות, מוזג קפה ומגיש לחמניות. הקרבה הפיזית מנוגדת לקרבה הנפשית – הרופא נותר מרוחק, בעוד שהאופה קרוב אל בני הזוג.
• הרופא  חוזר ומביע את צערו בפני ההורים, אך אינו עושה דבר מעבר לכך. הוא מותיר אותם להתמודד לבדם עם סבלם. בלוותו אותם אל דלת הכניסה של בית החולים, מרגישה אן שהוא מאלץ אותם לעזוב את המקום, בעוד היא מעוניינת להישאר. תגובתו של האופה שונה. אמנם הוא נמנע ממחוות פיזיות אולם הוא נשאר אתם בצערם. מבקש מהם לשהות עמו, עוזב את כל עיסוקיו ומתמסר כולו לבני הזוג.
• האופה מצטער צער עמוק ומתנצל על טעותו בפני ההורים ("אני מצטער צער עמוק…ומצטער על החלק שלי בזה"), למרות שאין הוא אשם בכך שהאינפורמציה אודות מותו של סקוטי לא הגיעה לידיו. הרופא לעומתו מגלה אך ורק צער, אך לא מגלה חרטה, הכאה על חטא או הודאה בטעות.
• ד"ר פראנסיס אינו חורג מתפקידו כרופא, מערכת יחסיו עם אן והוארד מושתתת על בסיס מקצועי לכל אורך הסיפור, ואילו האופה מכונן מערכת יחסים חדשה עם בני הזוג. מערכת יחסים שאינה בין נותן שירות ללקוח אלא בין אדם לאדם.

3. אנלוגיה בין משפחתו של פראנקלין (המשפחה הכושית) לבין אן ומשפחתה

אן פוגשת במשפחתו של פראנקלין לאחר שהחליטה לעזוב את מיטתו של סקוטי ולגשת הביתה להתרעננות. ניתן למצוא אנלוגיה בין שתי המשפחות.

• שתי המשפחות נתונות במצב של צפייה לשיפור במצבו של בנם.

הסיטואציות, בהן מעורבים הילדים הפגועים, שונות לחלוטין. בעוד שסקוטי נפגע בתאונת "פגע וברח"  שלא באשמתו הרי שפראנקלין נדקר במהלך קטטה. ההורים מציגים את בנם כקורבן, אומרים שהוא רק עמד והסתכל. אך הסיטואציה, בה היה מעורב, מעוררת פחות אהדה.

• משפחתו של פראנקלין ממתינה בחדר המתנה בקצה המסדרון בעוד שאן ובעלה אינם עוזבים את חדרו של סקוטי. לכאורה, מצבו של פראנקלין שונה משום שהוא בחדר הניתוחים.
• סביב המשפחה השחורה מפוזרים "עטיפות של המבורגר וספלי קל- קר" בעוד שאן והוורד נמנעים מלאכול כמעט (בוודאי שלא בבית החולים) ושלב האכילה בא עבורם רק לאחר האסון, בסוף הסיפור.
• המשפחה הכושית לבושה ברישול רב "גבר בגיל העמידה בחולצה ומכנסי חאקי, וכובע בייסבול שמוט על עורפו. אישה גדולה לבושה חלוק ונעלי-בית…נערה מתבגרת בג´ינס…" בניגוד לאן והוורד המקפידים על הופעה מסודרת, גם בעת מצוקה שכזו. הם מקפידים לנסוע הביתה, להתרחץ ולהחליף בגדים.
• שתי המשפחות מתמודדות עם ההמתנה מורטת העצבים בדרך דומה. משפחתו של פראנקלין מעידה על עצמה "אנחנו רק מקווים ומתפללים, זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו". גם אן מספרת לבעלה כי התפללה ואמרה "´אנא, אלוהים, עזור לנו – עזור לסקוטי´, ואחרי זה השאר היה קל". כשהיא מציעה לבעלה להתפלל, מסתבר שגם הוא כבר עשה זאת "אחרי שצלצלת, כשנסעתי בדרך לבית – חולים. התפללתי"

האנלוגיה בין שתי המשפחות ושותפות הגורל ביניהן הופכים לרמז מקדם בעלילה. כאשר נודע על מותו של פראנקלין הדבר מהווה רמז לכך שלסקוטי צפוי כנראה גורל זהה.

הרעיונות המרכזיים ומשמעותם

1. שבריריות הקיום וחוסר האונים האנושי

סיפור זה מתאר מציאות שבה בני אדם שקועים בחיי השגרה הבנאליים כשפרטים רבים וטפלים ממלאים את חייהם, אך אין הם מודעים לקיומו של כוח שרירותי היכול לאיים על חייהם בכל עת ויכול להרסם.

רק האירוע הטראומטי שאותו חווה הוארד, בעקבות פציעתו של בנו, גורם לו להרהר ב"אותם כוחות שידע שהם קיימים ועלולים להגביל או להפיל אדם אם פקד אותו מזל ביש, אם לפתע מתהפך הגלגל".

עוצמתו של הכוח הסמוי השולט בחיינו, מועצם על ידי שרירותו של המוות המופיע בסיפור בכמה היבטים:

• מותו של סקוטי, בן ה-8, שנגרם בעצם יום הולדתו.
• חוסר יכולתם של המומחים לאבחן את מצבו של סקוטי וחוסר האונים שלהם, ממחיש את אוזלת היד האנושית כנגד הכוחות הגדולים והבלתי נתפסים השולטים בעולם. אנו נוטים להאמין כי התבונה האנושית וכי ההתקדמות הטכנולוגית יש בהם כדי להושיע אותנו ולהגן עלינו, ועל כן, כמו הוארד ואן, אנו נוטים לשים מבטחנו באנשי המקצוע. אולם מסתבר כי למרות כל הקדמה, אנו עדיין חסרי אונים וחסרי ישע אל מול אותם כוחות הגדולים מאתנו שאין לנו שליטה עליהם.
• גורלו של פראנקלין והאנלוגיה הנוצרת בין המשפחה הכושית לבין משפחת וייס, מעצימים את שרירותו של המוות ושבריריות הקיום.

2.      תקשורת לקויה ניכור וניתוק

הסיפור מתאר מציאות שבה בני אדם צמאים לקשר ולא זוכים לו. האופה מרוכז בעבודתו ואינו מתקשר עם אן, נהג המכונית שפגע בסקוטי אינו מושיט עזרה ונוסע לדרכו והצוות הרפואי בבית החולים מבצע את עבודתו כשהתקשורת בינו לבין המשפחה היא מינימאלית וחסרת מעורבות רגשית. גם משפחתו של  פראנקלין מאבדת עניין באן כשמסתבר לה שאין היא נמנית עם הצוות הרפואי.

הסיפור מתאר גם מצב של קצר בתקשורת – הטלפון והחיוגים הרבים המופיעים בסיפור היו אמורים לשמש ככלי תקשורתי, אולם דווקא הטלפון יוצר קצר וחוסר הבנה. האופה מחייג, שומע, מתעצבן ומנתק. הוא כועס עליהם, שהרי הם בבית, והכל לדעתו כשורה, אך לאיש מהם לא איכפת מהעוגה. לדעתו הם חסרי אחריות ונצלנים. מהעבר השני של הקו נמצא הזוג, החושב שהמטלפן הוא סוטה, מישהו שכנראה שמע על אסונם ומתעלל בהם.

מצב אי הידיעה ואי ההבנה שנגרם מהפרעות קשר, מדיווח חלקי ולא מדויק של הבעל לאשתו, מצלצולים שבים וחוזרים, מניתוקים – מצב זה יצר מתחים מיותרים, מחשבות רעות, מטענים קשים, שהיו נחסכים אילו רק היו מדברים ביניהם.  ואכן כשהם מדברים בסוף הסיפור, הכל צף משני הצדדים, ונוצרת אווירה של אמפטיה, של סליחה ושל פיוס.

3.      ערך החמלה הנוצרית

. 

אל מול שבריריות הקיום, אוזלת היד האנושית, חוסר התקשורת, הניכור והניתוק עולה בסיום הסיפור הרעיון  המרכזי, ההופך להיות גם המסר של הסיפור, והוא ערך החמלה הנוצרית.

אהבת הזולת הנו ערך נוצרי מובהק. הצו: "ואהבת לרעך כמוך" הוא, לדעתו של ישוע, אחד משני הצווים הגדולים שהתורה עומדת עליהם.

האופה מקיים את הערך הזה לאחר ששומע מבני הזוג על מותו של סקוטי. הוא מניח את המערוך על הדלפק, מושיב את בני הזוג ומשמיע באוזניהם שוב ושוב את צערו העמוק. הוא מגלה כלפיהם אהבה שאין עמה טובת הנאה ואינה תלויה בדבר.

בנוסף לערך החמלה הנוצרית מופיעים בסיפור ביטויים נוספים של התשתית הנוצרית:

התפילה

שני בני הזוג, ללא תיאום מוקדם ביניהם, חשים צורך להתפלל למרות שאין זו פעולה שהם מורגלים בה. שניהם חשים טוב יותר אחרי התפילה והאקט אף מקרב ביניהם: "…´זה טוב,´ אמרה. זו הפעם הראשונה הרגישה שהם פה ביחד, בצרה הזאת."

האכילה

בסיום  הסיפור אן והוורד אוכלים לחם על כל סוגיו, ובייחוד מודגש הלחם הכהה, שמגיש האופה בסוף הסיפור. הקשר בין השלושה הופך להדוק עם האכילה והשתייה, וניתן לראות זאת כאותה אכילה ושתייה סמלית במסגרת "הסעודה האחרונה" של ישוע. זוהי הסעודה האחרונה, בה הם נמצאים במחיצת העוגה לכבודו של סקוטי, ויש בה מעין סיכום. עם זאת, יש בה גם סימן להמשכיות, לחיים. התיאבון חוזר אל שני ההורים, המילים חוזרות אף הן, והפעם ישנה תקשורת אמיתית בין אנשים, ולא הניכור, בו נתקלנו קודם.

המחילה

האופה מבקש מבני הזוג מחילה: "´אלוהים לבדו יודע כמה שאני מצטער… אני מצטער על הבן שלכם, ומצטער על החלק שלי בזה,´ אמר האופה. הוא פרש את ידיו על השולחן והפך אותן כך שכפותיהן נתגלו…´תרשו לי לשאול אתכם אם יש לכם בלב סליחה בשבילי?´".

בקשת המחילה המפורשת שלו יחד עם פרישת כפיו יוצרות תמונה של אקט צליבה נוצרי מובהק. אן והוורד אכן מוחלים לו, והלחם שמגיש האופה, הופך לאותו "דבר קטן וטוב", לו הם כה זקוקים.

החסד האנושי והחמלה

ערך החמלה הוא ערך מרכזי בנצרות. שהענקת החסד  והחמלה, על פי הנצרות, תלויה בנכונותו של המקבל לזכות בחסד האלוהי. התגלמות החמלה מבוטאת בנצרות באופן סמלי בחלוקת היין והלחם, שכן ישו מקריב עצמו למען האחרים, מכפר במותו על כל חטאי האדם, כשגופו מתגלגל בלחם.

בסיפור, מותו של סקוטי הוא הגורם להתעוררות רגש החמלה בלב האופה (בניגוד לנצרות ששם הקורבן הוא המביא את החמלה לעולם). הלחם שמאכיל האופה את בני הזוג הוא סמלי ומייצג את האהבה לזולת, את החמלה ואת הנכונות להשתתף ולעזור. האופה מציע לזוג לאכול ככל אשר חפץ לבם. אין הוא נותן דעתו כלל להפסד הממון הכרוך בנתינתו הנדיבה ובהשבתת תנוריו. הוא מבקש להיות עם הזוג בצערו .

דרכי עיצוב הרעיונות המרכזיים

סוג היצירה ואופייה

הסיפור הוא סיפור קצר, בעל אופי ריאליסטי– בסיפור יש רק תיאור חיצוני של האירועים, בתוספת אזכורים מעטים של רגשות הגיבורים. הכול מדווח מתוך עמדה מרוחקת, נעדרת סנטימנטאליות. הדברים נמסרים בדייקנות, באובייקטיביות, ללא כל מעורבות אישית מצד הכותב. מעין דיווח קפדני המוסר רק את מה שכאילו נקלט בעין המצלמה וברשם-הקול. מתוך דרך דיווח זו עולה ביקורת חברתית כלפי הניכור השורר בחברה .

סגנון הסיפור הנו מינימליסטי– דיווח על האירועים ללא הערות, שיפוט או חדירה לנפש הדמות. הקורא צריך להפעיל את דמיונו כדי למלא את הפערים בשל האינפורמציה הדלה שנמסרת לו.

הזמן והמקום

אין בסיפור התייחסות לזמן ולמקום באופן כללי. איננו יודעים היכן מתרחשת העלילה ומתי. הדבר אינו פוגם בריאליזם הסיפורי, משום שהמקומות הספציפיים המתוארים הם דמויי מציאות לחלוטין. אמנם ברור, שמדובר בעידן המודרני (סוגי הבדיקות, למשל), ואף השמות ואזכור המשפחה הכושית מרמזים על מקום ההתרחשות (ארה"ב), אך אין התייחסות מפורשת לא לארץ מסוימת ולא לזמן מוגדר היסטורית. עם זאת, דווקא בשל העדר סממנים לוקאליים, יש בכך כדי לתרום למשמעות האוניברסאלית שיש בסיפור. אין התייחסות למקום ולזמן ספציפיים, משום שמובלעות בסיפור אמיתות כלליות על עולמנו.

הסיפור מסופר בסדר כרונולוגי, ללא נסיגות לעבר. סדר זמן סיפור המעשה תואם את סדר זמן הטקסט. המקומות – מתחלפים. כבכל סיפור טוב גם כאן הסטיות העלילתיות תורמות למשמעות. האפיזודה של משפחת פראנקלין מהווה אנלוגיה למשפחת וייס ובה בעת משמשת גם כרמז מטרים.

משך הזמן המסופר הוא שלושה ימים. אין תיאור מפורט של שלושת ימי ההמתנה. למרות שקיימות פסיחות ברצף הזמן. הקורא חווה את הסיפור כאילו הוא מתרחש תוך כדי קריאה בשל ריבוי הדיאלוגים וריבוי התיאורים של פעולות.

דמות המספר

המספר "כל יודע", אך בלתי-מתערב. הוא מבליע את נוכחותו בטקסט, אינו נוקט עמדה מפורשת ביחס למתואר, ומותיר לקורא להסיק את מסקנותיו. הוא מתקבל על ידינו כמספר מהימן. מה שבולט בדרך המסירה שלו הוא שילוב נקודת התצפית של אחת הדמויות (אן) עם קולו של המספר הכול-יודע. הוא זה הנותן ביטוי מילולי לסיפור המעשה, אולם המיקוד, במקרים רבים, אינו שלו.

.

מוטיבים וסמלים

 א.         אוטם סמוי

בסיום הסיפור אומרים הרופאים כי מותו של סקוטי ארע בשל "אוטם סמוי". מחלה זו מקבלת תפקיד של סמל בסיפור. היא מסמלת את אטימותה של הסביבה. בני הזוג שנמצאים בשעות כל כך קשות, חווים למעשה שעות אלו לבדם. אין אזכור של משפחה וחברים העוזרים להם בשעותיהם הקשות. גם הצוות הרפואי אינו מעניק להם תמיכה אמיתית ואת הנחמה והם מוצאים דווקא אצל אדם זר להם לחלוטין.

ב.         העוגה והלחם

עוגת יום ההולדת מתוארת כעוגה ש"קושטה בחללית עם כן שילוח מתחת לפירורי כוכבים לבנים וכוכב לכת מציפוי סוכר אדום בקצה השני…" – לעוגה יש תפקיד של סמל.

העוגה מסמלת את החלום האמריקאי שאינו מסתפק עוד בשליטה בעולם הזה, וכולל כידוע גם את כיבוש החלל. אולי האופה אינו אטום כל כך כפי שאן והקוראים חשים בתחילת היצירה. אולי הוא הדמות היחידה ביצירה שחשה, שחלום זה עומד על כרעי תרנגולת, ולכן אינו מפגין התלהבות במפגשו עם אן. בסיום הסיפור הוא מגיש לבני הזוג את הדבר הקטן והטוב, את הלחם הפשוט והכהה, המסמל את הנחמה, החמלה ושותפות הגורל.

ג.         מוטיב האור

בחלק האחרון של הסיפור, המתאר את הביקור במאפיה, מופיע מוטיב האור. השעה קרובה לחצות הלילה, החנויות ובתי העסק במרכז המסחרי היו חשוכים וכן גם חלונות המאפייה, אך  "כאשר הביטו בעד השמשה יכלו לראות אור בחדר האחורי ואיש גדול נכנס ויוצא מהאור הלבן". כאשר האופה לא שמע את דפיקות בני הזוג על השמשה, הם נסעו מסביב עד שהגיעו אל חלון מואר ולאחר שאן הקישה שוב מישהו סובב את המנעול והאופה "עמד באור". אן נכנסה "אל האור". מכאן מתרחש  התהליך המיוחד של מפגש אמיתי בין בני אדם, כאשר האופה שאמר "אני סגור עכשיו" פותח לא רק את דלת המאפיה אלא גם את דלת לבו ובאמצעות האמפטיה, בקשת הסליחה והחמלה האנושית שהוא מגלה, הוא מצליח לאפשר לבני הזוג האבלים להיפתח, לבטא את צערם, לאכול כדי להתחזק ולראות מעט אור בתוך חשכת לבם.

הסיפור מסתיים עם אכילת הלחם הכהה אשר "היה להם כאור יום מתחת לאלומות אור הפלורסנט". בני הזוג המשיכו לשהות במאפייה ולשוחח עד לפנות בוקר כש"עמוד האור החיוור נשקף מחלונות". החום האנושי, האור שמצאו במאפיה, מאפשר להם לראות את האור שבחוץ, בעולם…

מוטיב האור מסמל בסיפור את הדרך היחידה שבה ניתן להתגבר על הקשיים המצויים בתוך המציאות הקשה, השרירותית והבלתי הגיונית לפעמים של החיים. האור מסמל את האהבה, הקשר האנושי, החמלה שרק בני האדם יכולים להעניק זה לזה.

ד.         מוטיב האוכל

מוטיב האוכל עובר כחוט השני לאורך הסיפור מהזמנת העוגה עבור יום הולדתו של סקוטי, דרך אזכורי האוכל השונים בבית החולים: הוורד ´שולח´ את אן הביתה לעשות אמבטיה, ואומר לה "תאכלי משהו" השולחן הקטן בחדר ההמתנה "זרוע עטיפות של המבורגר וספלי קל- קר", אן, עם הגיעה הביתה, מקפידה לתת לכלב אוכל, וכמובן הסעודה אצל האופה בסוף הסיפור.

גם אן וגם הוורד מציינים כי אינם רעבים במהלך הסיפור. הרופא מציע להם "תרגישו חופשיים לצאת לחטוף משהו…לכו ותיקחו לכם משהו לאכול." אך להורים המודאגים אין תיאבון. רק אחרי מות הילד, אצל האופה, נפתח תאבונם של בני הזוג: "הם אכלו לחמניות ושתו קפה. אן הייתה רעבה פתאום, והלחמניות היו חמות ומתוקות…הם אכלו מה שיכלו".

אי יכולתם של בני הזוג לאכול משקפת את מצבם הנפשי . סדר עדיפויותיהם השתנה ואפילו אכילה מלווה ברגשי אשם.

מוטיב האוכל מבטא את מצבם הנפשי של בני הזוג. האכילה בסיום מלחמו של האופה אינה רק משביעה את רעבונם לאכול, אלא את הצורך שלהם בחמלה ושיתוף. 

משמעות הכותרת

משמעותה האמיתית של כותרת הסיפור מתבררת לקורא רק בסיומו של הסיפור כאשר האופה מגיש לבני הזוג ממאפיו ואומר להם כי "אוכל זה דבר קטן וטוב בזמנים כאלה."

הכותרת מתקשרת למסר המובע בחלק האחרון של הסיפור ומכילה בתוכה את משמעויות מוטיב האוכל ומוטיב האור, את ההשתתפות בצער האחר, את החמלה, הנתינה האמיתית, שגם אם היא קטנה, היא עוזרת לאדם להתמודד עם קשיי החיים.

מקורות

• אחירותם עמירם , אילן אסתי , על "דבר קטן וטוב". אינטרנט, אתר חדר מורים לספרות.
• פרויס -יעקובסון  תרצה ,  על "דבר קטן וטוב". אינטרנט, אתר חדר מורים לספרות.
• שם טוב זמירה – "דבר קטן וטוב".  אינטרנט, אתר "אוהל שם".